מצעד הגאווה בירושלים, שייערך היום ויפתח את חודש אירועי הגאווה בישראל, מעורר סערה מדי שנה, והשנה ביתר שאת, על רקע הרכב הממשלה הנוכחית. למרות דרישת המארגנים כי השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, שהיה בעבר ממתנגדיו הבולטים של המצעד, לא ייקח חלק בתכנון אבטחת מצעד הגאווה, בן גביר הודיע כי יהיה שותף מלא בהיערכות המשטרה למצעד.
בינתיים, יש לא מעט גורמים במגזר הדתי שמתכוונים להשתתף במצעד ופעילים בשנים האחרונות למען תמיכה בקהילה הלהט”בית, אף שהם עצמם אינם חלק מהקהילה. אחת הקבוצות הבולטות במגזר שפועלת למען מטרה זו היא “קהילה דתית תומכת”, המגדירה עצמה כ”דתיות ודתיים, סטרייטיות וסטרייטים, שצועדות וצועדים לצד הקהילה הדתית הגאה במצעד הגאווה הירושלמי”.
"הדבר העיקרי שצריך לעשות כדי להביע תמיכה בקהילה הוא לערוך היכרות עם הסיפור של הלהט”בים”, אומר ארנון בן־דוב, חבר בקבוצה. “יש לנו את יוזמת ‘פסח שני’ שמפגישה בין להט”בים דתיים לדתיים בכל רחבי הארץ. המפגש וההיכרות יכולים לשנות את התודעה בחברה הדתית ובכלל. צריך לנסות להקשיב לכל אדם, לקבל כל אדם כמו שהוא. כולנו רוצים לחיות חיים טובים”.
בן־דוב החל לפעול למען הקהילה הלהט”בית בעקבות חוויה של חבר גיי מהמגזר: “אחד הקשיים שהוא דיבר עליהם זה שהוא מרגיש שהוא צף בין העולמות: בעולם הדתי לא רוצים אותו כי הוא הומו, ובעולם החילוני מצפים ממנו לנטוש את אורח החיים הדתי. אלא שהוא רצה לנהל אורח חיים דתי ועדיין להישאר בנטיותיו המיניות. זה פקח לי את העיניים. אמרתי לעצמי שזה לא הגיוני שאנשים רוצים להישאר חלק מהקהילה הדתית, ואנחנו סוגרים להם את הדלת בפרצוף בגלל נטיותיהם המיניות. הרגשתי צורך להביע תמיכה בחבריי מהקהילה הלהט”בית".
"ככל שחלפו השנים, לקחתי יותר ויותר חלק במאבק של הקהילה הלהט”בית הדתית. הקהילה שאני מתפלל בה בירושלים, קהילת ‘אילנות’ מהקטמונים, מקבלת מאוד את הקהילה הלהט”בית, ויש אצלנו זוגות מהקהילה. אני משתדל לעזור ולתת יד ולהסביר שיש מקום לכולם. אני מורה, וחשוב לי גם שהתלמידים שלי ירגישו בנוח לפנות אליי במקרים כאלה ולשאול שאלות. אני רוצה להראות להם שהם יכולים גם להיות דתיים וגם לנהל אורח חיים בהתאם לנטיות המיניות שלהם. זה שהם גייז לא אומר שהם צריכים לחיות חיי בדידות”.
"לשמחתי הסטטוס של הקהילה משתנה, אבל הוא עדיין לא כמו שהיינו רוצים. אתה עדיין שומע אמירות מזעזעות מרבנים ואישי ציבור", הוא מוסיף. "אני רוצה להגיד לאותם בני נוער שנמצאים בארון שיש אופציה להיות גם להט”ב וגם דתי, וזה לא מוריד ממך אלא דווקא להפך. זה דורש הרבה יותר מאמץ וצריכים להעריך אותך על המאמץ הזה ולא לירוק לך בפרצוף”.
בחודשים האחרונים, על רקע הקואליציה החדשה, השיח מאוד טעון בנושא זה. איך אתה חושב שאפשר להרגיע את הרוחות?
