מיכל שאלתיאל בת ה־60 מחולון, אם לשלושה וסבתא לשלושה ודור שני לשורדי שואה מסלובקיה, היא בוגרת המחזור הראשון של קורס המספרים מדור שני, במסגרת פרויקט מיוחד של "בית להיות" – מרכז חינוכי לטיפוח תודעת השואה ולקחיה ברשת קהילה ופנאי בחולון של החברה למתנ"סים הארצית.
הפרויקט קם מתוך החשש לעמעום זיכרון השואה ולקחיה, וזאת בעקבות התמעטות שורדי השואה שנותרו בחיים, וכעת ילדיהם ונכדיהם הפכו לנושאי האחריות לשימור זיכרון השואה לדורות הבאים. כך לדוגמה שאלתיאל, שלכל אחד מהוריה - הטי ואריה קליין ז"ל - סיפור שונה באותה מדינה אך בשתי ערים שונות. שני צעירים שעלו בנפרד לישראל לאחר ששרדו את התופת והקימו בה את משפחתם.
"להוריי היה סיפור מורכב מאוד. אבי, אריה קליין, היה בן 12 כאשר החלה המלחמה, בן יחיד להוריו. הוא שהה בביתו עד שדוכא המרד הסלובקי, ולא הייתה ברירה אלא לברוח. הוא ואבא שלו שרדו בהרים, ביערות וחלק מן הזמן בין הפרטיזנים. אחד הזיכרונות שהיו לאבי היה כשראו אותו חיילים גרמנים ואחד מהם רצה לירות בו, אך החייל השני טען שהוא בלאו הכי מדמם ובוודאי ימות תוך כמה שעות, ולכן 'חבל על הכדור'. זה היה המזל שלו וכך הצליח לשרוד".
אמה של מיכל, הטי, לא הרבתה לספר על תקופת השואה. היא הייתה בת 7 כאשר החלה המלחמה, בת יחידה שגדלה עם אביה ועם דודתה שסייעה לו לגדל אותה. אביה החביא אותה אצל הדודים עד שאלה גורשו, ולאחר מכן משפחה נוצרית שהתגוררה בסמוך לדודים החביאה את הטי עד סוף המלחמה וכך הצילה את חייה. השכנים מיכאל ואנה מאיירצ'יק זכו באות חסידי אומות העולם, ודור הילדים של שתי המשפחות שומר על קשר עד היום.
ז'ילינה, העיר שבה הוסתרה הטי, היא העיר שבה נולד וחי אריה. בשנת 1949, בשתי אוניות שונות, עלו הטי ואריה לארץ – היא נערה בת 17 והוא בן 22. הטי התגייסה לצבא, אריה עבד בעיריית ירושלים ולאחר שנה הם נפגשו.
הטי זכרה כי בתקופת שהותה עם דודיה בעיר מגוריו של אריה, היא כבר פגשה אותו בבית הספר. אף שהם לא הכירו אז, היא זכרה כמה כולם אהבו אותו. הניצחון הגדול של הטי ואריה, ששרדו את השואה כילדים, הוא המשפחה שהקימו בישראל – וזכו לחמישה ילדים ול־16 נכדים.
"לא תכננתי את זה אבל כנראה שהנושא בחר אותי, מפני שבכל צומת בחיי זה פוגש אותי.
אבא תמיד דיבר על השואה והיה חשוב לו להמשיך לספר. הוא לא הסתיר ולא העדיף לשמור לעצמו, לעומת אמא שחשבה שהיא לא סבלה לעומת שורדים אחרים, ולכן שתקה שנים רבות. רק כשהייתי בצבא הכרתי לראשונה את הסיפור שלה. היום אני ואחיי ממשיכים לספר את הסיפורים עבורו ועבור אמא", אומרת מיכל. "היום, כמספרת דור שני, יש לי הזדמנות לספר את הסיפור של שניהם לאחרים דרך עיניי".