"הלב בארץ": בני משפחות שכולות שחיים בחו"ל על המרחק מהארץ ביום הזיכרון 

זה חמש שנים שעדינה עזרא, 70, מתגוררת בלוס אנג'לס. עזרא, שאיבדה את אחיה, סמל יוסי עזריה ז"ל, במלחמת יום הכיפורים, ב־7 באוקטובר 1973, בהיותו בן 26, חווה קושי ייחודי בימי הזיכרון עקב מגוריה הרחק מהארץ. "ביום הזיכרון כל המשפחה בארץ הולכת לקריית שאול, וזה חסר לי ברמות שאי אפשר לתאר", היא מספרת.

"אם הייתה לי אפשרות, אז כל שנה ביום הכיפורים וביום הזיכרון הייתי טסה לישראל וחולקת את זה עם המשפחה. אני בחו"ל, אבל הנשמה שלי בארץ. הילדים שלי למדו בבית הספר שבו יוסי ז"ל למד, ופרק זמן מאוד ארוך לאחר נפילתו הם היו חלק בלתי נפרד מהטקסים. גרתי לא רחוק מבית הספר, אז כל המשפחה הייתה מגיעה אליי הביתה ביום הזה, היינו פותחים שולחן ומעלים זיכרונות. זה מאוד חסר, למרות שגם פה כל שנה עושים טקס מאוד מכובד. יש פה הרבה ישראלים והרבה משפחות שכולות. יש חדר מיוחד עם תמונות של החללים ונרות זיכרון, והקונסול מדבר.

זה טקס מרשים ומרגש, אבל כאן זה לא ישראל, זה לא בית הספר בפתח תקוה, זה לא להיות יחד עם האחים ולהעלות זיכרונות. הטקס כאן הוא לא תחליף, אבל זה מחמם את הלב שאפילו במקום כל כך רחוק זוכרים את אחי ואת החללים שנפלו".

עזרא הייתה בת 21 כשקיבלה את הבשורה על נפילת אחיה. "אנחנו 12 אחים ואחיות", היא מספרת. "כשהחלה המלחמה, בעלי, האחים שלי והגיסים שלי היו מגויסים. גרנו בפתח תקוה. באותה תקופה כמעט לא היו טלפונים, והיינו נותנים את הטלפון של השכן לחיילים שבמשפחה. ואז יום אחד אחי יגאל התקשר, רצתי לטלפון והוא אמר לי: 'אל תיבהלי, נפצעתי'.

התגובה שלי הייתה 'איזה יופי', כי הייתה לי תחושה לא טובה שהולך לקרות לנו אסון. אמרתי לאמא שיגאל נמצא בבית חולים בחיפה, ובוקר למחרת ההורים יצאו לתחנה המרכזית בפתח תקוה והתכוונו לעלות לאוטובוס לחיפה. בזמן הזה הגיעו הביתה שלושה חבר'ה מבוגרים ואמרו לי: 'יש לך אח בשם יוסי? יוסי נהרג'. זאת התמונה שחרוטה לי מאז ועד היום. אמרתי לדוד שלי לרוץ מהר לתחנה המרכזית, אולי ההורים עוד לא הספיקו לעלות לאוטובוס, וכך היה. לאורך השנים אני זאת שהייתי לוקחת את אמא כל שבוע לקריית שאול, והיא הייתה מקוננת לאח שלי ומספרת לו שלזה נולד בן, לזה הייתה בר מצווה. הכאב שלי רק מתעצם עם השנים, לא נחלש".

רון (אהרון) יעקב סולומון, 47, שמתגורר בסאו פאולו שבברזיל מאז שנת 2000, הפך לאח שכול ב־2003, כשאחיו, סמל רועי יעקב סולומון ז"ל, נהרג במארב מחבלים בסמוך ליישוב עפרה ב־19 באוקטובר באותה שנה, בהיותו בן 21. "המקומיים בברזיל לא יודעים שאני אח שכול", מספר סולומון, בעל Mjfashion, עסק משפחתי למכירת בגדים בסיטונאות. "אתה לפעמים צריך להתנהל עם דברים יומיומיים בעבודה ואתה יודע שזה יום הזיכרון, ועכשיו ההורים שלך בוכים בטקס. זה קשה. אבל זה גם מוכיח שהחיים יותר חזקים מהמוות. זו לא בעיה של כולם עכשיו שיש לי את החוסר הזה, החלל. זאת בעיה שלי, אני צריך להתמודד איתה, גם אם זה אומר לחייך ללקוח שמולי שלא צריך לדעת מזה".

