בעקבות המלחמה: משפחות שעלו מרוסיה ואוקראינה מספרות על ההחלטה לעזוב הכל

"אמרתי לבת שלי: 'קחי את כל המסמכים'. הייתי בטוחה שבעוד שבוע חוזרים הביתה"

האב ולרי שייגאם (81, איש אקדמיה, פנסיונר), הבת אנג'לה מרקובה (52, פיזיקאית) והנכדה יאנה אולקסנקו (22, זמרת). עלו בחודש מרץ 2022 מאוקראינה

העלייה: "רוב החיים גרנו בקייב, בירת אוקראינה. ב־24 בפברואר, כשהתחילה המלחמה, היו אזעקות, הייתה פאניקה גדולה מאוד בין אנשים. אנשים לא ידעו מה לעשות והתחילו לעזוב במאסות את קייב", מספרת אנג'לה מרקובה, שהגיעה ארצה עם אביה ולרי ועם בתה יאנה (בתמונה). "החלטנו לנסוע עם השכנים שלנו לבית קיט שהיה לנו בכפר באזור בוצ'נסקי, כ־20 קילומטרים מקייב. חשבנו שכפרים בטח לא יעניינו את הרוסים, שהם בטח רוצים את קייב. נסעתי למכולת, קניתי כל מה שנכנס לסל - לחם, ביצים, ירקות, פסטה, חלב - ונסענו. אמרתי לבת שלי: 'קחי את כל המסמכים'.

הייתי בטוחה שבעוד שבוע חוזרים הביתה. בהתחלה הכל היה טוב. אחרי יום התחלנו לקרוא שבאירפין ובבוצ'ה התחילו קרבות. עדיין לא באמת עיכלנו מה קורה. פתאום התחלנו לשמוע פיצוצים בצרורות, התחלנו לראות כלי רכב משוריינים ובהם חיילים עם נשק. אחר כך ראינו דגל אדום על אחד המשוריינים. בהתחלה חשבתי שאני בסרט. חטפתי שוק כשראיתי את הדגל האדום. התחלנו לשמוע פיצוצים יותר ויותר קרוב, ואז שמענו שאחד השכנים בבית סמוך נורה בידי הרוסים ברכבו. התחלנו גם לראות פיצוצים סביבנו, בתים בוערים, ראינו הרבה זוועות. פתחנו תהילים. בבוקר למחרת התיישבנו באוטו ונסענו. תלינו על המכוניות דגלים לבנים. בדרך ראינו מכוניות עם אנשים ירויים, דברים נוראיים.

החלטנו לנסוע לישראל. הבת שלי גם ככה התכוונה לנסוע דרך תוכנית 'מסע', אז המסמכים שלה כבר היו מוכנים. בסופו של דבר הגענו לגבול עם רומניה. ברומניה קנינו כרטיסים וטסנו לישראל. ב־15 במרץ הגענו ארצה. לצערי הרב, בעלי היה בלי דרכון וגם בגיל גיוס, מה שלא אפשר לו לעזוב את אוקראינה. אני מקווה מאוד שבקרוב הוא יצטרף אלינו".

הקליטה: "בהתחלה הגענו למלון בירושלים. התחלנו עם סידורים קונסולריים, משרד הפנים, ואחרי כן כבר קיבלנו תעודות עולה. בחודש מאי שכרנו דירה בפתח תקווה. שלושתנו גרים בדירה הזו, ואני מחכה לבעלי. סידרתי את הבית, קניתי רהיטים חיוניים כדי שיהיה איפה לישון. כרגע אנחנו מחכים שיגיע התור שלנו ללכת ללמוד באולפן. אחרי מה שעברנו, אנחנו שמחים מאוד שיצאנו מהסיטואציה שבה היינו. יכולנו לאבד חיים. ישראל היא מדינה טובה מאוד, אנשים נחמדים מאוד, מתייחסים אלינו טוב מאוד. מנסים לעזור. מובן שעדיין צריך להתרגל למציאות החדשה, לכך שפה הכל אחרת: אקלים אחר, שפה שונה, מחירים אחרים, מוצרים אחרים. זה לא פשוט.

