היום (שני) יתקיים טקס הזיכרון הממלכתי לציון 50 שנה לרצח 11 הספורטאים במשחקי האולימפיים במינכן ב־1972. הצלם שלמה לוי, שתיעד את האסון הנורא, שוחח הבוקר עם ענת דוידוב וגולן יוכפז ב-103FM וסיפר על הפגישה שלו עם הטרוריסטים. "ראיתי אותו, ולא ידעתי שזה היה מחבל. הוא דיבר עם השוטרת בשקט, והעביר לה את כל מה שהוא מבקש ממשלת גרמניה".
"לא היה סימן של אסון מתקרב": ניצולי טבח מינכן חוזרים לשעות שלפני המתקפה
בפתח דבריו, סיפר כיצד הגיע לעבודה הזו: "הייתי סטודנט בגרמניה וראיתי מודעה בעיתון שהוועדה האולימפית הגרמנית מחפשת אנשים שמדברים שפות שונות, מכיוון שהנוהל הוא שלכל משלחת יש גם אדם שמדבר את השפה המקומית".
"הג'וב שלי היה גם להקל על המשלחת כמה שיותר, להתמצא באזור, להביא אותם לכפר האולימפי. מהרגע הראשון שקיבלתי אותם נוצרה אווירה נהדרת", סיפר. כשנשאל האם לא הייתה התרעה ביטחונית לפני האירוע השיב: "לא היה בכלל שום קשר בין משחקים אולימפיים שהיו אז ב־1972 לבין ביטחון ושמירה על אנשים".
בהמשך, סיפר לוי על הלילה בו אירע האסון: "את היריות ב-4:30 לא שמעתי, כנראה נרדמתי מיד לאחר הופעה בקהילה היהודית. בשעה 7:00 בבוקר, באותו יום ב־5 בספטמבר 1972, הטלפון אצלי בדירה צלצל. זה היה נורא מוזר, צלצול טלפון זה באמת לא היה מקובל אז. הרמתי את הטלפון ושמעתי שמדברים מ'קול ישראל', וגברת נחמדה שאלה אותי שאלות מאוד מוזרות".
"כל העולם ידע שיש משהו פה בבניין, שיש טרוריסטים, אני לא ידעתי שום דבר, ישנתי מצוין. המחבלים עוד לא הגיעו אלי בכלל. אמרתי לה, 'אני לא יודע על מה אתם מדברים בכלל'. הסתכלתי מהחלון שלי לרחוב, ראיתי רחוב שקט, אין שום דבר, לא משטרה, לא אנשים, אבל אמרתי לה, 'אני לא רוצה להיות גס רוח, אני אצא לראש המשלחת שהוא לידי ואני אשאל אותו. יכול להיות שהוא יודע'", סיפר.
בשלב זה לוי משתף כי יצא לרחוב שהיה ריק לחלוטין, צלצל בדלתו של ראש המשלחת אך לא הייתה תשובה: "חזרתי לדירה שלי ואמרתי לגברת מהרדיו 'אני לא יודע על מה אתם מדברים בכלל. הכול נראה שקט ורגוע', וחזרתי לישון. לא עברו יותר מ־8-7 דקות, וצלצלו הפעם מעיתון 'מעריב' ושאלו את אותן השאלות. החלטתי לעזור לעיתון ואמרתי 'אני אצא שוב לרחוב'. הפעם כשיצאתי, ראיתי ממרחק של 9 מטר ממני דמות לבושה בלבן משוחחת עם שוטרת גרמניה בצורה מאוד ידידותית. כשהוא שמע שהדלת נפתחה, הוא הסתכל עליי, אני הסתכלתי עליו, לא תיארתי לעצמי שפה במשחקים האולימפיים אני אתקל פתאום בטרוריסט".
לדבריו, זה היה עיסא, ראש המחבלים, מפקד חוליית המחבלים, "שהתנאי שלו בניהול המשא ומתן עם ממשלת גרמניה היה שהוא ישוחח רק עם שוטרת, לא עם שוטר. הוא דיבר איתה בשקט כמו שני חברים. הוא החזיק ביד סיגריה והיא עם ווקי טוקי ביד השנייה, והוא העביר לה הודעות של מה הוא מבקש מממשלת גרמניה. הוא ראה אותי ואני ראיתי אותו".
כשנשאל האם הוא נלחץ בשלב זה, השיב בשלילה: "הדירה שלידי הייתה של משלחת מפרגוואי והוא כמובן חשב שאני בכלל לא ישראלי, אני איש מפרגוואי, ונגד פרגוואי אין להם שום דבר".
עוד סיפר על השתלשלות האירועים: "החלטתי שאני לא עוזב את האזור ונשאר כדי לתעד את מה שקורה, עברתי רחוב לבניין מולנו שהיה של מזרח גרמניה. זו מדינה שב־1972 שיתפה פעולה עם הפלסטינים, אנטי ישראלית, וכשהם ראו שהתקרבתי מהבניין שלנו אליהם, הם מנעו ממני להיכנס. הם אמרו, 'לא, אתה ישראלי. המחבלים ראו אותך ואנחנו לא ניתן לך להיכנס כי זה מסכן את הספורטאים'. כל העולם ידע שקורה משהו, רק לא ידעו בדיוק מה".
"ראיתי את המשא ומתן שהתנהל בין המחבלים לבין השלטונות הגרמניים שבראשם עמד שר החוץ הגרמני גנשר. הם דרשו מהגרמנים מספר דרישות, אחת מהן הייתה שישחררו 200 מחבלים מישראל ואז הם ישחררו את הישראלים. כמובן שממשלת גרמניה יצרה קשר עם ממשלת ישראל, וישראל הודיעה להם 'בשום אופן, אנחנו לא משחררים מחבלים מישראל', אבל לא רצו לקטוע את המשא ומתן מיד, משכו אותו. אמרו להם 'לשחרר 200 זה לוקח זמן, דברו איתנו, בואו נראה מה קורה' וככה התנהל המשא ומתן", סיפר.
בסיום, התייחס לרגע שהבין את התוצאה המחרידה של רצח 11 הספורטאים: "ב־22:30 הגיעו לסיכום שמפנים את הישראלים עם המחבלים, מטיסים אותם לשדה תעופה קרוב למינכן, משם יטוסו עם מטוס ללוב ומשם ימשיכו את המשא ומתן עם הישראלים. לגרמנים הייתה מטרה אחת, לפנות את הכפר מהבעיה הזאת כדי להמשיך את המשחקים".
"המחבלים נפלו בפח. הציבו להם שם שלושה מסוקים, הטיסו אותם עם הישראלים לשדה התעופה הקרוב, ומשם בעצם התחילה הטרגדיה הנוראית כאשר הגרמנים הציבו בשדה התעופה שם חמישה צלפים והתחילה שם אנדרלמוסיה טוטלית".
סייע בהכנה לכתבה: אמיתי דואק, 103FM