כיצד בדרך כלל אתה מציין את ימי הזיכרון?
"בדרך כלל עושים אירוע בקונסוליה, קוראים לי ולעוד כמה משפחות. אני לא אוהב לדבר, אבל הם מבקשים תמיד פרק תהילים, ואני קורא. בשנתיים האחרונות הם עשו אירוע בזום, ולא השתתפתי. הילדים שלי לא מכירים טקסי יום זיכרון, לא הייתי איתם בארץ באזכרות, כי זה זמן לא נוח לנו מבחינת העבודה. אין איך לעקור את המשפחה בתאריכים האלה מברזיל. אבל הם כן מחוברים".

לתת כוח

ארז ביטמן, 54, המתגורר כארבע שנים עם משפחתו בקופנהגן שבדנמרק, היה בן 5 כשאביו, סגן דוד (דודו) ביטמן ז"ל, נפל ב־17 באוקטובר 1973 במלחמת יום הכיפורים, בהיותו בן 29. אחיו של האב, סגן רמי ביטמן ז"ל, נפל קודם לכן במלחמת ששת הימים, ב־10 ביוני 1967. "כשהייתי בישראל הייתי מאוד פעיל בשבוע של יום הזיכרון", מספר ביטמן, שעוסק בתחום ניהול ספורט, אימון כדורסל והכשרת מאמנים, ועד לפני כמה חודשים היה המאמן הלאומי של נבחרת הכדורסל הדנית. "היו מזמינים אותי להרבה הרצאות בבתי ספר, במכינות צבאיות. זה היה שבוע מאוד אינטנסיבי שבו אתה רץ מאזכרה לאזכרה ומהרצאה להרצאה".

גם בחו"ל חשוב לביטמן לקחת חלק פעיל באירועי יום הזיכרון. "בשלוש השנים האחרונות הייתי הנציג של המשפחות השכולות בדנמרק ובשוודיה. מדובר בתשע־עשר משפחות", הוא מספר. "לפני הקורונה היה טקס מאוד מרשים של מאות אנשים בחצר השגרירות בקופנהגן. בזמן הקורונה עשינו את הטקס בזום. יצא לי לומר קדיש בשם המשפחות השכולות, לשאת נאום, אבל כמובן שזה לא אותו דבר כמו בארץ. החיים בחוץ מתנהלים כאן ביום הזיכרון כסדרם, וגם אין לך קבר לעלות אליו בזמן האזכרה. כל יתום צה"ל שחי בחו"ל זכאי פעם בשנה לטוס לארץ - או ביום הנפילה או ביום הזיכרון הכללי. אני תמיד בוחר לטוס ביום כיפור".

כיצד אתה מעביר את יום הזיכרון בדנמרק?
"אנחנו מחוברים לטלוויזיה הישראלית, אז אני עומד כשיש צפירה. אני גם רואה סרטי זיכרון עד הלילה. אנחנו גם מאוד מקפידים על ההדלקה של נרות זיכרון בבית. גם כשבחוץ אווירה רגילה, אנחנו מקפידים לא לשכוח. לפני עצרת הזיכרון בשגרירות, השגריר גם הזמין את המשפחות לפגישה באופן אישי. זה נותן חיבוק מסוים, את הקשר עם ישראל. זה כמובן שונה מלחוות את יום הזיכרון בארץ, אבל אנחנו מנסים להנציח את היום הזה גם בחו"ל".

אתה עובד ביום הזה?
"ביום הזה אני מבקש לא לעבוד אם אפשר, כמו שביום כיפור, הרגלתי את מי שסביבי, שהטלפון שלי לא זמין. אני מנסה להסביר לאנשים מסביבי על חשיבות היום הזה, מה הוא מסמל. ביום הזה אני מזכיר את אבא שלי וגם את הדוד שלי שלא הכרתי אותו".

מאביו יש לביטמן זיכרונות מעומעמים. "בתור בן יחיד להורים שכולים, הוא הוצב כאיש מילואים ביחידה לא קרבית, אך משפרצה המלחמה - סירב לשרת בעורף והצטרף מרצונו לחזית", הוא מספר. "אני זוכר במעומעם את היום שבו הוא יצא להילחם, את ההודעה על הנפילה ועוד כל מיני תמונות. ברמה האישית מאוד חשוב לי להנציח ולזכור, והחלטתי לתת הרבה כוח למשפחות אחרות ולבני נוער שלא יודעים אולי איך אנשים אחרים מתמודדים עם השכול".

