רב חיים מאיר דרוקמן זצ"ל, חתן פרס ישראל ומהמנהיגים הרוחניים הבולטים של הציונות הדתית, שהלך אמש לעולמו בגיל 90, היה ידוע כאיש חינוך, שבין שלל תפקידיו שימש ראש ישיבת אור עציון ויו"ר מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא. תחום החינוך היה גם הסיבה שבשלה הצטרף לראשונה לכנסת ישראל, אי אז בשנת המהפך של 1977, מטעם רשימת המפד"ל.
"האיר את חייו של דור שלם": במערכת הפוליטית ספדו לרב דרוקמן
"יש סיפור מעניין מאחורי הגעתו של הרב דרוקמן לפוליטיקה", אומר ד"ר יהודה בן־מאיר, סגן שר החוץ לשעבר ומבכירי מפלגת המפד"ל בשנות ה־70 וה־80. "בשנת 76' היה מאבק גדול במפד"ל בין חוגי הצעירים שהונהגו על ידי חברי הטוב זבולון המר ז"ל ואנוכי לבין הוותיקים. רצינו לעשות שינוי במפלגה, להשתחרר מהשעבוד למפא"י ולחולל שינוי בשלטון בשלל נושאים. כרתנו ברית עם ד"ר יוסף בורג, יו"ר המפלגה, והצלחנו לקדם נציגים צעירים לכנסת. המצב הפוליטי של המפד"ל היה לא טוב אז, אבל אחרי השינוי שחוללנו נשבה רוח חדשה. לפי ההסכם, ד"ר בורג היה הראשון ברשימה וזבולון המר היה השני. אבל הרגשנו שאנחנו צריכים לחזור למצב המפד"ל בשנות ה־50, אז היו לה 12 מנדטים. תהינו איך אנחנו יכולים לשכנע את הציבור הציוני־דתי, שהיה מאוד אידיאליסטי, שיש פה פוליטיקה עם דרך חדשה. זבולון ואני הגענו למסקנה שצריך לבקש מהרב דרוקמן להיות מספר שתיים ברשימה. חשבנו שלהעמיד את דרוקמן במקום השני ייצר אפקט דרסטי ומשמעותי. זבולון היה מוכן לזוז למקום השלישי, ושדרוקמן יהיה לפניו כדמות בעלת ערך מוסף בתחום החינוך, לא דמות פוליטית".
איך הרב דרוקמן קיבל את ההצעה?
"הוא קיבל את זה בהסכמה ובהתלהבות. הבעיה הייתה לשכנע את ד"ר בורג, שהתנגד לזה נמרצות כי כתוצאה מכך היו אנשים שנדחקו למקום לא ריאלי. הוא היה מוכן שהרב דרוקמן יהיה ברשימה, אך לא במקום השני. בסוף הצלחתי לשכנע את בורג. למרות שהופעלו עליו לחצים רבים שלא לאשר לדרוקמן את המקום הזה, זה עבר. כך דרוקמן מצא עצמו בכנסת. הרב דרוקמן היה עיקש בדעותיו ולא היה מוכן לוותר עליהן וזה נאמר לזכותו המוחלטת. הוא לא נכנס לכנסת על תקן פוליטיקאי, והוא לא היה פוליטיקאי וגם לא רצה להיות, אלא הבאנו אותו כי הוא מחנך. הוא לא התבלט בעבודה פרלמנטרית ולא ציפינו ממנו לכך. צירפנו אותו בשביל הציבור, והוא ייצג את הציבור בכנסת, דאג מאוד לחינוך ולא התעסק בכל נושאי הכנסת. התייעצנו איתו בשל דעותיו החדות. הוא תרם רבות למפד"ל בערכים החשובים שהוא החדיר בנושאי חינוך ואהבת הארץ. הוא היה נציג ציבור אמיתי בכל רמ"ח איבריו. היה לו משקל חשוב במפד"ל כאיש חכם".
