היום תגיע לסיומה סדנה מיוחדת שהתקיימה בארץ, ובה השתתפו 20 מומחות מתחום בריאות הנפש שהגיעו ארצה מאוקראינה, על מנת ללמוד ממטפלים ישראלים שיטות טיפול בטראומה ובפוסט־טראומה וליישמן על האוכלוסייה באוקראינה, שמאז פברואר האחרון נתונה במלחמה.
"המטפלות האוקראיניות סיפרו שעד המלחמה הזאת הן לא חשבו שטראומה זה משהו חשוב, ופתאום הן מתעוררות ואומרות 'עכשיו אנחנו צריכות ללמוד לטפל'. הן רוצות ללמוד מה שיש לנו ללמד", אומר ד"ר דני ברום, המייסד והמנהל של "מטיב", המרכז הישראלי לטיפול בפסיכו־טראומה, שיזם את הסדנה, ומתמקד זה 30 שנה בטיפול בטראומה בהיבטיה השונים, בבניית חוסן וגם בסיוע לילדים לווסת את עצמם כדי להתגבר על טראומות שונות.
איך הגיע הרעיון לקיים כזו סדנה?
"כשפרצה המלחמה, התבקשתי לתת הרצאה למכון הפסיכואנליטי באוקראינה על טראומה. היו כ־300 איש בזום, והפנו אליי שם כל מיני שאלות שהפתיעו אותי. למשל, אנשים מאוד מנוסים בתחום הטיפול שאלו: 'מה אנחנו צריכים לעשות עם נשים שעברו אונס על ידי החיילים הרוסים?', ועוד כל מיני שאלות שלא היה להם מענה עליהן. זה הפתיע אותי כי פגיעות מיניות בנשים קורות בכל העולם, ומה פתאום שזה יהיה חדש עבור מטפלים? ואז העליתי את הרעיון שננסה להביא לפה אנשים מתחום בריאות הנפש באוקראינה כדי לבנות תשתית. הרי ברור שתוצאות המלחמה הזאת יהיו לטווח ארוך, וכמו שאנחנו כבר מכירים בישראל, זה לא עובר כשהמלחמה מסתיימת, אלא רק מתחיל".
מי שהגיעו ארצה בסוף יוני היו רק מטפלות נשים, לנוכח העובדה שגברים בגיל גיוס לא יכולים לצאת מגבולות אוקראינה. "גייסנו את הכסף כדי להביא אותן ולדאוג לשהות, לאוכל, לכלכלה", מספר ד"ר ברום. "הלימודים התקיימו בירושלים. אני ואנשי הצוות שלנו לימדנו אותן. ללמוד במצב הזה לא היה פשוט עבורן. ניסינו לייצר עבורן בועה בטוחה כדי שיהיה אפשר ללמוד. מישהי למשל קיבלה באמצע יום לימודים הודעה שטיל נפל ליד בית הוריה. הן למדו פה ברגשות מעורבים, כשהן כל הזמן חושבות על הבית. עכשיו אנחנו רואים שהן מתחילות להיות לחוצות לקראת חזרה".
שינוי השקפה
דריה וינצ'נקו, 35, היא פסיכולוגית ופסיכותרפיסטית, המתמקדת בטיפול במבוגרים, שהגיעה לסדנה מקייב. מחר תשוב לביתה באוקראינה.
"היו כמה שלבים שעברו על האוכלוסייה באוקראינה", היא מספרת. "השלב הראשון עם תחילת המלחמה היה תחושות בלבול, שוק, הרבה פחד, חשש, אגרסיה. אחר כך, כשעבר השוק הראשוני, אנשים היו צריכים להבין מה לעשות עם החיים שלהם: איפה לגור, מה לעשות עם העבודה, לאן לעבור, אם לשלוח את הילדים לבית הספר או לא. נשים וזקנים יכלו לעזוב את המדינה, גברים לא יכלו, והייתה בעיה של קריעת משפחות. זה היה מאוד קשה ומפחיד. השלב השלישי, שקורה עכשיו בחודש החמישי של המלחמה, מתבטא בכך שאנשים מגיעים אליי עם בעיות הקשורות בילדים, עם לחצים שנוצרים בעקבות כך שהרבה קרובי משפחה גרים יחד בגלל שחלק העתיקו את מגוריהם. יש גם הרבה שאלות לגבי ספטמבר, כשילדים אמורים לחזור לבית הספר: איפה נחיה, האם נחזור הביתה, האם נחליף בית ספר? יש המון חששות. אנחנו מבינים שאף עיר לא לגמרי בטוחה".
איך את מתמודדת באופן אישי עם אי־הוודאות?
"גם לי ולמשפחתי מאוד קשה, אבל אני מאוד מודה למקצוע שלי, שמהווה במיוחד בימים אלה תמיכה גדולה בשבילי. אני נתמכת בקולגות שלי, אנחנו מדברים המון, תומכים אחד בשני, מדברים על תחושות, רגשות, פחדים. כמו כן, הודות לקורס שעברנו כאן הבנתי איך לעבוד עם טראומה. לפסיכותרפיה יש כמה גישות, וכאן למדתי כמה טכניקות חדשות. עלו בזמן הקורס הרבה רעיונות איך לשלב את הגישות האלה בתוך האוכלוסייה. ישראלים חיים במצב ביטחוני לא פשוט. זה משהו שהיינו רוצים ללמוד: לחיות - ולא רק לשרוד - בסיטואציה כזאת. ללמוד איך גם במצב כזה אפשר עדיין לחיות וליהנות. זה שינוי השקפה. אני מאוד מודה על כך שנתנו לנו הזדמנות ללמוד מניסיונות של אחרים".
