זיכרון ואחריות בגרמניה: יש או אין אשמה קולקטיבית?

השואה, מעבר להיותה אירוע טראומטי בעל מאפיינים יחודיים שהבדילו אותה מאירועים אחרים, היא מעל לכל שוק תרבותי. 

בצל קביעה זו, הפובליציסטית היהודייה־גרמנייה חנה ארנדט (מחברת 'המצב האנושי') והוגי דעות נוספים, הציבו שאלה מורכבת לאחר מלה"ע השנייה ואשר נסובה סביב האחריות הגרמנית הקולקטיבית לנושא השואה.

בטקסט שכתבה לקראת סוף המלחמה, "אשמה מאורגנת ואחריות אוניברסלית", ציינה ארנדט כי הגרמנים לא היו בהכרח נאצים פוטנציאליים ואף כי לא כולם היו שותפים לאידיאולוגיה ההיטלריסטית, אך קבעה כי הגבולות היטשטשו מידי. "אנחנו צריכים לבחור כיצד להתנהל ואיך להתעמת עם אומה בה הגבולות שהבדילו בין פושעים לאנשים רגילים, בין אשמים לחפים מפשע, היטשטשו עד לכדי כך שאף אחד בגרמניה לא יוכל לדעת האם הוא מתמודד עם גיבור או רוצח המונים לשעבר", טענה.

עוד סירבה לקרוא באופן מפורש למשתפי הפעולה עם הנאצים 'פושעי מלחמה': "הם, שהיו הסייענים המוצלחים ביותר, באמת לא ידעו מה הם עושים ולא עם מי הם מתעסקים", ציינה, והוסיפה כי קביעות והאשמות מעין אלו רק יעניקו ניצחון מיותר לעבודת התעמולה הגרמנית. 

באמירה שנוייה במחלוקת, הסבירה: "במכונה המאסיבית של רצח המוני אדמיניסטרטיבי, כל המשתתפים הישירים והבלתי ישירים הם אשמים. במצב בו כולם אשמים, אף אחד לא יכול לעמוד לדין". 

ארנדט סתרה את התיאוריות לפיהן "האופי הגרמני הלאומי" - אשר מורכב לכאורה ממאפיינים אנטי-דמוקרטים, אגריסיביים, חסרי הומור - ו/או ספקולציות לגבי התפתחויות מסוימות בהיסטוריה הגרמנית הולידו את הנאציזם. במקום זאת, פנתה לתופעת ה"בורגנות" אותה פרשה כטרנסופרמציה שעבר "איש המשפחה", הממלא את חובותיו האזרחיות ונוטל באחריות למתרחש בחברה, והפיכתו ל"אדם הבורגני" - זה שאכפת לו רק מעצמו והוא משולל "ערכים אזרחיים".

בתוך כך, קישרה הפילוסופית בין צייתנות לתנאים כלכליים: "לטובת הפנסיה שלו, ביטוח החיים, בטחון אשתו וילדיו, האדם הבורגני מוכן להקריב את אמונותיו וכבודו האנושי. אדם כזה מעוניין למעשה רק בדבר אחד והוא הפטור מאחריות. הוא אמור להיות מתפקד, לא יותר מזה", כך לדבריה.

ארנדט סירבה לראות את השואה כתופעה "גרמנית", אף על פי שלא זיכתה מכלל אשמה את האומה בה גדלה והתחנכה. לדבריה, יש לשים את הדגש על פוטנציאל הרשע באדם, ולהבין למה הוא מסוגל, כ"תנאי מוקדם לכל חשיבה פוליטית מודרנית". 

"בשבילי, זה היה העם הגרמני"

ז'אן אמרי, פילוסוף וסופר אשר נולד ב־1912 בשם הנס מאיר לאב יהודי ולאם קתולית, נשלח לאושוויץ בשנת 1944 לאחר שנעצר תחילה בתור אסיר פוליטי. באחד מספריו שחוברו אחרי המלחמה, At the Mind's Limits, תיאר אמרי את רשמיו מהתקופה האפלה וציין כי הפשעים של השלטון חדרו לתודעתו כמעשים קולקטיביים של האומה הגרמנית בכללותה. 

מנקודת מבטו, היו מקרים יוצאי דופן, אך הם לא היו מספקים על מנת להאפיל על השאר. בה בעת, הפילוסוף לאו דווקא הפנה את הזרקור לאנשי האס.אס. זו הייתה האווירה הכללית, שנוצרה על ידי אלו שהשתכרו מכוחם, ש"חשבו כי זה לא היה רק פשע נגד המשטר, אלא פשע כנגד האגו שלהם עצמם, אם הם פנו לדבר עם אנשים נחותים כמונו. אלו היו פועלים, פקידים, טכנאים, קלדנים, ורק מיעוט מהם לבש את תג המפלגה. בשבילי, זה היה העם הגרמני". 

מעבר לכך, אמרי דחה את הטענות בנוגע לאי-הידיעה של הגרמנים באשר לזוועה שהתרחשה במחנות, ותקף: "הם הריחו את ריח השריפה ממחנות השמדה הסמוכים כפי שאנחנו הרחנו, וחלקם לבשו בגדים שנבזזו מהקורבנות רק יום קודם לכן ברמפות הסלקציה". 

עוד הוסיף וגינה את הפילוסופים ה"מוסריים", כפי שכינה אותם, ששללו את נושא הכימות; כאשר הוא נדרש לחשב את כמות הגרמנים ה"טובים" לעומת "האדישים", סיכם אמרי: "בין אם רציתי ובין אם לא, הפנמתי את רעיון סטטיסטיקת האשמה הקולקטיבית, ואינני יכול להוריד את המשא הזה מכתפיי. אני חי איתו בעולם שהכריז על חפותם הקולקטיבית של הגרמנים".

בצד השני, יוהאנס בכר, שר התרבות של גרמניה המזרחית, יצא באמירה בלתי מתקבלת על הדעת וטען ש"מה שעשו ליהודים עשו לנו (הגרמנים)", בניסיון - אולי - לתת ביטוי לעוצמת הטובענות של המשטר הטוטליטרי. אבל, בעוד שהדיכוטומיה בין אשמה לאחריות הלכה והתרחבה יחד עם הפער שנפתח בין המרחב הפרטי לציבורי, איש אינו יכול לשפוט ניצול שואה שיגיד כי איננו מכיר בגרמנים, כיוון שהם רצחו את הוריו.