בממשלת בגין השנייה, בשנת 1981, מונה דרוקמן לסגן שר הדתות. הוא פרש מהתפקיד לאחר שבעה חודשים בשל אישור הנסיגה מחבל ימית בכנסת. בן־מאיר, ששימש יו"ר סיעת המפד"ל עד 84', עבד עם דרוקמן ישירות. "היינו חברים מאוד טובים", הוא מספר. "היה נעים לעבוד איתו. הוא היה נעים הליכות, חם וחביב. הוא לא היה מתלהם או צועק. הוא היה אדם פתוח ולבבי, לא קיצוני בהתנהגותו. מובן שהיו לנו חילוקי דעות בנושאים פוליטיים, בייחוד בשנת 78' כשבגין חזר מהסכמי קמפ דיוויד. ההסכמים האלה, שכללו פינוי יישובים, גרמו לפילוג במפד"ל. הרב דרוקמן הצביע נגד ההסכם לאחר שאישרתי לו זאת כיו"ר הסיעה כי ראיתי שזה בוער בדמו. זבולון המר, שהיה שר בממשלה, הצביע בעד כי היה חייב. אני נמנעתי".
למרות חילוקי הדעות, נשאר הרב דרוקמן בכנסת כאמור גם בקדנציה הבאה. "בבחירות שנערכו בשנת 81' הרב דרוקמן היסס אם להתמודד", נזכר בן־מאיר. "זו הייתה תקופה שהיה בה פילוג כפול במפד"ל. הרב דרוקמן לא פרש ואמר לי: 'אני מוכן לא לפרוש אם תבטיח לי שתלך למנחם בגין ותנסה לשכנע אותו לחזור בו מפינוי היישובים'. כאדם הגון אמרתי לו שבגין לא יחזור בו מההסכם הזה עם מצרים, אבל הוא אמר לי: 'אני סומך עליך שתציע לו זאת. גם אם הוא לא יאשר, אדע לפחות שעשינו את המאמץ. אם תעשה זאת אני אשאר, אבל אמשיך להצביע נגד פינוי היישובים'. עשיתי זאת. הלכתי למנחם בגין שסירב כמובן ואמר לי: 'יהודה, אתה הרי מכיר אותי, חתמתי. אני אחזור בי מהחתימה שלי? הסכמים יש לכבד'. כך דרוקמן הלך איתנו, אבל התנגד גם לתוכנית האוטונומיה של בגין בנוגע לעם הפלסטיני במסגרת הסכמי קמפ דיוויד".
מקום חשוב
"מאוד אהבתי את הרב דרוקמן, הוא היה איש שלום, איש נעים הליכות עם תורה ודרך ארץ והיה בשבילי מגדלור שמאיר את הדרך; דרכן של תורה ועבודה, דרכה של ציונות אמיתית וממלכתית", מספר ח"כ לשעבר אליעזר אבטבי, ששימש ח"כ מטעם המפד"ל בין השנים 1973־1984 וכיהן בוועדות הכלכלה והכספים. "מאוד אהבתי את הגישה שלו. תענוג היה לשוחח איתו ולשמוע ממנו דברי חוכמה. הוא היה פוליטיקאי מסוג אחר כי הוא עבד ואהב את העם, הארץ, וזה היה חלק בלתי נפרד מגופו ונפשו. בתקופתנו בכנסת הוא שם דגש רב על חינוך הנוער לשירות צבאי כדי שיוכל לשמור על המדינה. הנאומים שלו בכנסת היו מעשה מחשבת וקידמו אהבת הזולת, אהבת התורה ואהבת המדינה. הוא התעניין מאוד ביחסים של אומות העולם כלפי מדינת ישראל והיה מתריע בפנינו שאנחנו צריכים בכוחות עצמנו להגן על עצמנו. לאורו פעלנו הרבה שנים כמפלגה. הוא היה אדם צנוע ועניו".
בשנת 1983 פרש הרב דרוקמן מהמפד"ל והקים את "מחנה הציונות הדתית" (מצ"ד), ויחד עם "פועלי אגודת ישראל" הקים את מפלגת מורשה, שבמסגרתה התמודד בבחירות לכנסת ה־11 (בשנת 1984). ב־1986 פרש מ"מורשה" וחזר למפד"ל. הוא פרש מהכנסת ב־1988. "הוא חשב שאנחנו, המפד"ל, יותר מדי מתונים, והוא רצה שנתנגד יותר לנושא פינוי היישובים ולכן הוא פרש מהמפד"ל", מספר אבטבי. "אבל גם כשהיה שם הוא היה בעדנו ונשארנו חברים. אני זוכר שעם פרישתו עמדתי על הדוכן ואמרתי: 'אני מצטער מאוד על המעמד הזה, שאני צריך לעמוד בפני בקשת הרב דרוקמן לפרוש. אני לא יכול להתנגד לזה ולא נעמוד בדרכו כי יש לו מקום חשוב במפד"ל".
