את הסיפור הבא היו מתקשים להמציא כנראה גם התסריטאים המוכשרים ביותר של תעשיית הקולנוע והטלוויזיה: דמיינו את השודדים המתוחכמים של הסדרה "בית הנייר" פוגשים את מארי אנטואנט במוזיאון ירושלמי קטן, כשבדרך נעלמים למשך 25 שנים 106 שעונים נדירים בשווי מעל 150 מיליון דולר. נשמע מופרך? לא אם שואלים את חוקרי המשטרה וצוות המוזיאון לאמנות האסלאם, שם התרחשה בשנות ה־80 אחת התעלומות הגדולות בישראל - שוד השעונים הנועז, שבו נגנב אוסף יקר ערך ופוזר בין שלוש יבשות.
התעלומה ההיא מתעוררת לחיים בימים אלה בסיור חדש במוזיאון בשם “בעקבות שוד השעונים הגדול", שלוקח את הקהל לליל הפריצה, דרך שנים של חקירה שהובילה לחשיפת הגנב ועד החזרת השעונים לישראל. “סיפור השוד עצמו היה גדול ומדובר לא פחות מערכו ושוויו של האוסף הנדיר", אומר אבישי ירקוני, מנהל השיווק והאירועים במוזיאון, שנכח בעת החזרת חלקו הראשון של האוסף ב־2006. “לכן, לאורך השנים, הזרקור הופנה לא מעט לתעלומה ולנועזות האירוע, ופחות לפרטים היבשים. כמו סיפור הוליוודי על כל מאפייניו".
צוות המוזיאון שהגיע בבוקר יום ראשון, 17 באפריל 1983 לחדר התצוגה, לא האמין למראה עיניו: החדר, שכלל אוסף שעונים נדיר, היה ריק לגמרי, ובחלל נותרו רק כלי פריצה וכמה עטיפות של ממתקים שהשאיר אחריו הגנב לאחר לילה של עבודה והעמסה לרכב מתחת לאפם של שני מאבטחים. “האולם אובטח בצורה מינורית. כל הקונספט של אבטחת אמנות בארץ היה חדש", מספר ג’ניה פרומין, מדריך בכיר במוזיאון לאמנות האסלאם.
“הפריצה התרחשה דרך מערכות האוורור שפונות אל צדו השני של הרחוב, והועמד רכב שהסתיר את הפתח. הגנב שהה באולם לאורך הלילה, חתך ויטרינות והעמיס 106 פריטים נדירים ושעונים יקרי ערך. הוא אסף מידע מקדים, חיבר סטטוסקופ לדלת ויצא עם השלל".
האוסף, הנחשב שלישי בגודלו בעולם, נתרם למוזיאון על ידי בתו של סר דיוויד סלומונס מטעמי ציונות. על פי הערכות, שוויו עומד כאמור על למעלה מ־150 מיליון דולר. האוסף כלל 40 יצירות של אברהם לואי ברגה, שען וממציא שווייצרי מהמאה ה־19. אחד השעונים יוצר על ידי ברגה עבור המלכה מארי אנטואנט ומכונה בעולם האמנות “המונה ליזה של השעונים".
שוויו לבד מוערך בכ־50 מיליון שקלים. “זהו אחד האוספים הראשונים בהיסטוריה של פריטים מכניים בשענות, צעצועים מכניים ותיבות נגינה מהמאה ה־18 וה־19", מסביר פרומין. “הוא הגיע עם קטלוג מדעי נדיר לתקופה, והושקעו בו המון מאמצים וממון. השעון של מארי אנטואנט נחשב הכי משוכלל שיוצר אי פעם: שעון ענידה עם 823 חלקים נפרדים, זהב, פלטינה ובדולח. הוא נחשב לסמארטפון של המאה ה־19 כי פעלו בו יותר מעשרה לוחות מכניים בו זמנית ועבדו עליו המון שנים".
לאחר השוד, הוקם במשטרה צוות חקירה מיוחד בימ"ר ירושלים, שניסה לפענח את התעלומה שהכתה גלים בעולם. במסגרת הפרשה אף הוצע פרס של שני מיליון דולר למוצא האוסף, כולל פטור ממס שאישר משרד האוצר. “כל עובדי המוזיאון נחקרו", מספר ירקוני. “החוקרים חשדו בתחילה שהשען המיתולוגי שלנו, אוהנס מרקרייאר, שהיה אמון על האוצר והכיר את ערכו, סייע לשוד. אבל זה כמובן התגלה כלא נכון.
אנשים מהמוזיאון העריכו בשנים ההן שהגנב מכיר ויודע את ערך האוסף. היה לעג פה ושם לנוהלי האבטחה שהיו אז, ומדי פעם היו גם צצים טלפונים של אנשים שדרשו את הפרס. אפילו הייתה שמועה שאיחוד האמירויות הזמינה את השוד כי אף אחד לא יכול להזמין גניבה כזו יקרה. אף אחד לא חשד שמדובר בקיבוצניק מישראל".
