"עשרים אלף איש, ואתה הראשון. עשרים אלף איש, אחריך, שון". כך תיאר ושר הזמר אריאל הורוביץ את האירוע הכל כך מרגש, שבו נענו רבבות לקריאה ברשתות החברתיות ללוות בדרכו האחרונה את החייל הבודד, סמ"ר שון כרמלי, אשר נפל במבצע צוק איתן. "עשרים אלף אחים", כתב ושר, על רגע של יגון, שכול, וחיבור של עוצמה. אלון כרמלי, אביו של שון ז"ל, שוחח על כך הבוקר (שלישי) עם גולן יוכפז וענת דוידוב בתוכניתם ב־103fm.
כרמלי שב אל הרגע שבו ראה את עשרות האלפים בבית העלמין בחיפה: "הגענו אחרי טיסה ארוכה של 22 שעות מטקסס", נזכר, "כשנציגים מהתקשורת רצו לדבר איתנו עם הנחיתה סירבנו כי אמרנו שזה 'אירוע פרטי'. לא היינו מודעים למה שקרה ברשתות החברתיות".
לדבריו, הכול השתנה רק אחרי שהתחילו במסע אל חלקת הקבר: "ראינו התקהלויות המוניות, ולא הבנו, אשתי ואני, שהאנשים האלה מגיעים לשון", אמר אלון, "רק כשנכנסו לבית העלמין וראינו שהם הולכים איתנו - הבנו. לקח לנו עוד יומיים לעכל".
עוד דיבר ושיתף על התחושות שחש לאחר שרבים חלקו כבוד אחרון לבנו שנפל. "לאורך הטיסה הממושכת היינו בטראומה נוראית. היה קשה מאוד להתנתק מזה - אבל כשראינו את האנשים זה נתן לנו עוצמה. זה חיזק אותנו וגרם לנו להרגיש שבעצם אנחנו לא לבד", אמר האב, "אני יודע בדיעבד שהגיעו אנשים מכל הארץ. מהדרום הרחוק, מהצפון, מאזור ירושלים", אמר.
"למחרת בבוקר", המשיך, "עיריית רעננה, ששם התגוררה הבת שלי, תיחמה את החניון של הבניין והוסיפה שם אוהל, כסאות ומה שצריך כדי לקיים את השבעה. לא הכרנו אף אחד למניין. חבר שלי ביקש מעוברי אורח לבוא ולהשלים מניין כדי להגיד קדיש, והגיעו בין 500 ל־1,000 איש. אין לי מושג איך זה הגיע לאנשים - אבל זה קרה".
סמ"ר שון־ניסים כרמלי נפל ביולי 2014, והיה בן 21 בנופלו. הוא היה חייל בגדוד 13 של חטיבת גולני, ומבין הכוחות הקרקעיים שנכנסו לעזה במסגרת מבצע צוק איתן. הוא לחם, למרות שנקע את רגלו, עד שנורה למוות בהיתקלות עם מחבלים בשוג'אעיה. אביו סיפר עליו: "שון היה ילד חייכן מאוד־מאוד. אהב את החיים. מאוד אהב לעזור לחלשים. גם כשהיה כאן בארץ ולא היינו איתו עדיין השתדל לעזור לאחרים". לדבריו, "אני חושב שהתכונה הכי מיוחדת שלו הייתה הכבוד שרחש לכל אחד - למרות שהיה עקשן ודעתן. השתדל לא להגיע לעימותים".
המקרה שלו הוא אחד מני רבים, למרבה הצער והכאב, שבו חיילים בודדים נופלים, והמוני עם ישראל שלא הכירו אותם מתגייסים למענם ולמען משפחתם. אחד מהם הוא סמל שלמה־זלמן רינדנאו ז"ל, שעלה מארה"ב ונפל ב־2016 בתאונה מבצעית. אלון שופ, אביו המאמץ, סיפר עליו כי "שלמה היה בחור מקסים. עלה מארה"ב בערך שנה לפני הגיוס שלו. אני תמיד אומר שיותר משאנחנו החלטנו לאמץ את שלמה - הוא בחר לאמץ אותנו. חיבק אותנו, חבר אלינו למשפחה. חייכן, איש עשייה, אוהב את הארץ, אוהב את כל מה שעשה".
לדבריו, שלמה בחר לשרת ביחידה קרבית. "הוא נקטף מכולנו מוקדם מדי במוצב במעלה החרמון", אמר, והוסיף: "קשה נורא לדבר עליו בלשון עבר. אצלנו בבית, במשפחה, כל הזמן שלמה חלק מאיתנו - כאילו הוא פה כל רגע".
לדבריו, "אני חושב שבתוך כל יגון, בתוך כל עצב, גם בעצב פרטי וגם בעצב ציבורי יותר, חלק מההתמודדות היא להתעסק בפרטים. אחרי שקיבלנו את ההודעה ששלמה נהרג, התחלנו מיד בזה. הפעם הראשונה שאני באמת חווה את התופעה הזו, היא כשאתה מרים רגע את הראש בלוויה ואתה רואה את המאות והאלפים של האנשים שגודשים את בית העלמין. אתה רואה שיש מי שעוזר, נרתם ומגיע - כי בסופו של דבר המשפחה שלנו ומשפחת המקור של שלמה הם כמה עשרות בודדות של אנשים".
לשאלת יוכפז על התחושות באותו רגע של הרמת העיניים אל הקהל, אמר: "זה המון כוח, ואני לא רוצה להישמע קלישאתי מדי. זה הרבה מעבר לכוח הפרטי שאתה מקבל באופן אישי. זה הרצון להיות ביחד, בעד עצמנו, בעד הלכידות שאנחנו יודעים לייצר, והלוואי שנדע לייצר אותה בעוד מקרים".
לסיכום אמר: "אם כל הכוחות והעוצמות האלה מגיעים ביגון, בשכול ובעצב, אז למה זה לא קורה לנו ביומיום? למה זה לא קורה לנו בשמחה ולא רק בעצב?" וכרמלי הסכים, והוסיף: "אם כבר עזרה ותמיכה כזו - אז (קודם כל) בזמן של מצוקה".
סייע בעריכת הכתבה: יניב מורוזובסקי/103fm