יושב ולומד
יו"ר המפד"ל והשר לשעבר הרב יצחק לוי היה מהמצטרפים למצ"ד. "דרוקמן דבק בכל מה שנוגע לארץ ישראל, והנסיגה מימית מאוד כאבה לו", הוא מספר. "כאב לו שהמפד"ל בזמנו נשארה בממשלה והייתה שותפה לעניין הזה, ולכן פרשנו שנינו מהמפד"ל אז. עם זאת הוא תמיד היה ביחסים טובים עם אנשי המפד"ל. הוא לא היה ברוגז איתם או התנתק מהם. זו לא הייתה דרכו, גם כשהוא חשב שצריך לנהוג אחרת ורץ ברשימת 'מורשה', הוא היה תמיד בקשרים טובים איתם".
לקראת הבחירות לכנסת ה־15 (בשנת 1999) הוצב הרב דרוקמן במקום השני ברשימת המפד"ל וכיהן בכנסת עד 2003. "בתקופה הזו הרב דרוקמן היה חבר בוועדת חוץ וביטחון וחבר בוועדת החינוך ושימש גם כסגן שר הדתות", מציין לוי, ששימש אז יו"ר המפד"ל. "הוא קידם את הדברים שהוא חשב שחשובים לציבור: ענייני גיור, עלייה, חינוך וארץ ישראל. הוא היה חבר כנסת קצת יוצא דופן, כלומר לא ראינו אותו יושב במזנון הכנסת ומתערבב, הוא לא ישב והחליף דברים עם עיתונאים. כשהיה בעבודה הוא היה בעבודה. אם לא עבד, הוא היה יושב ולומד".
"הרב דרוקמן, מעבר לגדלותו בתורה ולמנהיגותו, היה אדם חביב, נוח לבריות, דאגן לכל בעיה או מצוקה, קשוב לכל נושא אישי. מעבר לעבודה הפרלמנטרית, היה נוח לעבוד לידו ולצדו", מספר השר לשעבר מטעם המפד"ל, שאול יהלום. "הוא היה שמרן בהליכותיו. הוא תמיד אמר לנו: 'אנחנו פה עובדים'. הוא היה מסור לעבודה ונתן את כל ימיו וזמנו לעבודה ולא בזבז זמן על שעות פנאי. הוא ראה בעצמו משרת ציבור. תמיד גישר, תמיד ראה את הטוב בכל הצעה. מעולם לא פגע באנשים. האופי היהודי של המדינה היה הנושא החשוב לו ביותר בכנסת, והוא מסר את נפשו למען שמירת השבת בפרהסיה. זה היה הנושא הכי חשוב שלמענו הוא נאבק בכנסת. הנושא השני היה החינוך כי זה היה הרקע שלו. מאוד היה חשוב לו שיפור החינוך והחינוך הדתי בפרט".
"הוא היה כל כך רגיש לאנשים, וגם בכנסת זה בא לידי ביטוי", אומר הח"כ לשעבר מטעם המפד"ל וראש עיריית טבריה לשעבר יגאל ביבי. "הוא היה אישיות בלתי רגילה. הדבר הכי חשוב לו היה נושא החינוך. כשהיה צריך להיבחר הרב הראשי לישראל, אז כמה עסקנים במפד"ל החליטו לעשות עסקה עם אנשים מהמערך ולהציע מישהו מטעמם לתפקיד הרב הראשי אף שלא היה מתאים לכך. הרב דרוקמן התנגד לזה ועמד על דעתו בעניין. בזכותו נבחרו שני רבנים טובים. ראית שהאמת של הרב דרוקמן ניצחה. הוא היה איש שלום, ולפעמים הגזים בנושא של השלום. הוא ניסה להגיע לפשרות. הוא לא הלך ראש בראש. הוא לא היה חבר כנסת טיפוסי. גם כשהוא עמד על דברים עקרוניים - איש לא אמר עליו מילה רעה אחת כי ראו שהוא דיבר מדם לבו ורצה תמיד את טובת הציבור. אין הרבה דמויות כאלה".