איך התחושה לחזור הביתה?
"כבר התגעגעתי, למרות שהמצב לא פשוט. זה מפחיד, אבל אני מאוד רוצה הביתה. קייב זה המקום שאני רוצה לחיות בו, זה הבית שלי".
"זה לא פשוט לגעת בטראומות של מטופלים כשאת בעצמך נמצאת במציאות הזאת", אומרת גלינה נאומנקו, 36, פסיכולוגית קלינית ופסיכותרפיסטית, המתגוררת ליד קייב ועובדת בבירת אוקראינה. "עכשיו גם המטפלים וגם המטופלים נמצאים באותו שוק. הייתי צריכה לבוא לכאן גם כדי למצוא חוזק בעצמי. הרבה הרצאות עזרו לי להבין מה קורה איתי ולמדתי שיטות לעבוד עם המטופלים שלנו בהגשת עזרה נפשית מיידית, בהתמודדות עם סטרס".
רבים מהמטופלים שלה, לדברי נאומנקו, "הם אנשים שלא נפגעו פיזית וכאילו ממשיכים לחיות חיים רגילים ומדחיקים את המציאות. הם יוצרים לעצמם מעין חומות הגנה. קשה להם מבחינה פסיכולוגית לעכל את מה שקורה. אני רואה אצלי גם הרבה מטופלים, שהגיעו למשל מהעיר חרקוב, שהבית שלהם נהרס - והם לא מעכלים שהמלחמה עלולה להימשך הרבה זמן ומנסים לחזור לחיים רגילים. המטרה שלנו היא לתת להם תמיכה, תחושת ביטחון, כדי להכין אותם לכך שהמלחמה יכולה להימשך הרבה זמן".
איך את עצמך מרגישה בימים אלה?
"לי גם קשה. כשהחלה המלחמה שמענו את הפיצוצים, היה מפחיד. בהתחלה עברנו לעיר לבוב, גרנו שם כמה חודשים, ואחר כך חזרנו הביתה למרות שזה עוד לא בטוח. גם כשאני כאן בישראל, יש לי אפליקציה שבה אני יכולה לראות מתי יש שם אזעקה. אני כל פעם מסתכלת על האפליקציה כדי לדעת איך המשפחה. זה לחץ מתמיד. מצד אחד אני מאוד רוצה לחזור הביתה, אבל מצד שני התחושה הזאת שבבית אין לך ביטחון - היא לא פשוטה".
בית זה בית
"בימי שגרה עבדתי עם מתבגרים ומבוגרים, בהם נשים בהריון וכאלה עם דיכאון אחרי הלידה", מספרת יוליה קוליק, 38, פסיכולוגית ופסיכיאטרית שהגיעה לסמינר מחרקוב. "אחרי שהחלה המלחמה התמקדתי בטיפול בנשים בהריון ואחרי לידה. רבות מהן נאלצו לעזוב את ביתן והיו צריכות ללדת בסיטואציות מאוד חדשות ומסובכות, במקום לא מוכר, ופעמים רבות גם ללא בעל לצדן, כי הוא לא היה יכול לעזוב את אוקראינה. היו הרבה מקרים של דאגה, פרידה של משפחות וסיטואציות לא פשוטות".
איך נותנים תמיכה במצבים כאלה?
"יחד עם מטפלים נוספים יצרנו צ'אט מיוחד, וגם יש עמוד פייסבוק וחשבון אינסטגרם, שבהם נשים בהריון או אחרי לידה יוצרות קשר עם רופאים, עם פסיכולוגים ופסיכיאטרים כדי לקבל ייעוץ מהיר ולהחליט מה לעשות. לנשים שנשארו באוקראינה, גם אם בעיר אחרת, יותר קל לעומת נשים שעזבו את אוקראינה ונאלצות להתמודד לבד עם התינוק במקום לגמרי חדש עבורן. בקורס למדתי כמה שיטות עבודה קצרות טווח. הרבה אלמנטים של טיפול בטראומה היו חדשים עבורי. ידעתי עליהם, אבל אף פעם לא התנסיתי בהם בפועל. ניסיתי אותם על עצמי כדי ללמוד איך להעביר לאחרים".
איך את מתמודדת עם המציאות בעצמך?
"אתמול בבוקר העיר שלי, חרקוב, עוד פעם הופגזה. מאז תחילת המלחמה חרקוב מופגזת. כרגע אני לא גרה שם. הבית שלי ניזוק, נשארתי בלי בית. יש לי ילדה בת 5 ובן בגיל 16, שנמצא בישראל בתוכנית נעל"ה. הבת גרה איתי באוקראינה, ועדיין אנחנו לא יודעות איפה נגור. גם לי קשה מאוד נפשית, אני כל הזמן חושבת על ההורים שלי. אני צוברת כוחות בזכות העבודה שלי. העיסוק שלי עוזר לי לשמור על עצמי מבחינה נפשית. עכשיו אני חוזרת הביתה, יש לי שם אנשים אהובים. לחזור זה כמובן גם מפחיד, אנחנו לא יודעים מה יהיה. אבל אני חוזרת, כי בית זה בית".