בצל היום הכואב: המונים הגיעו לעצרת בכיכר החטופים

רותי וצביקה גרינליק, הוריו של סרן שאולי גרינליק ז"ל, הקצין הזמר מ"הכוכב הבא" שנפל ב-7 באוקטובר שוויתר על חלום חייו להיות זמר ויצא להילחם, נאמו בכיכר החטופים. ההורים תיארו בנאום שיירה שבה צועדים כולם ימין ושמאל, שרים ורוקדים, כל אחד עם הצלקת שלו, נראית או נסתרת. השיירה, הם אמרו, עצרה כעת בהמתנה לחטופים, ולא תמשיך עד שכולם יחזרו.

"בשביעי לאוקטובר משהו בשאולי השתנה. הוא אמר שהוא הולך להחזיר את הכבוד לעם ישראל ולשחרר את החטופים. הוא נלחם עם חברו הטוב, שי שמריז, השם יקום דמו שנהרג ביחד איתו... השיירה ההיא מהמאה שעברה, כמו בשיר. ובשיירה הזאת צועדים כולנו ימין ושמאל ויש גם שכול ויש כאלה בשיירה ששרים ויש כאלה שרוקדים. יש בה אנשים בלי רגל ואפילו בלי שתי רגליים. ולכל אחד בשיירה יש צלקת. יש צלקת שרואים ויש צלקת בחלק הפנימי יותר, בלב. ולפי הצלקת מזהים אותם את אנשי השיירה. והשיירה נעצרה כי חסרים לנו החטופים. ואנחנו מחכים להם שיצטרפו כי צריך להמשיך ללכת. אבל אי אפשר לזוז עד שכולם יצטרפו. וכל אחד מהשיירה מוכן לעשות הכל, ממש הכל, למצוא ולאסוף את החטופים שחסרים. וחלק מאלה שיצאו מהשיירה לחפש לא חזרו.

רותי וצביקה גרינליק, הוריו של סרן שאולי גרינליק ז"ל, הקצין הזמר מ"הכוכב הבא" שנפל ב-7 באוקטובר שוויתר על חלום חייו להיות זמר ויצא להילחם, נאמו בכיכר החטופים. ההורים תיארו בנאום שיירה שבה צועדים כולם ימין ושמאל, שרים ורוקדים, כל אחד עם הצלקת שלו, נראית או נסתרת. השיירה, הם אמרו, עצרה כעת בהמתנה לחטופים, ולא תמשיך עד שכולם יחזרו.

"בשביעי לאוקטובר משהו בשאולי השתנה. הוא אמר שהוא הולך להחזיר את הכבוד לעם ישראל ולשחרר את החטופים. הוא נלחם עם חברו הטוב, שי שמריז, השם יקום דמו שנהרג ביחד איתו... השיירה ההיא מהמאה שעברה, כמו בשיר. ובשיירה הזאת צועדים כולנו ימין ושמאל ויש גם שכול ויש כאלה בשיירה ששרים ויש כאלה שרוקדים. יש בה אנשים בלי רגל ואפילו בלי שתי רגליים. ולכל אחד בשיירה יש צלקת. יש צלקת שרואים ויש צלקת בחלק הפנימי יותר, בלב. ולפי הצלקת מזהים אותם את אנשי השיירה. והשיירה נעצרה כי חסרים לנו החטופים. ואנחנו מחכים להם שיצטרפו כי צריך להמשיך ללכת. אבל אי אפשר לזוז עד שכולם יצטרפו. וכל אחד מהשיירה מוכן לעשות הכל, ממש הכל, למצוא ולאסוף את החטופים שחסרים. וחלק מאלה שיצאו מהשיירה לחפש לא חזרו.

ואנחנו נחכה לחטופים ונחזיר את כולם גם אם לצערנו נצטרך לקחת אותם בארון. לגדולים ארון גדול ולקטנים ארון קטן על עגלת ילדים. גם את שאולי האחים שלו נושאים על הכתפיים בשיירה. וכולנו לוקחים איתנו את כל הנופלים בתוך הלב, אמא. וכשהם יחזרו לשיירה ניישר את הגב, נרים את העיניים, ננגב את הדמעות ונמשיך ללכת. כי רק ככה נגיע ליעד. ועוד יפלו בדרך כי ארוכה... ואז נבקש מהזמרים לשיר ומהתזמורת לנגן כי אין לנו ברירה. כי אנחנו בוחרים להתחיל ללכת מחדש בשמחה ובתקווה כי החיים ממשיכים לנגן".