“אי אפשר להתעלם מהתהליכים שקורים בממשלה הנוכחית. אני מדבר עם חברים מהקהילה, והם מרגישים את הפחד וחוששים שייקחו מהם את כל הזכויות שלהם. היה הרבה חשש שהמצעד הנוכחי לא יתקיים. אי אפשר להתעלם מזה שבמשך שנים הייתי רואה את בן גביר מפגין נגד המצעד. מצד שני, אני חושב שזה מעודד עוד ועוד אנשים סטרייטים להביע תמיכה בקהילת הלהט”ב”.
“הצורך לתמוך בקהילה נולד אצלי כשלמדתי באוניברסיטה והכרתי חברים בקהילה הלהט”בית”, מספרת יעל שפיגלמן, מורה במקצועה, מהיישוב צור הדסה. “גם בחינוך הדתי יש להעביר את הפתיחות בנושא זה. אני והילדים שלי הולכים מדי שנה למצעד הגאווה בירושלים כדי לתמוך בקהילה. גם בשיעורים שאני מעבירה חשוב לי להעביר שיש מקום לקהילה הגאה גם בחברה הדתית. ככל שהשנים עוברות, אנחנו רואים יותר יציאה מהארון בתוך החברה הדתית ויותר אנשים שאומרים שהם לא רוצים לצאת בשאלה, אלא להישאר בקהילה הדתית. אנחנו צריכים לחבק אותם כמו שמחבקים כל אדם עם כל דעה”.
איך את פועלת למען הקהילה באופן אישי?
“חשוב לי להצהיר בכל הזדמנות שאני תומכת בקהילה הלהט”בית, בין אם זה בפייסבוק ובין אם זה במפגשים עם אנשים. השאלה הראשונה ששואלים אותי היא: ‘מה? את סטרייטית ודתייה ואת הולכת למצעד? זה לא יכול להיות’. זה יוצר דיון מעניין ומנפץ סטיגמות. דווקא כשרואים סטרייטית דתייה שמקבלת את זה, מבינים שאפשר לקבל את זה. הילדים שלי מגיל מאוד קטן יודעים שלכל אחד מותר לאהוב את מי שהוא רוצה, ושלכולם מגיעה משפחה. ברגע שאנשים יפרצו את המחסומים של לא ללכת למצעד, הם יבינו שהקהילה הדתית יכולה להגיע למקום ערכי ונכון. זה צעד חשוב עבורי כסטרייטית לתמוך בקהילה”.
החברה הדתית עברה שינוי בנושא?
“יש אנשים בחברה הדתית שעדיין מתקשים לקבל את זה, אבל אין שם את ההתנגדויות המתלהמות שאנחנו שומעים בתקשורת“.
חיבור, לא קיטוב
מיכל לזר־לחמן, סטרייטית דתייה, גם היא מהיישוב צור הדסה, מציינת כי השנה, בניגוד לשנים הקודמות שבהן השתתפה במצעד הגאווה בירושלים, היא תצעד במצעד בבאר שבע כדי לתמוך באחותה, מנכ”לית מרכז “הבית הגאה” בעיר. “כל הזמן חשבתי שצריך לקבל כל אדם על גווניו”, היא מספרת. “בשנת 2014 יצאתי לראשונה עם הבנות שלי למצעד הגאווה בירושלים, ומאז זה הפך למסורת שנתית”.
למה היה חשוב לך ללכת למצעד?
“דווקא בעיר כמו ירושלים, שיש בה קיטוב קיצוני, יש המון אוכלוסייה שרוצה לקבל את השונה. להגיד ‘אנחנו פה, אנחנו איתכם’. אנשים בישראל, ובמיוחד בתוך החברה הדתית, חווים המון מצוקה. אני גם גבאית בבית כנסת וחשוב לנו לגרום לכל אחד להרגיש בנוח ושווה”.
את רואה שינוי בחברה הדתית בנושא הזה?
“בסוגיות רבות זו חברה מאוד קיצונית - או שאתה ממש בעד או שאתה נגד. זו המציאות וצריכים לחשוב איך לקבל זה את זה. צריכים להתמקד בחינוך ולהנחיל את הנושא בצורה נכונה לבני הנוער. חל שינוי בחברה, אבל עדיין יש הרבה מה לעשות בנושא”.
