פיגוע הירי הקטלני בשכונת נווה יעקב בירושלים, שבו נרצחו שבעה בני אדם, קטע סיפור אהבה מיוחד בין אלי ונטלי מזרחי ז"ל. נטלי, בת 46 במותה, ואלי, בן 49, הכירו לפני כתשע שנים, ולפני שנתיים התחתנו. עבור שניהם הייתה זו חתונה ראשונה.
עדי ראייה לפיגוע בירושלים: "התקשרנו 20 דקות למשטרה ואף אחד לא הגיע"
סעודיה: "מגנים כל פגיעה באזרחים"; אבו מאזן: "ישראל אחראית להסלמה"
"נטלי עבדה כמחלקת האוכל בהדסה הר הצופים במשך כ־20 שנה", מספרת אלה סאקוביץ', דודתה של נטלי, אחות של אביה ז"ל. "אמא של אלי הייתה מאושפזת בבית החולים, נטלי הייתה מחלקת אוכל. הלב של נטלי היה גדול, היא הייתה מתייחסת מאוד יפה לאמא שלו, מגיעה אליה הרבה, וככה גם פגשה את מי שהפך לבעלה. ככה הגורלות שלהם נקשרו. פשוט ראינו שמתהווה זוגיות ביניהם".
"אמא הייתה מאושפזת בבית חולים, ונטלי הגישה את האוכל באצילות, בנדיבות, עם פנים מחייכות כל הזמן", מוסיפה טל בראשי, אחותו של אלי. "ככה אליהו והיא הכירו והאהבה ניצתה".
נטלי (זיסקין) עלתה ארצה מבלרוס בשנת 1990, יחד עם הוריה ואחותה אנג'ליקה. בהתחלה המשפחה גרה במעלה אדומים, אחר כך עברה לבית שמש. "אני עליתי ארצה חצי שנה לפניהם, ועבורי זו הייתה המשפחה הכי קרובה שיש לי", מספרת סאקוביץ', שאף היא עובדת במרכז הרפואי הדסה. "היינו בקשר מאוד קרוב. כשנטלי ואלי החליטו להתחתן, מאוד שמחנו בשביל שניהם. הייתה שמחה מאוד גדולה שהם סוף־סוף מתחתנים, שיש חופה, שנטלי כמו כל הכלות. החתונה שלהם הייתה בבניין 'יד שרה' בירושלים.
"בגלל הקורונה זו הייתה חתונה מצומצמת, הזמנו את האנשים הקרובים ביותר, והשמחה באמת הייתה גדולה אצל שני הצדדים. אבא של נטלי נפטר לפני 11 שנה, הוא היה חולה סרטן. גם אמא של אלי נפטרה לפני שהם התחתנו. השמחה הייתה גדולה בשתי המשפחות, כי כולם אהבו את נטלי. כל המשפחה שלו מאוד אהבה אותה והייתה קרובה אליה, והיא מאוד אהבה את המשפחה שלו".
"מספר שנים טובות הם היו יחד, חיו פה בנווה יעקב אצל אבא ואמא שלנו", מוסיפה בראשי. "אמא הייתה סיעודית ונפטרה לפני כארבע שנים. נטלי עזרה הרבה לאמא שלי, סעדה אותה. הייתה מקלחת אותה, מכינה לה לאכול. היא הייתה פה כמו אחות ובת להורים, חלק בלתי נפרד מהמשפחה שלנו. אחרי החתונה הם עברו לגור בבית שמש. נטלי עזרה המון לאמא שלה, הייתה מאוד מסורה לה. הם גם היו ממשיכים לבוא לבית של אבא שלנו. אליהו היה נראה מאוד מאושר עם נטלי. לאחרונה הוא התחיל לעבוד כמאבטח ובהובלות".
"איבדנו מספיק"
ביום שישי בערב שהו השניים בבית אביו של אלי, שמעו יחדיו את היריות, רצו מהר על מנת לסייע לפצועים ומצאו גם הם את מותם מירי המחבל. בלילה שבין שבת לראשון הם הובאו למנוחות בבית שמש.
"בערב שישי, כששמעתי על הפיגוע, התחלתי להתקשר כל הזמן לטלפון של נטלי", מספרת סאקוביץ'. "ידעתי שביום שישי הם נוהגים לאכול אצל אבא שלו, אלי היה נשאר עם אביו מפני ששמר שבת ולא היה נוסע בשבת, ונטלי הייתה נוסעת לאמא שלה כדי לא להשאירה לבד.
התקשרתי לאמא שלה, שאלתי: 'נטלי דיברה איתך?', אמרה שעדיין לא. לא רציתי להכניס אותה ללחץ, אז פשוט אמרתי שאני צריכה את נטלי. אף אחד לא ענה לי לטלפונים. בסוף הצלחתי לדבר עם אבא של אלי, שאמר שהם נעלמו. ואז כבר התקשרו לאחותה של נטלי, אמרו שהיא בבית חולים. בתוך דקה הגעתי לבית החולים, ואז התקשרה העובדת הסוציאלית, והבנתי הכל".
