מחקר ארצי מקיף, הראשון מסוגו בארץ, שנערך במכון הישראלי לחקר מגדר ולהט״ב באגודה למען הלהט"ב על ידי ד"ר סיגל גולדין ונאג'י דעאס, מציג לראשונה תמונת מצב עדכנית על מצבם של להט"ב בחברה הערבית. מדובר על קהילה המונה, ע"פ שערוך, כ-100,000-125,000 אזרחים ואזרחיות.
כ-83% מהמשיבים מדווחים כי הם חיים את חייהם ב'ארון', כאשר 50% מהמשיבים דיווחו שהם בוחרים לחיות את חייהם לגמרי בארון, או כמעט לגמרי בארון, ו33% דיווחו כי הם מחוץ לארון באופן חלקי. לעומתם, 17% בלבד מתוך המשיבים דיווחו שהם חיים את חייהם 'מחוץ לארון'.
מהמחקר עולה כי הסיבות המרכזיות לבחירה בחיים בארון הן: חשש מאי-קבלה של הסביבה, חשש מדחייה חברתית ורגשית, פחד מפני פגיעה פיזית עד כדי רצח, ותחושה של אמביוולנטיות סביב הזדהות עם ערכים דתיים ו/או מסורתיים (בושה, אשמה, בלבול, סלידה עצמית) שאינה מאפשרת לתקשר בנושאי זהות מינית ומגדרית עם הסביבה.
כ-72% מהמשיבים דיווחו כי משפחתם הקרובה אינה תומכת בהם כלל בכל הנוגע לזהותם המינית או המגדרית, 82% דיווחו כי גם משפחתם הרחוקה אינה תומכת בהם. רוב מכריע דיווחו כי גם המעגלים החברתיים הרחוקים אינם מהווים מקור תמיכה עבורם (75% מהמשיבים).
לעומת תמונת המצב הקשה המצטיירת בנושא היעדר מוחלט של תמיכה מהמשפחה וממעגלים חברתיים רחוקים (בישוב, בביה"ס, בעבודה וכו'), רוב המשתתפים (67%) דיווחו כי המעגל הקרוב של חברים וחברות כן מהווה מקור תמיכה עבורם בקשר לזהותם המגדרית/מינית.
מנתוני המחקר בנושא להט"בופוביה עולה תמונה קשה לפיה רוב חברי וחברות הקהילה הגאה הערבית מתמודדים עם הדרה חברתית, ועם גילויי עויינות, תוקפנות, אלימות מילולית ולעיתים גם אלימות פיזית - בין אם שמופנים אליהם באופן ישיר, ובין אם הם חשופים להם בסביבתם הקרובה.
נראה כי חשיפה ללהט"בופוביה בקרב להט"ב בחברה הערבית היא עניין בשגרה, ומתרחשת עבור רוב חברי וחברות הקהילה – כמעט תמיד, לעיתים קרובות, בכל המרחבים הפרטיים והציבוריים (בבית, בביה"ס, בישוב, בשכונה, ברשתות החברתיות ועוד).
הזירות הקשות ביותר בהן מתקיימת עצימות גבוהה של גילויים להט"בופוביים כוללת את:
- ביה"ס – 88% נחשפו או חוו באופן אישי להט"בופיה במסגרת הבית-ספרית, הן ע"י תלמידים והן ע"י צוות ההוראה (מתוכם 67% לעיתים קרובות או כמעט תמיד).
- היישוב ושכונת המגורים – 84% נחשפו או חוו באופן אישי להט"בופוביה בקהילה הקרובה ובסביבת המגורים היומיומית שלהם (מתוכם 36% לעיתים קרובות או כמעט תמיד).
- המשפחה - 80% נחשפו או חוו להט"בופוביה במשפחה (מצד הורים, אחים ומשפחה מורחבת) (מתוכם 35% לעיתים קרובות או כמעט תמיד).
כאשר נשאלו משתתפי המחקר האם לדעתם יהיה אפשרי לקדם שינוי ביחס החברה הערבית לנושאים ולאנשים להט"בים, 60% סברו שאכן יהיה ניתן בפועל לקדם שינוי כזה, בעוד ש-28% סוברים שלא ניתן, ו-12% אינם יודעים. במחקר השתתפו כ 167 חברות וחברי קהילת הלהט"ב הערבית בישראל, מכל הארץ, המייצגים מגוון זהויות מגדריות ומיניות ומגוון מאפייני רקע סוציו-דמוגרפיים.
ד"ר סיגל גולדין, ראש המכון הישראלי לחקר מגדר ולהט"ב מסבירה כי: "המחקר צמח מתוך תגובה לצורך אמיתי שעלה מהשטח, מהרצון הבסיסי של הקהילה עצמה: להבין את עצמה, להשמיע את קולה, להפסיק להיות שקופה. לאורך כל תהליך המחקר, עבדנו בשיתוף עם פעילי הקהילה ועם ארגון 'בית אל-מים', מה שאפשר לנו להגיע לחלקים רחבים באוכלוסייה שרובה בארון".
עוד ציינה גולדין ש"הממצאים מצביעים על מאפיינים, קשיים ואתגרים יחודיים עמם מתמודדת קהילה זו, על המורכבות והגיוון בתוך הקהילה, על פחדים וחששות, וגם על העוצמה הפנימית שקיימת בקהילה ועל הרצון והתקווה לצאת ממעגלי מצוקה שונים ולחיות בתנאי חיים שוויוניים".
נאג'י דעאס, חוקר עמית במכון מוסיף כי ״ממצאי המחקר מראים שבחברה הערבית קיים חוסר ידע בסיסי בנושא החוויות האישיות שעוברים אנשים אלו בחייהם מילדות עד התבגרות. בנוסף לחוסר הכשרה מקצועית של יועצים, מורים, פסיכולוגיים, עובדים סוציאלים ועוד. בשנה האחרונה אנחנו עדים להתחלה של שיח בחברה הערבית בנוגע לנושא ואכן התחיל לפעול ארגון ‘בית אל מים׳ שמספק סיוע לקבוצה זו במטרה לשנות את המצב הנוכחי״.