עמותת האחים שלנו הוקמה בשנת 2017 על ידי אליסף פרץ ונוי פרי, אחים שכולים, מתוך רצון לבנות בית ושייכות, מקום ובמה לקהילת האחים והאחיות השכולים. לקראת יום הזיכרון פגשנו כמה ממובילי הקהילה של עמותת האחים שלנו, שבחרו לקחת צעד קדימה ולהוביל אחריהם עוד אחים שאיבדו את היקר מכל - ויוזמים מפגשים לעיבוד השכול והנצחה, לצד סדנאות וטיולים.
יהודה ליבוביץ, בן 47, אחיו של חלל צה"ל סמ"ר אלעזר ליבוביץ ז"ל, מספר: "בחרתי להוביל קהילה בעקבות הרבה מפגשים בפלטפורמות שונות עם אחים שכולים, שבכולם עלתה הבעיה הכואבת שלאחים אין 'בית'. האחים השכולים, עד השנים האחרונות, היו 'חוטבי עצים ושואבי מים' של משפחת השכול, כל מהותם היתה לשמור על ההורים ולהיות חזקים, בלי שום התייחסות לכאבם ולצורכיהם. מכיוון שלפתור בעיות גדולות כאלה זה גדול עליי, לקחתי לפחות ליצור מקום פיזי ווירטואלי כקהילת אחים שכולים בצפון, מקום שבו אחים יוכלו להרגיש נוח עם עצמם, למצוא אחרים שמתמודדים כמוהם ואשר רק איתם יש שפה משותפת לחלוטין. זה היה מרגש כשהגיעו למפגשים אחים שכולים מבוגרים שאחיהם נהרגו במלחמות ששת הימים ויום הכיפורים, ובהתרגשות אמרו שזו פעם ראשונה שמישהו פונה אליהם במיוחד כאחים".
מוביל קהילה בצפון הארץ הוא איל שלו, בן 30 מאלוני הבשן, אחיו של חלל צה"ל סמ"ר שחר שלו ז"ל. "בחרתי להשתלב בהובלת קהילה אחרי שחבר מהיישוב פנה אליי עם הרעיון. כבר אחרי מפגש הפתיחה הבנתי לעומק את הבחירה והרצון שלי - לצמוח ולחיות לצד השכול מתוך עזרה ותמיכה באחים שכולים אחרים. המטרה של הקהילה היא לתת מקום שבו יהיה לאחים השכולים נוח להיות הם עצמם, מתוך הבנה שכולנו עברנו טראומה דומה. לתת לאחים השכולים את המקום להביע את עצמם ולפתח את ההנצחה מהצד שלהם. באירוע חנוכה האחרון אחת האחיות השכולות סיפרה כמה הקהילה והסדנאות במסגרתה עודדו אותה לספר ולפתוח את כל הסיפור של אחיה שנהרג לפני כ־40 שנה, ואיך היא הצליחה להנגיש את כל הסיפור לנכדים שלה, ברגע שהיא סיפרה את זה, הבנתי כמה טוב אנחנו עושים וכמה חשוב שנמשיך ונגדל".
גם אביטל יהלומי, בת 33, בחרה להוביל קהילה בירושלים. היא אחותו של חלל צה"ל רב״ט נתנאל יהלומי ז"ל, והשתתפה לאחרונה דרך העמותה בסדנת כתיבה ייחודית לאחיות שכולות, שעיבדו את המסע שלהן לכדי כתיבת ספר ילדים. "אחים שכולים מבינים גם את הדילמות המורכבות שיש בתוך המשפחה החסרה לאחר לכתו של האח. רציתי שתהיה לנו קבוצת שייכות שלנו, וזה קורה. בתקופה הראשונה של השכול הייתי במקום של להיעזר בשביל ללמוד להמשיך לחיות יחד עם הגעגוע והחיסרון. לאט לאט נולד גם הרצון לתת לאחים השכולים הצעירים והוותיקים בשכול". היא מוסיפה: "כמוני יש עוד אחים שרוצים לתת מקום לסיפור שלהם, לסיפור המשפחתי, לתת לגיטמציה לכאב ולהוריד את ההשוואה למי יותר כואב - להורים, לאלמנה או לאחים. פשוט להיות עם מי שדומה לך ולהרגיש שייך".
