מרכז הסיוע "מגן" השתתף בשנים האחרונות בחשיפת שורה ארוכה של תקיפות מיניות במגזר החרדי, ומסייע מדי חודש למאות צעירות וצעירים שחוו פגיעה מינית להשתקם. לאחרונה הוא יצא בקמפיין גיוס המונים בפלטפורמת causematch.com תחת הכותרת "בואו לתמוך בגיבורים שלנו", במטרה לגייס 400 אלף שקלים שיאפשרו את המשך פעילותו.
"בשנים האחרונות נחשפו מעט מהסיפורים הכואבים שהיו קבורים זמן רב, וחשבון הנפש הנחוץ בנושא פגיעות מיניות ממשיך לצבור תאוצה", אומרת שאנה אהרונסון, מנכ"לית "מגן". "סיפורים כאלו נחשפים לציבור לאחר שצוות 'מגן' חי איתם חודשים, לעתים אף שנים, מתייצב למען הנפגעים ומסייע להם".
אודיה הרוש, שגדלה בחברה החרדית ולפני שבע שנים יצאה בשאלה, משמשת רכזת ליווי וחקירה במרכז: "אני משחקת איזושהי דמות כשאני מתקשרת למישהו על מנת לגלות מידע. יוצרת דמות שמתאימה למגזר החרדי, מדברת בסגנון הדיבור שמתאים למגזר, ומצליחה להוציא מידע. אני יכולה להתחזות למורה, לרבנית, למטפלת רגשית, אבל צריכה להיות מאוד חכמה במהלך השיחה כי במגזר אנשים מכירים הרבה אנשים אחרים".
"אני צריכה למצוא גיבוי לדמות, כדי שאם ישאלו אז אדע לענות על שאלות כגון איפה למדתי, שם ההורים, מוסדות לימוד של הילדים, כדי להיראות אמינה. באחת הפעמים למשל התקשרתי בזהות בדויה למישהו מאוד חשוב מהקהילה החרדית כדי להוציא מידע. הוצאתי ממנו מידע על כל מיני דברים שקורים בקהילה והוא יודע עליהם. למשטרה הוא לא היה מספר את הדברים האלה, בכלל לא היה מדבר איתם. לכן ישנן פעמים שבהן המשטרה מבקשת מאיתנו עזרה".
היה מקרה שזעזע אותך במיוחד?
"הכל מזעזע, במיוחד פגיעה בחסרי ישע ובילדים. זכור לי מקרה שליוויתי מישהי שסייעתי בחקירה שלה. עבדתי יחד עם המשטרה, עזרתי להשיג טלפונים, פרטים. כשישבתי איתה בעימות במשטרה מול הפוגע זה היה נוראי. כל מי שהיה בחדר פשוט בכה. התיאורים של הפגיעה היו מזעזעים ואכזריים מאוד. אני יודעת שאני חלק מתהליך וחלק משינוי חברתי. אני מקבלת הודעות בנוסח של 'בלעדייך לא הייתי מסוגל/ת לעשות את זה', ופידבקים עד כמה הפעילות שלי עזרה לנפגעים להתמודד עם מה שהם חווים".
יש אנשים הרואים את הפעילות שלכם באור שלילי?
"חוץ מהחוקרים במשטרה, אנשים אחרים לא יודעים מי עושה ספציפית עבודת חקירה כזו או אחרת. אבל אני לוקחת את זה בחשבון, מסתובבת עם הגנה עצמית".
מתחת לרדאר
ארגון "מגן" הוקם בשנת 2011, בהתחלה כארגון קהילתי קטן שטיפל בפגיעות מכלל הסוגים בילדים. "די מהר הפעילות קיבלה תפנית, והחל מ־2016 התחלנו ללוות נפגעי/ות תקיפות מיניות בחברה החרדית, ולא פחות חשוב - הייחוד שלנו הוא גם חשיפת הפגיעות והפוגעים", אומרת אהרונסון.
מתי אתם מחליטים לפתוח חקירה יזומה?
