ילד בן 8 נפרד בספטמבר 1939 מאביו, שהורה לו: “שמור על אמא ואחיך”. האב, קצין המילואים הפולני ד”ר הנריק שטרסמן, הובל יחד עם כ־22 אלף קצינים פולנים מזרחה, ליער קאטין, ושם כעבור כחצי שנה נורו כולם בעורפיהם ונקברו בקבר אחים. הבן הקטין, גבריאל, סיפר לימים: “כילד, הייתה לי הזדמנות לבכות את אבי בעודו בחיים. לפתע נעלם מחיי ולא שב עוד, כשמצוותו לשמור על אמי ואחי כבדה עליי. כמבוגר, ידעתי זה מכבר שהוא לא ציפה כלל כי כך יבוא הקץ על חייו הקצרים – פחות מ־40 שנים – ובכלל לא ציפה ששוביו יחסלו אותו עם האחרים ביערות המושלגים, שאליהם נקלע עקב פלישתה הבוגדנית של ברית המועצות לפולין, ממזרח, בעוד הנאצים שועטים ממערב.
“אני מסתכל בציור שצייר חבר לשבי. הציור הגיע במברק לתל אביב במרץ 1940, כשאמא, אחי ואני עודנו ממתינים בטרייסט, איטליה, לסרטיפיקט המיוחל, שיאפשר לנו להגיע לארץ ישראל. הצייר היטיב לקלוט את העצב בפני אבא. כמה דמה לעצמו בחיים, כאזרח אמיד, כמשפטן מן הבכירים במשרד המשפטים הפולני של ראשית שנות ה־30 במאה ה־20, ולימים כאיש עסקים”.
“פלישתה הבוגדנית של ברית המועצות לפולין”? נשמע מוכר בימים אלה של פלישתה הבוגדנית של רוסיה לאוקראינה. עוד יעשו סרטים על הפלישה הזאת, כמו שהבמאי הפולני אנדז’יי ויידה הפיק ב־2007 סרט הנושא את השם “קאטין”, על הטבח הרוסי בקצינים הפולנים. בסרט צפה אותו ילד, אז כבר גבר בעמיו, כבן 75, כיצד האב מוצא להורג, בפקודתו של סטלין: “פשוט ראיתי את האירוע לנגד עיניי, והנה הובילו את אבי כפות עיניים וידיו אסורות מאחוריו, שני חובשי מדים מחזיקים בו, והשלישי יורה בעורפו באקדח ושם קץ לחייו”. את הקבר ההמוני גילה הצבא הגרמני הפולש לברית המועצות, אבל הסובייטים ניסו ברוב שפלותם להטיל את האחריות לטבח על הגרמנים, עד שבשלהי המשטר הקומוניסטי חזרו בהם.
העדות הכתובה היא של העיתונאי והמשפטן גבריאל שטרסמן, אשר כל ימיו חי בצל הטרגדיה שחווה כילד בן 8, וניצל בעצמו יחד עם אחיו אבניאל בזכות תושייתה של האם, לילקה שטרסמן, ולימים איילה לובינסקי. השלושה, לילקה, אבניאל וגבריאל הצליחו לצאת בעור שיניהם מוורשה המופצצת כמה ימים לאחר הפלישה הנאצית אליה, ועשו דרכם ברכבת דרך צ’כוסלובקיה לווינה ומשם לטרייסט. בנמל טרייסט עלו על סיפונה של “אגאו”, ועמה הגיעו ב־1 ביוני 1940 לחיפה. “האונייה האחרונה שעשתה את הדרך לפני הצטרפות איטליה למלחמה. באותו לילה גם תל אביב הייתה מואפלת”, זוכר גבריאל. “אבל למחרת האיר האור”. באותה עת כבר היה האב קבור בבורות הרבים שכרו אנשי הנקו”ד באותו יער נורא וחשוך. “האין דיני מלחמה בעולם? כך לבטח חשב אבא המשפטן ברגע האחרון”, כפי שמהרהר לימים בנו שהיה משפטן אף הוא.
הנריק שטרסמן עוד הספיק לשלוח לרעייתו כמה מכתבים אופטימיים ממקום שביו, מחנה השבויים סטרוביילסק. באחד מהם כתב: “אצלנו מתחילים להרגיש את האביב. מזג האוויר יפה, קצת מערער את שיווי המשקל. האוויר נוח כמו בריביירה. אני עובד במטבח, מטייל, קורא, מדברים בלי סוף, מבקרים זה את זה, מצריף לצריף, והזמן עובר איכשהו. אין יודעים דבר על העתיד. אולי יהיה שינוי וזה יכול להיות תוך כמה שבועות, אך גם אחרי המלחמה. אהובה שלי, אני מתגעגע מאוד אלייך ולאפשרות לחזור לעבודה.