בינתיים הבת שלי לומדת באופן מקוון באקדמיה למוזיקה באוקראינה. ביום העצמאות היא כבר הופיעה בפתח תקווה, ובשבילנו זה היה משמעותי מאוד. מבחינת קרובי משפחה, אין לנו פה אף אחד. לאבא הייתה פה בת דודה, אבל היא כבר נפטרה. יש אנשים שמתקשרים אלינו, שואלים 'מה שלומכם?'. אנשים פה מקסימים".

איחולים לשנה החדשה: "אני מאחלת שכל הקרובים שלי יהיו בריאים ומאושרים. אני רוצה מאוד שהמשפחה שלנו תהיה מאוחדת, שבעלי גם יגיע ארצה ונתחיל פה יחד את החיים. לעצמי אני מאחלת שיהיו לי מספיק כוחות להרוויח כסף כדי לשלם את כל ההוצאות. שיהיה לי מספיק כוח לפרנס את המשפחה שלי".

"כשהמטוס נחת הרגשתי רוגע, והיו לי חלומות על העתיד, על חיים חדשים"

ויקטוריה אורלובה (41, ספרית), אלכנסנדר סדיקוב (49, מהנדס מכונות) ובתם אנסטסיה (14). עלו בחודש יוני 2022 מאוקראינה

העלייה: "הגענו ארצה ב־30 ביוני מאודסה באוקראינה. ההחלטה שלנו לעבור לישראל התקבלה עוד לפני שהתחילה המלחמה", מספר אלכסנדר סדיקוב. "ב־23 בפברואר הייתה אמורה להיות לנו בדיקה קונסולרית. יממה לפני כן התקשרו אלינו ואמרו שכל הנציגים הועברו לעיר לבוב. אחר כך הם כבר עברו לפולין. כשהתחילה המלחמה, היו פיצוצים בכל מקום, לא האמנו שזה מה שקורה, חשבנו מה לעשות הלאה. זה היה מפחיד, נשמעו אזעקות עשרות פעמים ביום, בתים נפגעו, היו קורבנות. היינו מוכנים נפשית לעלות, לכן, מהבחינה הזאת, בשבילנו זה היה פשוט יותר.

החלטנו לשלוח את הילדה לישראל עם סבא שלה, אבא של אשתי, ועם אח של אשתי ומשפחתו. הם, שבעה אנשים, נסעו לגבול של מולדובה, ומשם הם טסו לישראל. הם הגיעו בחודש מרץ לנוף הגליל ועברו את הבדיקות הקונסולריות הנדרשות. אנחנו הצטרפנו אליהם ביוני. כיום אנחנו בסך הכל 11 בני משפחה שגרים בנוף הגליל. באודסה גרנו ליד הים, אבל כאן בחרנו לגור ליד המשפחה. עדיין נשארה לנו הרבה משפחה באוקראינה. אנחנו כמובן חושבים עליהם, נמצאים בקשר".

הקליטה: "כשהמטוס נחת הרגשתי רוגע והיו לי חלומות על העתיד, על חיים חדשים ותחושות חיוביות מאוד. בהתחלה היינו במלון ואחר כך שכרנו דירה. מהעירייה עזרו, הביאו קצת רהיטים, מיטה. אנחנו מודים מאוד על כך שעוזרים לנו בעצות, מסייעים. אנחנו פוגשים בדרך הרבה אנשים טובים, ונכון לעכשיו, לא מרגישים קשיים. מה שהמדינה והעיר עושות למען עולים חדשים זו עזרה גדולה מאוד. אפילו האקלים כאן בסדר. כבר התחלנו ללמוד באולפן. התוכניות הן ללמוד עברית, ואחר כך למצוא עבודה שתתאים למקצוע. אשתי ספרית טובה מאוד, היא עבדה בסלונים, לימדה בחברות שיער בינלאומיות. גם הבת שלנו נהנית כאן מאוד. היא כבר יודעת הרבה מילים בעברית. היא ואשתי התחילו ללמוד עברית בצורה מקוונת עוד לפני שהגיעו ארצה".

איחולים לשנה החדשה: "זהו ראש השנה הראשון שלנו בישראל. נחגוג עם כל המשפחה. זה מאוד מרגש אותנו. אני מאחל לעצמנו בריאות, אושר ושלום. שיהיו שמיים של שלום מעל לראשנו. זה הדבר הכי חשוב שיכול להיות לבן אדם, גם בישראל, גם באוקראינה וגם בכל מקום אחר בעולם".