"זה תלוי במקרה, אנחנו לא חוקרים כל תיק שמגיע אלינו. אבל אם למשל יש נפגע/ת, וחסרות הוכחות, או לפי מה ששמענו כנראה שהפוגע פגע בעשרות אנשים, אז אנחנו יושבים עם הנפגע, מנסים לקבל את כל הפרטים האפשריים: מי היה הבן אדם הראשון שהוא פתח זאת לפניו, מי יודע על זה, אם הוא מכיר עוד נפגעים. אנחנו מקבלים את מלוא הפרטים ואז מתחילים לפנות לאנשים. את המידע אנחנו מעבירים למשטרה. לפעמים גם עוסקים בתיקים בינלאומיים, ואז נמצאים בקשר עם רשויות בכל מיני מדינות".
אהרונסון מבהירה כי הארגון אינו מנסה להיות תחליף למשטרה, "אבל לפעמים ישנם דברים שאנחנו יכולים להשיג והמשטרה לא", היא אומרת. "למשל פעם אחת חוקרת משטרה פנתה אלינו. היה תיק שבו לא הצליחו לאתר איזה אדם חרדי שגר מתחת לרדאר. אנחנו הצלחנו להגיע אליו, למספר טלפון שלו שלא היה רשום על שמו".
איך הצלחתם לגלות זאת?
"דרך קשרים בקהילה. אמרנו שאנחנו עושים שידוכים. מקובל אצלנו שלא שואלים יותר מדי שאלות, וככה הגענו לטלפון שלו. היתרון שלנו על פני המשטרה הוא הקשרים בתוך הקהילה החרדית. אנחנו עצמנו באים מתוך החברה החרדית, חלקנו עדיין נמצאים בה. אנחנו יודעים איך לפנות לאנשים האלה, וזה גם פחות מאיים עליהם. יש כאלה שגם פוחדים לפנות למשטרה".
איך נשמעת שיחה שבה מנסים להוציא מידע?
"אנחנו אומרים שאנחנו חוקרים כל מיני שמועות וחשדות ששמענו. יש לנו צוות שעוסק בכך. לפעמים גבר מתקשר לגבר, לפעמים דווקא ההפך. יש אנשים מסוימים שאישה שתשאל אותם שאלות יכולה להיות פחות מאיימת עליהם. אני זוכרת למשל שהתקשרתי לעסקן בקהילה. אמרתי שאני אמא שהבן שלה נפגע, ממש בכיתי לו. עוד לפני שסיימתי את המשפט, הוא כבר אמר הכל".
כולם משתפים פעולה?
"אנחנו אוהבים את הקהילה ורוצים לעזור לה. לא באנו לשרוף את הכל. יש התנגדות במקומות מסוימים, אבל בדרך כלל אנחנו מקבלים הרבה תמיכה. היו מקרים בודדים מאוד של טריקת טלפון. פעמים רבות עונים לנו: 'אין לי מושג, לא שמעתי על הבן אדם', אבל אומרים 'בהצלחה רבה, עבודת קודש אתם עושים'".
מה אתם עושים עם המידע שאתם משיגים?
"ברוב התיקים אנחנו פונים למשטרה ואומרים שיש לנו מידע כזה וכזה. אם למשל רואים שזה מקרה שחלה עליו התיישנות, אז מעבירים לתקשורת, כדי לעורר הד ואולי למצוא בעקבות כך נפגעים שעליהם לא חלה התיישנות. עבדנו למשל בשיתוף פעולה עם התחקירנים של עיתון 'הארץ' בסיפור של יהודה משי זהב (יו"ר ארגון זק"א, שבעקבות עדויות שפורסמו נגדו ולפיהן תקף והטריד מינית גברים, נשים וילדים - שם קץ לחייו, א"ש). הבאנו נפגעים שליווינו אותם עד שהיו מוכנים לדבר עם התקשורת".