כתבי לי הכל בפרוטרוט על עצמך ועל הילדים ועל כל המשפחה... איפה גרתם בזמן ההפצצות על ורשה? איך זה השפיע על הילדים? אני עיוור כמו חתול בשק. מתווכחים פה רבות בנושא של נסיעה למערב. אני החלטתי שאם תהיה איזו אפשרות לנסוע, אפילו אם תהיה על ידי החלפה, אסע. אני מאושר שאחרי חמישה חודשים בלי חדשות, אני מסתכל בשקט לעבר העתיד”. אבל העתיד כאמור היה רע ומר, כי כעבור חודשיים הנריק, או הניו, כבר לא היה בין החיים.
מעמודי התווך
האם לילקה הייתה דמות בולטת בחוגי הרביזיוניסטים בפולין בטרם המלחמה העולמית, וכמו רבים אחרים הפנימה את קריאתו של זאב ז’בוטינסקי: “חסלו את הגולה, ולא הגולה תחסל אתכם”. ידעה להסתלק מן התופת בעוד מועד. לילקה היא זו שהציעה לז’בוטינסקי את הסמל העתיד להיות סמלו של האצ”ל: מפת ארץ ישראל השלמה, זו הכוללת את שתי גדות הירדן, ועליה יד מחזיקה ברובה, והכתובת: “רק כך”. היא גם הייתה עורכת העיתון הלוחמני בפולנית “ירושלים המשוחררת”, שמעליו התנוסס הסמל שיצרה.
גיליונו האחרון הופיע עם פרוץ המלחמה. את כל הפרטים הללו נטלנו ממאמרו של גבריאל, פרק זיכרונותיו המרים, שהתפרסם ברבעון “האומה”. גבריאל שטרסמן, שנפטר בביתו בקריית אונו בשבוע שעבר, היה כמעט 40 שנה חבר מערכת “מעריב”. לעת כתיבת המאמר ההוא, היה שופט בישראל, בבתי משפט לתעבורה ושלום. הילד בן ה־8, שאמו הצילה אותו מהתופת הנאצי ושאביו היה קורבן לתופת הסובייטי, זכה לחיות למעלה מ־90 שנה בארץ ישראל ובמדינת ישראל, להקים בית ומשפחה לתפארת. הוא הלך לעולמו לאחר חיים עשירים ויצירתיים, כעיתונאי וכשופט בישראל, כשצל הטרגדיה של אביו והחוויות האנטישמיות שהיו מנת חלקו כילד בפולין, לא מרפים ממנו עד יומו האחרון.
מי שזכה לעבוד פרקי זמן לצדו, כמוני, מעולם לא שמע מפיו מילה על העבר הקשה. רק לפני תריסר שנים, לאחר שפרש לגמלאות מכל עיסוקיו, נענה להפצרתי להעלות על הכתב את הזיכרונות המרים מימי הילדות הקשים. זהו מסמך מצמרר, עדות מזווית אישית על גורל העם היהודי בטרם עצמאות; עם שנקלע בין הרוצחים הגרמנים הנאצים לבין המחסלים הרוסים הקומוניסטים. גבריאל שטרסמן ז”ל, גבי בפי כל חבריו, היה מעמודי התווך של “מעריב” בכל שנות עבודתו בו, החל מ־1953, כשהיה כתב העיתון בירושלים ובבתי המשפט, ובין היתר סיקר עבור “מעריב” את משפט אייכמן. בתפקידיו הבאים היה עורך חדשות, עורך המקומונים של העיתון, רכז כתבים ועוזר לעורך הראשי. שלוש שנים אף היה שליח העיתון בלונדון.
אבל לכל זכור תפקידו המיוחד, שאותו הוא המציא והתקבל על דעת המערכת – האומבודסמן של “מעריב”. תחת המדור “דו”ח אומבודסמן מאת גבי שטרסמן” פרסם מדי שבוע הבהרות לקוראים על שגגות ושיקולים של המערכת, השיב לטענותיהם שהגיעו למערכת, מהן צודקות ומהן חסרות בסיס, דבר שהיה חדשני מאין כמוהו בעיתונות העברית, וחבל שנפסק עם פרישתו ב־1991 מהעיתון. היו ששיבחו את המדור הזה – שהרי כך העיתון משתף בשום שכל את קוראיו בענייני כתיבה ועריכה, בניסוחי כותרת ועימוד, והיו שביקרוהו בטענה שאל לו לעיתון לירות לעצמו ברגל בחשיפת שגגותיו. הכתבות במדור זה היו מלומדות ומנומקות, טבולות בהנמקות עיתונאיות ומשפטיות, ברוחב דעת, בפתיחות, ובשפה שווה לכל נפש.
האתיקה העיתונאית הייתה חשובה לגבי מעל לכל, הן בעבודתו ב”מעריב” כאחד מבכיריו והן כחבר ועדת האתיקה במועצת העיתונות שבה היה מן החברים הבולטים והתורמים ביותר להשרשת האתיקה, הדיוק והאיזון בכתיבה העיתונאית. במסגרת זו פרסם באפריל 1986 את חוברת ההדרכה “דיני תקשורת ואתיקה עיתונאית הלכה למעשה”, שמרכזת מידע רב על תקנון מועצת העיתונות, איסורי פרסומים למיניהם על פי המערכת המשפטית, זכויות יוצרים בעיתונות, פסקי דין ומאמרים מקצועיים בנדון ועוד. חוברת זו, שיצאה לאור כאמור לפני למעלה מ־30 שנה, ראוי שתעודכן ותהיה לנגד עיני כל מי שעוסק בכתיבה, ביצירה עיתונאית מכל סוג ותחום שהם.