"שניהם היו נשמות טובות", מוסיפה בראשי. "מה שקרה מראה מי הם היו, מה היו הערכים שקיבלו בבית אמא ואבא. הם ישר רצו לעזור וככה בעצם מצאו את מותם. שעה אחרי שאמרו שהם נעדרים, כבר הבנתי שאני הולכת לשבת שבעה וביקשתי להוציא מהארון את החולצה השחורה. והנה אנחנו פה. כולנו מפורקים לגמרי. אלה שתי נשמות טובות שבחייהן ובמותן היו ביחד. גורל אכזר, ממש ככה.
"הגיע הזמן ליישם את השורה שנמצאת בהמנון הלאומי שלנו: 'להיות עם חופשי בארצנו'. אנחנו פה חיים במדינה שלנו. אבא שלי נלחם פה במלחמות הכי קשות, כולנו שירתנו בצה"ל. למה אנחנו צריכים להתהלך בצורה כזאת במדינה שלנו? אנחנו כבר לא עם חופשי בארצנו. אנחנו רוצים שיחזירו את הביטחון לילדים שלנו. איבדנו מספיק, הגיע הזמן להתחיל לעשות מעשים".
כמו אמא שנייה
"אני מכירה את נטלי 17 שנה", מספרת בכורה אסייג, מי שהייתה האחראית הישירה של נטלי בהדסה הר הצופים. "היא עבדה פה בעיקר בשעות הערב. לא היו לה בקשות מיוחדות בסידור עבודה. אם היו בקשות, זה היה רק כדי לקחת את אמא שלה לטיפולים ורופאים. נטלי הייתה עובדת מאוד מסורה ואחראית, לא מחסירה בעבודה. היא מאוד אהבה את העבודה, הייתה מסורה לעבודה, אפילו ידעה לדבר ערבית.
"היא מאוד אהבה לעבוד במחלקות הפנימיות, היה לה קשר מאוד טוב עם החולים. זה עבר בינינו בצוות שנטלי יוצאת עם אלי. כולנו ידענו מזה. מאוד שמחנו בשבילם שהם התחתנו. גם לבעלה היה לב ענק, היה איש מדהים. הכרנו גם אותו, כי הוא ישב כאן הרבה כשאמא שלו הייתה מאושפזת. תמיד היה אומר שלום לכולם, כיבד את כולם, היה איש מאוד טוב".
אסייג שמעה על האסון בשיחת טלפון מהמנהל שלה. "אני שומרת שבת, ופתאום ראיתי שהטלפון שלי נדלק", היא מספרת. "הבנתי שמשהו קרה, כי הוא יודע שאני לא עונה בשבת. החלטתי בכל זאת לענות. הוא ביקש פרטים על נטלי, כי עדיין לא היו בטוחים כנראה שזאת היא. אחרי ששמעתי מה שקרה, שהיא ואלי רצו לעזור לפצועים, זה ממש לא הפתיע אותי. לשניהם היה לב ענק".
"נטלי גידלה אותי מגיל אפס", מספרת אחייניתה של נטלי, טלי חושבי, בת 24. "ההורים שלי גרושים מאז שאני קטנה, אמא שלי הייתה הרבה בעבודה. נטלי ליוותה אותי הרבה לגן, לבית ספר, הייתה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. בכל דבר הכי קטן הייתה מתייצבת למעני. כשהייתה בסופר, הייתה קונה לי כל דבר שאני אוהבת. גם כשאני עצמי כבר התחתנתי, היא עדיין המשיכה לפנק אותי וגם את הילד שלי, בן השנתיים.
"כל הזמן הייתה מזמינה דברים. בדיוק עכשיו קיבלנו נעליים שהיא הזמינה לו. בשבילי נטלי הייתה כמו אמא שנייה. כל בוקר, אם במקרה לא הייתי שולחת לה תמונה של הילד שלי, היא הייתה שואלת למה אין תמונה שלו, איך הוא מרגיש. אם הייתי צריכה לצאת, היא תמיד הייתה מתנדבת לשמור עליו. היא הייתה מביאה את סבתא אלינו בשבתות, היא הייתה העולם של כולם".
מתי הכרת את אלי?
"אני מכירה אותו מאז שהייתי בכיתה ט'. כולם שמחו שהם התחתנו. התפללנו גם שיהיו להם ילדים, והנה פתאום הכל נפסק. החיסרון הזה של נטלי שיהיה עכשיו בלב ובחיים שלי פשוט לא נתפס. כולנו ממש שבורים".