ירדנה שרעבי כותבת על בנה יהונתן, שנפל בחילופי אש מול חיזבאללה במלחמת לבנון השנייה, ב־3.8.2006. בן 20 במותו
שלום לך פושפושון של אמא.
לא ראיתיך ולא שמעתי מפיך כמעט 17 שנים.
החברים מצלצלים ומספרים לי שחלמו עליך. שדיברתם, ביליתם ואפילו רבתם. ואתה נראה כמלאך בלבן.
הייתי רוצה לראות אותך, אפילו בחלום, ולהחליף איתך מילים ולקבל ממך חיבוק של דובי. אבל אתה משום מה לא בא אליי.
פעם שאלתי עליך את הרב ישראל שרעבי זצ"ל. תשובתו הייתה: "טוב לו שם למעלה. ברגע שהוא יזדקק לך אז יפנה אלייך". מתנחמת.
יוני שלי, מאז נפילתך חסר חלק בגופי ובנשמתי. החיסרון כואב ואין מנוח. מיום נפילתך הפסדת המון חוויות טובות ומאושרות, וגם כואבות ועצובות. נולדו לך אחייניות, עופרי ואלה, והיום הן לומדות בתיכון אשר בו למדת. רעי סיים צבא ולומד, עידן התגייס לגבעתי, עמית לחיל האוויר.
לגיא נולדה בת בשם ירדן. היא בת 9, ובכל פעם כשאנחנו מדברים עליך היא משתתפת בשיחה וטוענת שהיא מכירה וזוכרת אותך. האחיינים שלך מדברים עליך כל הזמן ובכל הזדמנות. על הדוד שנפל בקרב ושהם מתגעגעים אליו.
וירדן הקטנה, הבת של גיא, מספרת בכל שנה על דוד יוני וכמה היא דומה לו.
יהונתן שלי. נולדת בערב ראש השנה תשמ"ו, נפלת ביום ט' באב. בערב ראש השנה אני הולכת לבית העלמין ומניחה לך על המצבה זר ענק של פרחים, ואחד לשנה הבאה. וכמובן משאירה גם חפיסת שוקולד שאתה אוהב.
אני לא נוהגת לצום בתשעה באב, אבל באותו יום בתשס"ו החלטתי לצום. הצום היה קל עד לשעות אחר הצהריים המאוחרות. פתאום הרגשתי שכל איברי הבטן משתוללים. כשהסתיים הצום עמדתי בסלון, הסתכלתי לשמיים וביקשתי מהקב"ה שיחזיר את כל הלוחמים להוריהם, וכאן פתאום הפסיק כאב הבטן. התברר לי בדיעבד שברגעים אלה נהרגת, בן יקר שלי. יהונתן שלי. אני מדברת עליך המון, ולא בלשון עבר. לא מזילה דמעה. אתה לא אוהב אמא בכיינית, רק שמחה. ובכן, אני משתדלת להיות תמיד בשמחה וללכת בדרכך.
החברים הנאמנים שלך פוקדים את ביתנו לעתים קרובות, משתדלים להיות איתנו ברגעים רגישים וכואבים. מעלים זיכרונות מימים טובים. גם החברים מהצבא שומרים על קשר. בשבת אני מעלה זיכרונות מהימים שלפני לכתך, התור לרחוץ כלים בשבת אחרי הג'חנון, שתינו כל אחד בשלוש כוסות, השתמשנו בהרבה צלחות וסכו"ם - כדי שיצטברו לך הרבה כלים לרחוץ. אנחנו צחקנו ואתה התרגזת.
זוכרים את התחרות במשחקי המחשב והוויכוח על מכבי נתניה.
יוני, האם אתה זוכר את הספסל השבור בגינה המוזנחת שבה ישבתם? עישנתם, שתיתם בירות ועשיתם רעש לשכנים? הגינה הזאת היום פורחת. הילדים משחקים במתקנים, המבוגרים יושבים על הספסלים החדישים ונהנים מהדשא הירוק ומהאוויר שנושב מהעצים.
הגינה היום מטופחת ונקראת "הגינה ע"ש יוני". אנחנו מקיימים בה פעילות ברוכה לילדים המבקרים בגן, וכמובן עורכים טקס מכובד בערב יום הזיכרון. רק אתה חסר.
הטקס מסתיים בשירת "התקווה", ארטיקים ושוקולד - כפי המסורת שלך.
ילד יקר שלי, דמך זורם בעורקיי,
אמא ירדנה