חוברת זאת הייתה אחת מני כמה שגבי שטרסמן פרסם בנושאי חוק ומשפט, לשון הרע, וחשיפת ילדים בתקשורת, כמו גם שלושת הספרים שפרסם: “עוטי הגלימה”, “המערוך” ו”בחזרה מן הגרדום”. הוא היה איש עט מובהק, רהוט, קפדן ודייקן מאין כמוהו, ידען ומי שהיווה כתובת לכל עיתונאי במערכת, מגדול ועד קטן, בכל נושא של דיוק, אתיקה ומשפט, דבר שמנע הרבה שגגות וחסך תביעות מן העיתון. הוא ידע לתת הסברים מלומדים הן לקוראים והן לחבריו במערכת, ולצמרת העיתון בראש ובראשונה.
הארנק שנשמר
גבי לקח ללב את עבודתו־שליחותו, ולא פלא שלבו לא תמיד עמד במעמסה. ואכן, לפני למעלה מ־40 שנה עבר ניתוח לב פתוח, שעליו פרסם כתבה מרגשת, בחתימת שם העט שלו, ג. נטע, תחת הכותרת “לב כמו חדש”. הוא חשף את קורותיו ותחושותיו לפני הניתוח ואחריו וכתב: “הרופא אמר לי שבחזי מתקתקת ‘פצצת זמן’, שאין לדעת מתי תתפוצץ, והוחלט שהרופאים בבית החולים שיבא ינטרלו את הפצצה”. יש הטוענים שעיתונאים, עקב לחץ ומתח בעבודה, תחת השעון המתקתק, מועדים יותר מציבורים אחרים להתקפי לב. העיתונאי שטרסמן אומנם לקח ללב את עבודתו ואת עבודת חבריו, אבל זכה בכל זאת לאריכות ימים, ואנו זכינו לקרוא מפירות הגותו, המשלבת ידע עיתונאי ומשפטי, גם בכלי תקשורת אחרים כגון “הארץ” ו”האומה”.
למרות שאמו המנוחה דבקה ברעיון ארץ ישראל השלמה, הוא עצמו השמיל בדעותיו הפוליטיות, נעשה לחסיד רעיון שתי המדינות ועמד על כך שיש לכנות את יהודה ושומרון - שטחים כבושים. בנושא זה התנהל בינינו ויכוח, שלא חרג מפסים קולגיאליים־ידידותיים. הוא היה גם חבר הוועדה לפרס ישראל שהמליצה על הענקתו לעורך “מעריב” לשעבר שמואל שניצר. כידוע, בג”ץ פסל את החלטת הוועדה בגלל מאמרו "יבוא של מוות" נגד יוצאי אתיופיה. “בעברי כעיתונאי עבדתי במחיצתו של שניצר במשך עשרות שנים”, כתב שטרסמן במאמר ב”הארץ”
ב־2004, שבו לא הסתיר את תרעומתו משלילת הפרס. “הוועדה דנה בתכונותיו של שניצר כעיתונאי בלבד. על פי תקנון פרס ישראל, המליצו שלושת חבריה פה אחד על מתן הפרס לשניצר מתוך מועמדים רבים. לאחר צו הבג”ץ, הוחזר הנושא לדיון בוועדה, ואז שינה אחד מחבריה, גדעון לב־ארי, את דעתו. אני והחבר האחר בוועדה, עו”ד מיכה ינון, חזרנו ואישרנו את מועמדות שניצר, לאחר שהבאנו בחשבון את מאמרו והרשעתו על ידי מועצת העיתונות. בגלל הוראת תקנות הפרס, שיש להמליץ על מקבל הפרס פה אחד, הפרס לא חולק באותה שנה”.
ובחזרה לטבח ביער קאטין. עד 1990 כאמור הכחיש המשטר הסובייטי כל קשר לאחריותו לרצח הקצינים הפולנים, והנריק שטרסמן ביניהם. היה זה הנשיא הסובייטי האחרון גורבצ’וב, שהודה באחריותו של סטלין לטבח ההמוני הנורא. רוסיה אף פרסמה את מסמכי הנקו”ד החושפים זאת. את מאמרו המרגש ב”האומה” על ההוצאה להורג של אביו סיכם גבי שטרסמן במילים אלה: “ביום הולדתי השמיני, כשהצבא הגרמני ברחובות ורשה, החלונות פרוצים מימי ההפצצות והקור העז, הכינה אמא מתנות ספורות כמנהג הימים ה’נורמליים’. אחת מהן הייתה ארנק בורדו לשמירת תעודות. אמא אמרה לי: ‘זה מאבא’. הארנק שמור עמי עד היום”. הניו, האב, אילו היה חי, היה גאה בגבי בנו, במשפחה לתפארת שהקים, בפועלו ובהישגיו העיתונאיים־משפטיים במשך עשרות שנים.