"זה לא היה פשוט לעזוב. השארנו מאחור חיים שלמים"

 ולדימיר אוליניק (47, מאמן כדורסל) ואולגה פפרנובה (44, מאמנת כדורסל) וילדיהם ארטיום (16) וסשה (4). עלו בחודש יולי 2022 מרוסיה

העלייה: "הגענו ארצה ב־3 ביולי מהעיר סרפוחוב ברוסיה", מספרת אולגה פפרנובה. "חשבנו על כך בעבר, אמרנו לעצמנו: 'נסיים את זה ואת זה ואחר כך נעלה', אבל התאריך 24 בפברואר זירז כמובן את ההחלטות שלנו. אנחנו לא מסכימים עם מה שקורה במדינה שלנו, אנחנו נגד מלחמה באוקראינה. זה לא היה פשוט לעזוב. השארנו מאחור חיים שלמים, חברים, קבוצות כדורסל".

הקליטה: "הגענו לישראל, עברנו בדיקה קונסולרית, סידרנו מסמכים. שכרנו דירה בנוף הגליל, אנשים נחמדים מאוד, משתדלים לעזור, גם ממשרד הקליטה עוזרים. יש לנו דודה שגרה בנתניה. היא יעצה לנו לעבור לנוף הגליל, מפני שהאקלים פה פחות חם. התחלנו ללכת לאולפן. קודם כל, אנחנו רוצים ללמוד את השפה. כשנלמד את השפה, נשתדל למצוא פה עיסוק בתחום הכדורסל. מוצא חן בעיניי מאוד כאן. אנחנו מתקשרים עם אנשים דוברי רוסית. באו שכנים, הציעו עזרה: רהיטים, כלי בית. לאנשים יש רצון טוב. לבן היה קצת קשה. נשארו לו חברים ברוסיה. אבל גם כאן הוא כבר התחיל להכיר חברים. גם הבן שלנו כדורסלן. אני לא מתגעגעת לרוסיה. שם כל הזמן היינו נוסעים לתחרויות, התרגלנו לכך שבבית אנחנו לא נמצאים הרבה. אבל כמובן חבל לנו על החבר'ה שהתאמנו אצלנו".

איחולים לשנה החדשה: "נציין בפעם הראשונה את החג בישראל. אני רוצה כמובן לאחל לנו קליטה טובה, שנכיר חברים טובים ואמיתיים ושנמצא עבודה במקצוע".

"זה נעים מאוד שאנשים בישראל, שיודעים שאתה עולה, שואלים: 'במה לעזור לך? מה אתה צריך?'"

אנדריי אוסטאטנייגרוש (37, איש הייטק) וילנה מליך (33, עוסקת בתחום הגלישה) וילדיהם אוסטאפ (3) ויעקב (שנה). עלו בחודש אפריל 2022 מרוסיה

העלייה: "עלינו לישראל ב־26 באפריל ממוסקבה", מספר אנדריי אוסטאטנייגרוש. "איך שהתחילה המלחמה, מיד הבנו שקורה משהו לא טוב במדינה שלנו. הפגנו נגד זה, רצינו שהמלחמה תיפסק. ברגע שמתחילים לעצור את האנשים שמפגינים, לקנוס אותם, ואת חלקם יכולים לקחת לכלא - נהיה לנו מפחיד והתחלנו לחשוב לאן אפשר לעבור. היו גם שמועות שיסגרו את המדינה. תמיד ידענו שיש לנו שורשים יהודיים ושיש לנו זכות לעלות. פשוט אספנו את החפצים ועזבנו את רוסיה. הגענו לכאן כמעט ללא דברים. קיבלנו במהרה סטטוס של עולים חדשים. חייתי הרבה שנים ברוסיה. מובן שלעזוב ביום אחד מה שבנית בחיים - רכוש, עבודה, הרגלים - זה קשה מאוד. גם לבנות חיים מחדש במדינה אחרת זה לא פשוט. אני מתגעגע לימים שבהם הכל היה טוב, אבל מבין שאין מצב שיכולתי להישאר שם עכשיו. מובן שהבעיות שלי הן כלום לעומת אנשים שמאבדים חיים".