יעל אדר, אמו של החלל החטוף תמיר אדר בכיכר החטופים: "503 ימים מאז שחיינו התהפכו תחת טבח ותופת בקיבוץ ניר עוז. 76 מחברינו נחטפו, ו-57 נרצחו. אחד מכל ארבעה נחטף או נרצח. תמיר, בני בכורי, יצא להגן על המדינה שכה אהב, המדינה שבה האמין – אותה מדינה שלא שמרה עליו.  תמיר מצא את עצמו מול מאות מחבלים, במלכודת מוות, נלחם בחירוף נפש עד שנפצע קשה, נחטף ולא שרד את פציעתו. בזמן שתמיר מילא את חלקו בחוזה שבין האזרח למדינה והופקר לגורלו, אשתו הדס וילדיו, אסף ונטע, היו ספונים בממ”ד – מופקרים גם הם, מבועתים לקול הפיצוצים ולזעקות המחבלים צמאי הדם, ובחרדה גדולה לגורלו של תמיר.

בערב, כשחילצו את שורדי הטבח מהריסות הבתים אל המקלטים, וביניהם בני משפחתי, אסף, אז רק בן 7, עבר חייל אחר חייל ושאל: “ראית את אבא שלי?” אף אחד לא ראה את אבא. ימים לאחר מכן גילינו שתמיר נחטף, ושמחנו – חטוף לעומת נרצח זו הייתה בשורה טובה. נשיב אותו, נשקם אותו – כך האמנו. אך לאחר שלושה חודשים קיבלנו הודעה כי תמיר לא שרד את פציעותיו.

יעל אדר, אמו של החלל החטוף תמיר אדר בכיכר החטופים: "503 ימים מאז שחיינו התהפכו תחת טבח ותופת בקיבוץ ניר עוז. 76 מחברינו נחטפו, ו-57 נרצחו. אחד מכל ארבעה נחטף או נרצח. תמיר, בני בכורי, יצא להגן על המדינה שכה אהב, המדינה שבה האמין – אותה מדינה שלא שמרה עליו.  תמיר מצא את עצמו מול מאות מחבלים, במלכודת מוות, נלחם בחירוף נפש עד שנפצע קשה, נחטף ולא שרד את פציעתו. בזמן שתמיר מילא את חלקו בחוזה שבין האזרח למדינה והופקר לגורלו, אשתו הדס וילדיו, אסף ונטע, היו ספונים בממ”ד – מופקרים גם הם, מבועתים לקול הפיצוצים ולזעקות המחבלים צמאי הדם, ובחרדה גדולה לגורלו של תמיר.

בערב, כשחילצו את שורדי הטבח מהריסות הבתים אל המקלטים, וביניהם בני משפחתי, אסף, אז רק בן 7, עבר חייל אחר חייל ושאל: “ראית את אבא שלי?” אף אחד לא ראה את אבא. ימים לאחר מכן גילינו שתמיר נחטף, ושמחנו – חטוף לעומת נרצח זו הייתה בשורה טובה. נשיב אותו, נשקם אותו – כך האמנו. אך לאחר שלושה חודשים קיבלנו הודעה כי תמיר לא שרד את פציעותיו.

עד היום אני אומרת שתמיר נרצח – מהיעדר הגנה ומהיעדר טיפול רפואי. אין בכך כדי להמעיט מגבורתו של לוחם המוסר את נפשו למען האחר. מעל שעתיים של לחימה מול מאות מחבלים. אני מבטיחה לו ולי שביום שיושב לקבורה, אציין את גבורתו ואציין כי נפל בקרב. סיפור גבורתו ראוי שיישמע. תמיר הוא גיבור.

כשאסף, בנו, מביע געגועים לאבא, אנחנו מזכירים לו שאבא היה גיבור – הוא הציל אנשים. אבל אז אסף שואל: “מה זה שווה גיבור אם הוא מת?” ואני שואלת: “מה זה שווה גיבור מת אם עדיין לא השיבו אותו לקבורה?” השבוע, כששמע אסף כי מחזירים חללים, הוא שאל בזהירות של תקווה: “אבא חוזר?” ענינו לו שלא, הוא לא בשלב הזה. אסף לא הבין למה יש שלבים. למה לא מחזירים את כולם. היום, כולנו ליווינו ביראת כבוד את ארונותיהם של השבים לקבורה, לראשונה במסגרת הסכם.