במהלך החקירה נבדקו עבריינים מוכרים עם פוטנציאל חזרה לעולם הפשע ועם חיבה לחפצי אמנות. אחד מהם היה נעמן דילר מקיבוץ עין החורש, שכבר ריצה בעבר מאסר על פריצה. הוא נחקר, אבל הצליח להערים על המשטרה עם חותמת מזויפת של ביקורת הגבולות בדרכון, כהוכחה ששהה בחו"ל בליל השוד. לימים התגלה דילר כמבצע השוד, אבל נפטר לפני שהועמד לדין. הוא עבד לבד, העמיד את מכוניתו בצורה שחסמה את שדה הראייה לעוברים ושבים, חדר למוזיאון בקלות ולאורך סוף השבוע ההוא העמיס את הפריטים במכוניתו.
“הוא נכנס מהחלון האחורי, הגיע עם ג’ק הידראולי, הרחיב את הסורגים והשתלשל פנימה עם סולם חבלים", מספר רס"ב עודד יניב, מי שעמד בראש צוות החקירה המחודשת ב־2007. “כל זה נשאר בזירה. דילר יצא ונכנס כמה פעמים. הוא שהה באולם כיומיים, שישי ושבת, אבל כשזייף אליבי, הוסר מעליו חשד".
הסוד נשמר
במשך 25 שנים לא הסתמן קצה חוט לפתרון התעלומה. עד שבאוגוסט 2006, צלצל הטלפון במשרדי המוזיאון. על הקו היה שען מוכר מתל אביב, שהתבקש להעריך 39 שעונים וזיהה את מקורם מיד. ימים לאחר מכן התקשרה עורכת דין, המייצגת לקוחה אנונימית, שביקשה לנהל משא ומתן להשבת 39 פריטים מהאוסף למוזיאון תמורת תשלום. המוזיאון בחר לשלם 150 אלף שקלים לטובת השבת הפריטים.
“כשאוצרת המוזיאון קיבלה את הטלפון מהשען התל־אביבי, המידע נמסר רק לבודדים בצוות, והוחלט לא להוציאו גם למשטרה מאחר שהתחייבו לחיסיון בפני עורכת הדין שייצגה את מי שהתבררה כאלמנתו של דילר", מסביר ירקוני. “ואכן, הסוד נשמר בשקט כ־14 חודשים לבקשתו של הוועד המנהל. ואז בוקר אחד מצאתי את הסיפור מרוח על העמודים הראשונים של עיתון ‘הארץ’. אז הופיעו השוטרים במשרדי, החלו לשאול אותנו שאלות, ומשם התגלגלה החקירה".
לימים התברר כי מאחורי ההצעה ההיא עמדה כאמור אלמנתו של דילר, נילי שומרת, שקיבלה את האוסף היקר כשבעלה היה על ערש דווי. צוות החקירה המחודשת שנפתחה בימ"ר ירושלים בנובמבר 2007 פרץ את הדרך אל האמת. “חקרנו את העובדים, המז"פ בדק את השעונים שהוחזרו וחיפשנו ראיות לזהות הגנב", מספר רס"ב יניב. “בתוך השעונים היו מוחבאות פתקאות עם רישומים שהוא כתב איך לפרק ולהחזיר, ואילו קפיצים למקם היכן וכו’. זה היה חשוב לנו חקירתית. ידענו שעורכת הדין לא תשתף פעולה ולכן פעלנו במישור הסמוי בינתיים. גם המוזיאון לא ידע את שם האלמנה, ויש לציין שהוא שיתף פעולה באופן מלא.
דרך השען שנשכר כדי להעריך את השעונים, הגענו למחסן אמנות ברמלה, שם איתרנו העתק של ייפוי הכוח שהשאירה עורכת הדין ששכרה את הכספת, ועליו שמה של נילי שומרת. כעת היה לנו את הקשר המשפחתי לנעמן דילר, והדברים התחברו. המשכנו בחקירה סמויה וגילינו שדילר שהה המון בחו"ל בשנות ה־80 וה־90. פעלנו בשיתוף פעולה עם משטרות באירופה ואיתרנו כתובות מגורים, כספות ומסמכים בבעלותו של דילר. הבנו שיש כספות פעילות שעדיין משלמים עליהן כסף למרות שהוא עצמו מת ב־2004. בדיעבד התברר שאשתו שילמה עליהן".
המוזיאון קיבל מאלמנתו של דילר רק 39 שעונים. איך חשפתם עוד 67 פריטים?
“נסענו לכספות עצמן. היעד הראשון היה מחסן בהאג שבהולנד. ביחד עם הרשויות איתרנו מספר שעונים, תמונות וספרים עתיקים וביצענו השוואה למול הקטלוג. מצאנו גם דרכונים מזויפים של דילר וציוד לזיוף מסמכים והמון תמונות פספורט וחותמות של שדות תעופה בעולם. זו הפעם הראשונה שנחשף קשר ממשי בינו לבין הפריטים. מסרנו לידי המוזיאון את הפריטים. הם אישרו שהם חלק מהאוסף הגנוב. אומנם היו רק חמישה פריטים, אבל השמחה הייתה גדולה כי היה קצה חוט ממשי.