הקליטה: "בהתחלה שמו אותנו במלון 'דן פנורמה' בתל אביב. גרנו שם חודש, ואחר כך עברנו לקרובי משפחה בחיפה. עכשיו אנחנו שוכרים דירה בפתח תקווה. בקרוב צריכים להתחיל אולפן, התחלתי גם קורס אונליין מקצועי, ובמקביל אני מחפש עבודה. אני יודע טוב אנגלית, ומקווה שאמצא עבודה גם בלי לדעת עברית. בין היתר אני נעזר בסופיה טופולב־לוז, יוזמת פרויקט 'ריבוט', המסייע לעולים חדשים להיקלט בהייטק הישראלי.

אני מרגיש שהמדינה והאנשים דואגים לנו. זה נעים מאוד שאנשים בישראל, שיודעים שאתה עולה, שואלים דבר ראשון: 'במה לעזור לך? מה אתה צריך?'. עוזרים ברהיטים, בעצות. זה נעים מאוד, זו קבלת פנים חמה. בהתחלה היה קשה קצת עם ביורוקרטיה, כל מיני טפסים שצריך למלא בעברית, ובכל פעם היה צריך לבקש ממישהו. ממזג האוויר אני דווקא נהנה. אני אוהב חום. יש כמה אנשים שהכרתי עוד מרוסיה, שעשו כמונו עלייה אחרי שפרצה המלחמה. אנחנו נמצאים בקשר, מנסים לעזור אחד לשני".

איחולים לשנה החדשה: "מובן שנהיה עם המשפחה. הגענו ארצה עם אחי ומשפחתו, ויש לנו אח נוסף שחי כאן כבר שנים רבות. בחצי השנה האחרונה חווינו הרבה מאוד סטרס. אני מאחל למשפחתי ולכל העולים החדשים שיהיה כמה שפחות סטרס, שיהיה רגוע. אני מאחל לכולם שתהיה תחושה שהכל מאחור, וכמובן נתפלל לכך שתיגמר המלחמה".

"פשוט טסנו, לא ידעתי מה יהיה"

ויקטוריה (36, מהנדסת וכלכלנית) ואיליה גרברג (38, רופא) וילדיהם סלומון (6) וברטה (4). עלו בחודש מרץ 2022 מרוסיה

העלייה: "הגענו ארצה ב־24 במרץ ממוסקבה", מספר איליה גרברג. "גם לפני כן היו לנו מחשבות על עלייה. כבר כמה שנים היו לי גם מחשבות לנסות להשתלם בחו"ל. המלחמה אילצה אותנו לקבל החלטה אקטיבית יותר. לא ידענו מה יהיה הלאה. רצינו לחיות במקום חופשי, שבו לא צריך לשתוק. אני בכלל מחשיב את עצמי לאזרח העולם, וכשהרגשתי שהגבולות עלולים להיסגר, החלטנו לצאת. בתוך שבוע קניתי כרטיס וטסנו. זה היה מפחיד מאוד. לקחתי את הכסף שהיה, את הדברים שנכנסו למזוודה וזהו. פשוט טסנו בלי הרבה פרספקטיבה, לא ידעתי מה יהיה. לא הצלחנו להשיג כרטיס ישיר לישראל. טסנו לארמניה ומשם לישראל. הבנתי שזה יהיה מפחיד, לא ידעתי לאן אני מביא את הילדים שלי".

הקליטה: "פגשו אותנו והסיעו אותנו למלון בנוף הגליל. עברנו את כל הבדיקות הקונסולריות וקיבלנו אזרחות. אנחנו מודים מאוד לראש העיר, רונן פלוט. הוא הגיע למלון, הסביר מה יש בעיר, אמר שהעיר עוזרת לעולים חדשים. העוזר שלו עזר לי לשכור דירה. עזרו לנו עם רהיטים, טלוויזיה, מקרר. חלק מהדברים היו חדשים, חלק יד שנייה. זו עזרה גדולה במצב שבו אתה לא בדיוק מבין מה קורה איתך. עכשיו אנחנו גרים בדירה טובה, התחלנו ללכת לאולפן. גם עברתי כבר בהצלחה את המבחנים כדי לקבל רישיון לעסוק כאן ברפואה. אני מקווה שבקרוב אתחיל לעבוד כרופא. כשטסתי לישראל, הרגשתי פחד גדול מאוד. עכשיו אני מרגיש שעוזרים לי מכל הצדדים, מרגיש תמיכה גדולה מאוד. יש לי גם חברים שהגיעו ארצה לאחרונה, ויש לי בן דוד שהגיע לפני שלוש שנים לחיפה".