כל מי ששב היום הופקר – חי ב-7 באוקטובר, וגם לאחר מכן. כל מי ששב היום הוא מקיבוץ ניר עוז, שספג אובדן של רבים מחבריו. כבר 71 שבועות הכיכר מתמלאת באחדות, בזעקה להשבת החטופים. בשבועות האחרונים, הכיכר התמלאה בקריאות שמחה והתרגשות לשובם של החיים. היום, הכיכר מלאה בקול שקט, מכבד – קול של בקשת סליחה. סליחה שנחטפתם. סליחה שחזרתם חללים.

החללים שהושבו היום הם עדות נוספת למחדל 7 באוקטובר 2023. עד היום, משפחותיהם חיו בספק, נאחזו בתקווה שיקבלו אותם בחיים, לשיקום. עד היום, הם חיו באי ודאות שאדם נורמלי לא יכול לשאת. יש שאומרים שאין שמחה גדולה מהתרת הספק, אבל הפעם – התרת הספק כואבת. כואבת מדי.

עודד ליפשיץ, חבר קיבוץ ניר עוז, איש של מילים ושלום, מצא את מותו בשאול המנהרות, חסר כל זכויות אנוש. בתוך תהומות הכאב, אחבק את סגירת המעגל, כי בלעדיה לא נוכל להתחיל בשיקום – האישי, הקהילתי והלאומי. אני מחזיקה את התקווה עם משפחת ביבס, כפי שביקשה עופרי. בני השני, ניר, שרד את הטבח בניר עוז בזכות תושייתו וכוחו להחזיק את דלת הממ”ד. הוא התגורר צמוד לירדן ושירי ביבס – המחבלים עברו מבית לבית בשורה הזו.

שירי לא יכלה להחזיק את דלת הממ”ד, והנבלות לקחו אותה עם כפיר ואריאל אל מעבר להרי החושך, כשהיא עוטפת את שני ילדיה הקטנים – כל שיכלה כדי לגונן עליהם. אני לא יכולה לשכוח את האנרגיה של אריאל, ילד ג’ינג’י מתוק. בכל פעם שהגעתי לניר, פגשתי בו בחוץ – קופץ מהטרמפולינה לדשא, נוסע בבימבה, משחק בארגז החול הצמוד לבית.

ילד של חיים. ונלקח בברוטליות, שרק מי שאין בו נשמה וטבול ברוע מסוגל לבצע. בסוף היום העצוב הזה, אני חושבת שכולנו מבינים את חשיבות סגירת המעגל – לשבים בחיים לשיקום, ולשבים לקבורה. בערב כזה, אני קוראת לכל החברה בישראל לדרוש הצבת יעד זמן להשבת כל החטופים. קוראים לזה דד-ליין. משמעות של דד-ליין היא קביעה חד-משמעית: עד אז – לכל המאוחר – יושבו כולם. וכמובן, שראוי שיישובו קודם.

היעד שלי: לכל המאוחר, ביום הזיכרון לחללי צה”ל ונפגעי פעולות האיבה – 29.4.25 – לא תהיה בישראל משפחה אחת ללא קבר, לא יהיה חלל אחד מופקר באדמה זרה. והחיים – יושבו לעצמאות ולחירות. זו צוואתו של תמיר, שיצא להציל חיים ומסר נפשו בעבורם. תמיר היה מבקש שנציל את החיים, טרם חלילה יקפחו את חייהם. זה בהול.

בשם הערבות ההדדית – יושבו כל החללים לקבורה, לפני שלא נוכל למצוא אותם. אני קוראת לראש הממשלה לא לעצור. להמשיך את ההסכם. לצמצם שלבים, לאחד שלבים, ולהשיב לכולנו את השפיות – ואת הזכות להיבנות מחדש. תמיר, במותו, הציל חיים. אני דורשת שמותו לא יהיה לשווא. שיבוא היום – במהרה – שבו אוכל לעמוד מעל קברו ולומר לו: אתה קורבן של תיקון חברתי. אתה חלק מלמידת הלקחים. אתה גיבור של עתיד טוב יותר".