"היו לנו עוד מקרים רבים שליווינו, ביניהם המקרה של מלכה לייפר (לשעבר מנהלת בית ספר חרדי במלבורן שבאוסטרליה שהואשמה בעשרות מקרים של תקיפות מיניות ומעשי אונס בתלמידות, ובאפריל 2023 הורשעה באונס ובתקיפה של שתי תלמידות – א"ש). בגלל מורכבות התיק לקחנו חוקר פרטי חיצוני, והוא הביא כמה ראיות שנדרשו. גם את התיק של האדמו"ר מחוסט, חמיה של מלכה לייפר, ליווינו".
לדברי אהרונסון, ניכר שינוי תרבותי לעומת שנים עברו. "אם בעבר היו מעט מקרים של אנשים שבאמת היו מוכנים לגשת למשטרה, אז השנה אפילו החוקרים שלנו מאוד עמוסים בליווי אנשים למשטרה", היא אומרת. "יש כל כך הרבה נפגעים היום, כמה בחודש שבאים ואומרים שרוצים להגיש תלונה. החקירות שלנו מתבצעות לרוב דרך הטלפון, אבל אם אנשים מעדיפים להיפגש, בדרך כלל נזמין אותם למשרדים שלנו - או בירושלים או בבית שמש - שניהם דיסקרטיים, ללא שלט. החברה החרדית מתפתחת, וכיום מבינים שלדבר על פגיעות מיניות זה כבר לא טאבו כמו פעם. מספר התיקים שמגיעים אלינו רק עולה ועולה, לכן אחת ממטרות קמפיין הגיוס היא להביא עוד אנשי חקירות".
פלייר עם מסר
"קרו גם מצבים שטרקו לי את הטלפון, אבל מצד שני יש אנשים ששמחים שיש להם פתאום הזדמנות לשתף כי קודם הם לא ידעו מה לעשות עם המידע", אומר שמעון בל, רכז ליווי וחקירות ב"מגן". "היו מצבים שגם הפצנו פליירים, אבל לא ציינו בהם שם של בן אדם ספציפי, כי זה היה מסכן אותנו בתביעות דיבה. אם למשל יש שכונה שאנחנו יודעים שיש בה סיפור של פגיעה מינית, וכולם יודעים ומדברים על זה בשקט ובלחשושים, אז אנחנו יכולים לתלות פליירים עם מסר כללי כגון 'לא תעמוד על דם רעך', ולצרף מספר טלפון ולוגו שלנו. לא פעם קיבלנו אחרי תליית דברים כאלה טלפונים מאנשים. יש גם מקרים שבהם אנחנו מדריכים נפגעים ונפגעות להתעמת עם הפוגעים שלהם ולהקליט אותם בחשאי. היו תיקים שממש הצליחו רק בזכות הדבר הזה".
יש גם אכזבות בתהליך הזה?
"פעמים רבות חלק גדול מהעבודה הוא אכזבות. היה מקרה שבו הצלחתי להגיע לנפגעות, אבל רוב הנפגעות לא רצו לעשות מעשה, ואנחנו מאוד מכבדים את זה. אתה לא יכול להכריח מישהי לעשות משהו בניגוד לרצונה".
לדברי בל, חלק מהעניין הוא גם להמתין בסבלנות. "ראינו לא מעט מקרים שכשהיינו בתמונה בזמן הספציפי המסוים זה לא היה הזמן הנכון, ואחרי חודשים או שנים זה השתנה", הוא אומר. "כמו כן, לא תמיד החשיבות וההצלחה של החקירות יבואו לידי ביטוי בצורה של הרשעה פלילית או בתהליך רשמי שמצליח, אלא ברמה הקהילתית. אחרי שאוספים מספיק מידע לגבי איזשהו פוגע, אנחנו יכולים גם לפנות לאנשי קהילה ולשתף אותם במידע הזה. ככה רבנים, עסקנים או הורים יכולים להיות במקום יותר מודע לגבי סכנות שיש בסביבתם. אנחנו כמובן צריכים להיזהר בדברים האלה בכל הקשור לתביעות דיבה. אנחנו יודעים לעשות זאת גם בצורה חוקית וגם בצורה שנותנת לאנשים יכולת לשמור על עצמם". ד