זוכרים יום־יום

העובדה כי היא אינה חיה בארץ דווקא מקילה במעט ביום הזה על רבקה נחמיאס, אמו של סמל ראשון אהד נחמיאס ז"ל, שנפל בקרב בלבנון ב־26 בנובמבר 1998, בהיותו בן 20. "ביום הזיכרון בארץ מאוד סבלתי, כי כל עם ישראל נוסע ביום הזה מקצה אחד של המדינה לקצה השני כדי לתת כבוד למתים שלנו, אבל זה הפך להיות כזה בלגן; כשגרתי בעכו, כדי להגיע לבית העלמין בנהריה הייתי צריכה לצאת שעה קודם ולהיות בפקקים נוראיים כדי להגיע. בשנים הראשונות אחרי שאהד נפל, לא הייתי מוצאת את הקבר מרוב הרגליים שעמדו בבית העלמין. כולם רוצים לחלוק כבוד, אבל לי אישית היה מאוד קשה ביום הזה.

"בארץ, לצערי, מקרב הסובבים אותי, כל אחד איבד מישהו", היא מוסיפה. "פה קצת יותר קל לי מהבחינה הזאת. כמו כן, כשהייתי בארץ אז ביום הזיכרון כל היום בכיתי, ואז בערב היה מגיע יום העצמאות וכולם היו חוגגים ושמחים. אני מבינה את השמחה של עם ישראל, אבל באופן אישי היה לי מאוד קשה עם המעבר הזה מעצב לשמחה".

"אני נכה, לא הייתי מסוגל אפילו לעמוד בצפיפות שהייתה ביום הזיכרון", מוסיף בעלה, שמואל. "לכן כשהיינו בארץ החלטנו שנלך לבית העלמין ביום שהבן נפל. בכלל, כל הרעיון של יום הזיכרון מיועד לציבור. אנחנו, ההורים השכולים, איננו זקוקים שיזכירו לנו כי אנחנו זוכרים את הבן יום־יום. אנחנו לא שכחנו ואנחנו לא יכולים לשכוח. אנחנו נמצאים כאן, אבל הלב בארץ".

בנה של נחמיאס, 74, המתגוררת זה עשור בסידני שבאוסטרליה, נהרג בדיוק ביום הולדתה. "לפני הקורונה, כל שנה משרד הביטחון היה מממן טיסה ארצה", היא מספרת. "בהתחלה הייתי מגיעה ביום הזיכרון, ואז שיניתי את המועד ליום נפילתו של הבן".

איך תציינו את יום הזיכרון השנה?
"פה באוסטרליה יש גופים שעורכים כל שנה את טקס יום הזיכרון באולם מאוד גדול. בשנה הראשונה שהגעתי לפה, כמעט התעלפתי מהתרגשות. ראיתי על מסך ענקי את הבן שלי, מישהו סיפר על קורות חייו. עצוב להגיד את זה, אבל זה היה הרבה יותר נעים מאשר בארץ. גם השנה הוזמנו לטקס וביקשו ממני לספר משהו על השכול ועל הבן".

הקושי הזה שחוות משפחות שכולות שגרות בחו"ל הוביל את המחלקה לארגון וקשר עם ישראלים בתפוצות של ההסתדרות הציונית העולמית לקיים סדרה של אירועי זיכרון ייחודיים בשטח וברשת תחת הכותרת "הלב עוד שם", לצורך חיבור משפחות שכולות מכל העולם עם יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. בין היתר יתקיימו אירועי "רצים לזכרם" ברחבי העולם, מעגלי שיח בקהילות ישראליות וטקסי זיכרון. באירוע המרכזי, בטקס שיתקיים בערב יום הזיכרון בהיכל התרבות בפתח תקוה, ישודרו גם סיפוריהן של משפחות שכולות שאינן חיות בארץ, וחלקן מרואיינות בכתבה זו.

הטקס, שייערך במעמד יו"ר ההסתדרות הציונית יעקב חגואל, ראשת המחלקה לקשר עם ישראלים בתפוצות בהסתדרות הציונית, גוסטי יהושע־ברוורמן, וסגן שר הביטחון, ח"כ אלון שוסטר, יכלול גם ביצועים מוזיקליים של אמנים, ויועבר בשידור חי לקהילות ישראליות ברחבי העולם

"יום הזיכרון הוא יום מיוחד לכל ישראלי וישראלית, יום שבו שמים בצד מחלוקות, מתכנסים סביב הנופלים והנופלות ומחבקים את המשפחות בטקסים, באירועים ובצפירות דומייה", אומרת יהושע־ברוורמן, יוזמת אירועי "הלב עוד שם". "ישראלים רבים שגרים בחו"ל מרגישים מרוחקים ומנותקים מהאווירה המיוחדת ששוררת ביום הזה בארץ. הטקס המרכזי שאנו מארגנים זו השנה השנייה, לצד האירועים הייחודיים האחרים שאנו מציעים השנה, נולדו מתוך רצון לתת לישראלים המתגוררים בתפוצות הזדמנות ייחודית להיות חלק ממה שמתרחש כאן בארץ".