הרב אלחנן דנינו, אביו של אורי דנינו ז"ל שנרצח בשבי החמאס והושב לקבורה בישראל, נשא כעת דברים בטקס בכיכר החטופים: "ברדת החשיכה עלינו ביום נורא וקודר זה. מדם ליבי אזעק את הזעקה אותה זעקתי לאבינו שבשמים 330 לילות וימים, שבתות וחגים – עבור חטופינו, ובתוכם בני בכורי, אורי הי"ד. יחד איתנו זעקו וזועקים המוני בית ישראל: “קול דמי אחיך זועקים אליי מן האדמה!" הסכיתו ושמעו את נאקתם וזעקתם של אחינו ואחיותינו מן המנהרות הצרות, החשוכות והמרעיבות. די לנו היה להביט בתמונותיהם של אור, אלי ואוהד, כדי לחוש את בשרנו חידודים חידודים ולהמחיש לנו, ולו במעט, את אשר עוברים שאר חטופינו שעדיין שם, מתחת לאדמה. איחוי וריפוי המשפחות והעם לא יחל – בטרם ישובו החללות והחללים עד האחרון שבהם למנוחת עולמים, בקבר ישראל, עליו יבכו קרוביהם ובני משפחותיהם לדורות.

ליושבים בכס ההנהגה, לא די באמירותיכם מן השפה ולחוץ כי הזדעזעתם. קומו ועשו כל שעל ידיכם, ללא כל שיקול חיצוני וזדוני. “לא תעמוד על דם רעך!" השיבו את הערבות ההדדית, בה אנו, כעם מופלא, מאופיינים מזה דורות. כולנו בני איש אחד נחנו, וכל ישראל ערבים זה לזה. בצער וכאב גדולים מנשוא, נצבע לבבנו היום בכתום – ואם לא תשיבו את כולם, עליכם יהא הכתם. וכראות ארונותיהם של ארבעת המופלאים, מתוך יגון קודר ולב דואב, אשא את תפילתו של הכהן הגדול ביום הכיפורים, בעמדו אל מול ארון הברית בקודש הקודשים: “תדבר עמים תחתינו, הוליכנו קוממיות לארצנו, ותמנע המשחית והמגפה מעל כל עמך בית ישראל".

הרב אלחנן דנינו, אביו של אורי דנינו ז"ל שנרצח בשבי החמאס והושב לקבורה בישראל, נשא כעת דברים בטקס בכיכר החטופים: "ברדת החשיכה עלינו ביום נורא וקודר זה. מדם ליבי אזעק את הזעקה אותה זעקתי לאבינו שבשמים 330 לילות וימים, שבתות וחגים – עבור חטופינו, ובתוכם בני בכורי, אורי הי"ד. יחד איתנו זעקו וזועקים המוני בית ישראל: “קול דמי אחיך זועקים אליי מן האדמה!" הסכיתו ושמעו את נאקתם וזעקתם של אחינו ואחיותינו מן המנהרות הצרות, החשוכות והמרעיבות. די לנו היה להביט בתמונותיהם של אור, אלי ואוהד, כדי לחוש את בשרנו חידודים חידודים ולהמחיש לנו, ולו במעט, את אשר עוברים שאר חטופינו שעדיין שם, מתחת לאדמה. איחוי וריפוי המשפחות והעם לא יחל – בטרם ישובו החללות והחללים עד האחרון שבהם למנוחת עולמים, בקבר ישראל, עליו יבכו קרוביהם ובני משפחותיהם לדורות.

ליושבים בכס ההנהגה, לא די באמירותיכם מן השפה ולחוץ כי הזדעזעתם. קומו ועשו כל שעל ידיכם, ללא כל שיקול חיצוני וזדוני. “לא תעמוד על דם רעך!" השיבו את הערבות ההדדית, בה אנו, כעם מופלא, מאופיינים מזה דורות. כולנו בני איש אחד נחנו, וכל ישראל ערבים זה לזה. בצער וכאב גדולים מנשוא, נצבע לבבנו היום בכתום – ואם לא תשיבו את כולם, עליכם יהא הכתם. וכראות ארונותיהם של ארבעת המופלאים, מתוך יגון קודר ולב דואב, אשא את תפילתו של הכהן הגדול ביום הכיפורים, בעמדו אל מול ארון הברית בקודש הקודשים: “תדבר עמים תחתינו, הוליכנו קוממיות לארצנו, ותמנע המשחית והמגפה מעל כל עמך בית ישראל".

עומר אדם ביצע את "רקמה אנושית אחת" בטקס בכיכר החטופים הערב pic.twitter.com/oaXLzoKAZM

— Gil mishali גיל משעלי (@gilmishali) February 20, 2025

עומר אדם ביצע את "רקמה אנושית אחת" בטקס בכיכר החטופים הערב pic.twitter.com/oaXLzoKAZM

— Gil mishali גיל משעלי (@gilmishali) February 20, 2025