“בהמשך חקרנו את האלמנה שגרה בארצות הברית, ובמקביל את עורכת הדין כאן בארץ. בבית האלמנה נמצאו תמונות שמן עתיקות שאופסנו מתחת למיטה, מכתבים, וכתבה בעיתון משנת 1983 על הפריצה. בתחילה היא הכחישה הכל. בהמשך סיפרה כי דילר התוודה לפני מותו על המעשה וסיפר לה היכן הכספות ואיך להחזיר את 39 השעונים, בהם זה של מארי אנטואנט, למוזיאון. לאחר מותו היא המשיכה לשלם על הכספות, אבל לא הגיעה אליהן מעולם. הרושם היה שהיא לא מעורבת ולא כל כך ידעה להתמודד עם השלל שירשה. בארצות הברית הוגש נגדה כתב אישום על אחזקת רכוש גנוב והלבנת הון, והיא שילמה קנס גבוה מאוד וקיבלה עבודות שירות. מפאת גילה, וגם כי החזירה את הפריטים, הסתפקו בהרשעה הזו. הפרקליטות בארץ החליטה לא להגיש כתב אישום נגדה ולא נגד עורכת הדין".
המצוד אחר יתר פריטי האוסף הוביל את החוקרים לצרפת. “הכי הרבה פריטים מצאנו בצרפת", מספר רס"ב יניב. “בכמה כספות שונות נמצאו יתר הפריטים בתוך שקיות ניילון, מגולגלים בניירות עיתון. לאחר שנבדקו, הוחזרו למוזיאון 106 פריטים. ההוכחות היו חותכות: היו ממצאי טביעות אצבע של דילר, השוואה של כתב יד בפתקים לכתבי יד אחרים שלו, וההודאה של אלמנתו נילי שומרת. כל זה גיבש תשתית ברורה שלפיה הוא ביצע את השוד, ומבחינתנו הושב עיקר השלל".
המון ביקוש
נעמן דילר (לידור) היה אחד הפורצים המתוחכמים בישראל וריצה עונשי מאסר בשנות ה־60 ו ה־70, בין היתר על פריצתו לבנק “הלוואה וחיסכון" בתל אביב ב־1967, לאחר שחפר מנהרה לחדר הכספות של הבנק. “להערכתנו, הוא לא ביצע זאת לשם השלל, אלא לשם הריגוש", אומר רס"ב יניב. “בשביל התחושה שהוא הצליח לפצח את הבלתי אפשרי והבלתי ייאמן. אין לו מה לעשות עם שעון של מארי אנטואנט, אבל הריגוש והחיבה לשעונים - הובילו לשוד. הוא היה אוטודידקט, חקר ופירק והרכיב חלק מהשעונים. הוא ניסה לשנות את הצורה החיצונית שלהם כדי למכור אותם, אבל הצליח למכור רק שלושה פריטים. הוא כנראה הרגיש קשר חזק לאוסף הזה, ולכן אני מניח שהוא לא פירק את העבודות של ברגה. זה לא היה רק מטבע עובר לסוחר עבורו".
מלבד שלושת הפריטים שדילר הצליח למכור, מיקומם של עוד שלושה־ארבעה פריטים נותר בגדר תעלומה. מלאכת השחזור של השעונים שפורקו הייתה משימה מאתגרת בפני עצמה וארכה כשש שנים. רוב המנגנונים של השעונים היו מימי המאה ה־18 וה־19, ולא ניתן היה להרכיבם בכלי העבודה העכשוויים. למשימה גויס שען המוזיאון דאז, בוריס סנקוב, שעבד על מחרטות עתיקות וחיבר בדייקנות חלק לחלק. “סנקוב היה בעל כישורים יוצאי דופן, והוא עבד לפי הרישומים של דילר ולפי הקטלוג המקורי של סר סלומונס", מספר פרומין.
“הוא התייעץ עם שענים בעולם ובארץ, ועדיין יש במוזיאון את המחרטות העתיקות שהובאו, ושאיתן עבד. לא הייתה דרך אחרת לייצר חלפים ולהרכיב את הטכנולוגיה של אז באמצעים מודרניים. היו גם כמה פריטים שאי אפשר היה לשחזר לבד. הכי בולט הוא שעון המניפה. דילר הסיר את הקלף ממנה, ונעזרנו במעבדה של מוזיאון ישראל כדי להרכיב מחדש את יריעות הבד ולהעמיד את הקלף. מדובר בשחזור אמנותי יקר שבו הושקע המון מאמץ. השעונים של ברגה לא פורקו כי דילר ידע להעריכם והבין שלא יצליח להרכיבם מחדש".
לדברי פרומין, “יש חשיבות לנוכחות של האוסף בשיח הציבורי. אחת הסיבות לסיורים היא כדי לחשוף את ערכו הרב של האוסף, לקיים את בקשת התורמים שיוצג לקהל הרחב ולבצע היכרות עם סיפור הגניבה וההחזרה. יש המון ביקוש לסיור, והוא מושך קהל גדול. הרבה אנשים כלל לא הכירו את האוסף ואת סיפור השוד. ואין ספק שזה אירוע שמצית את הדמיון. קצת כמו הוליווד פוגשת את נטפליקס". ד