איחולים לשנה החדשה: "אני מאחל לעצמנו להיקלט טוב, שנתחיל לדבר עברית, שנמצא עבודה טובה ושיהיה לנו זמן לבלות אחד עם השני וליהנות מהחיים כמו שהיינו רגילים".

"במריופול הכל היה טוב ושמח. עכשיו לא יודעים מי נעלם לאן"

טטיאנה ואנדריי ברזין (בני 63, אנשי עסקים) ואמה של טטיאנה, לודמילה גולייבה (90, פנסיונרית). עלו בחודש מרץ 2022 מאוקראינה

העלייה: "חיינו בעיר מריופול באוקראינה", מספרת טטיאנה ברזין. "כשהתחילה המלחמה היינו בדניפרופטרובסק. הגשנו שם מסמכים כדי לקבל ויזות, כי הייתה לנו מחשבה לעלות לישראל לאחר שנסיים את כל העניינים והתוכניות שלנו באוקראינה. התכוונו קודם למכור רכוש, לחשוב מה עושים עם העסק. ב־25 בפברואר היינו צריכים לחזור למריופול, אבל יום קודם התחילה המלחמה. לא האמנו שתתחיל מלחמה. הייתה פאניקה מטורפת. נסענו לעיר טרנופול, חמקנו מהאש. בטרנופול היינו תקופה מסוימת, ואז דרך הסוכנות הגענו להונגריה, ומשם טסנו לישראל. כולנו נולדנו במריופול. גם אמא שלי. ראינו איך העיר פורחת. אנשים חיו טוב במריופול, היה לנו עסק לעמילות מכס. ברגע אחד לא נשאר שום דבר.

אמא פחדה מאוד, אמרה 'לאן נוסעים, בשביל מה נוסעים?', אבל היא הבינה שהיא לא יכולה להישאר לבד. ב־24 במרץ הגענו ארצה. שלחו לנו לפני חודשיים תמונה של הבית שבו גדלנו, לאחר שהופצץ. זה היה בניין שנבנה בידי שבויים גרמנים ב־1947. סבא של בעלי גר שם, אמא של בעלי, וגם הילדים שלי נולדו שם. בשנה שעברה שיפצו אותו בצורה מדהימה. עכשיו כבר אין בית. כואב מאוד לראות זאת".

הקליטה: "אנחנו גרים באשדוד. יש לי פה בת ושני נכדים. הייתי כאן לא מעט בעבר. הגעתי בעבר לעזור לבת עם הילדים בחופש הגדול. בכל שנה אני ובעלי הגענו לישראל. כיום שכרנו דירה, ואנחנו גרים ליד הבת. כבר התחלנו ללמוד עברית באולפן. זה קשה, אבל הכרחי, אנחנו רוצים להתאקלם ולא להיות תיירים כמו שהיינו תמיד.

אנחנו מכירים את המסורת. מכירים אוכל כשר. גם במריופול היינו חלק מהקהילה היהודית, חגגנו את כל החגים, היה בית כנסת גדול. הכל היה טוב ושמח. עכשיו לא יודעים מי נעלם לאן. עם חלק מהאנשים אנחנו אפילו לא מצליחים ליצור קשר, לא יודעים אם הם חיים או לא. כאן אפשר להגיד שאנחנו מרגישים כמו בבית. באשדוד יש הרבה יוצאי ברית המועצות לשעבר. אנחנו מתגעגעים למריופול, העיר השלווה שאנו זוכרים, לחוף הים השקט. עכשיו אני מבינה שבים הזה יכולות להיות גופות".

איחולים לשנה החדשה: "קודם כל, אני מאחלת לכולם שלום. גם כאן בישראל לא תמיד הכל שקט. אז שיהיה לכולם שלום והצלחה בכל, וכמובן קליטה קלה לנו".