במסגרת יוזמת “פסח שני”, לזר־לחמן ובעלה אירחו בביתם זוג הומוסקסואלים מהחברה הדתית. “מי שהגיע למפגש - בא להקשיב להם ולשמוע את הסיפור”, היא מספרת. “ראיתי שבני המגזר הדתי, ולא רק מהקהילה שלי, רצו לשמוע את סיפורם, וזה היה נוגע ומרתק. אני מקווה שבהמשך נראה סביבה הלכתית שתעז להתמודד עם הנושא, כי ההלכה עדיין לא עוסקת בנושא זה”.
איך אצלך במשפחה קיבלו את היציאה מהארון של אחותך?
“מיד כשהיא סיפרה זאת, הרגשתי צורך לתמוך בה. היא עברה תהליך מורכב ביציאה מהארון, ולא כל בני המשפחה קיבלו זאת בקלות. אנחנו שישה אחים, יש כאלה שהם יותר תומכים וכאלה שפחות, אבל תמכנו בדיון הזה. אחותי הגבירה לי את המודעות לגבי כמה חשוב לדבר על הנושא וכמה משמעותי שיש משפחה דתית תומכת שמדגישה את החיבור ולא את הקיטוב”.
“בשנת 2015 התחלתי דוקטורט באוניברסיטת בן־גוריון בנושא ‘הומואים אורתודוקסים בישראל’”, מספר אחיקם פרבר־צוראל, דתי ותושב באר שבע. “עד אז, כגבר דתי סטרייט, ידעתי שיש הומואים ולסביות אורתודוקסים, אבל לא הכרתי את העולם הזה מבפנים - לא הכרתי את ההתמודדויות, החוויות. המצעד הראשון שהגעתי אליו בירושלים היה ב־2015, המצעד שבו שירה בנקי נרצחה. בפעם הראשונה הצלחתי לראות איך זה נראה בצד השני. פתאום בשנייה הרגשתי את הפגיעות הזו, כל אחד ואחד ממי שהיה שם - הרגיש שהוא יכול היה להיות במקום שירה בנקי. זה משהו שלא עלה בדעתי לפני כן. זה היה רגע מכונן ששינה את התפיסה שלי”.
כיצד אתה פועל למען הקהילה?
“הצעד הגדול ביותר שלי הוא שארבעת הילדים שלי גדלים בבית שבו הם מבינים שאסור להפלות מישהו בגלל נטייה מינית. בית של קבלת האחר”.
איך בסביבתך מקבלים את השקפת העולם הזו?
“להוריי ולאחיות שלי מאוד קשה עם התפיסה שלי, ואני לא מצליח להעביר להם למה זה חשוב ללכת למצעד הגאווה. אנחנו לא רואים עין בעין את נושא הקהילה הלהט”בית ואני לא מצליח לשכנע אותם בהקשר זה. זה נתפס מבחינתם כמשהו שהוא מאוד רחוק מהעולם הדתי. הם מרגישים שיש בזה סתירה מובנית. בארוחות משפחתיות הנושא הזה לא עולה כי הוא טעון מדי, והם יודעים מה אני חושב ואני יודע מה הם חושבים. אנחנו לא מצליחים לשכנע אחד את השני”.
חל שינוי בחברה הדתית בהקשר הזה?
“עצם העובדה שיש דיון בנושא – זה חידוש עצום. כמו גם העובדה שיש רבנים שמכירים בתופעה הזו ובכך שצריך להתמודד איתה. זה מרמז שאנחנו כחברה צריכים לחשב מחדש לאן אנחנו הולכים. מצד שני, ישנה גם ההקצנה של החרדים, שמהווה פועל יוצא של הנראות. זה מעיד על כך שזו תופעה כללית שאי אפשר להתעלם ממנה יותר”.
להיות אקטיביים יותר
“תמיד תמכתי בזכויות אדם באופן כללי”, מציינת מעין מירצ’ן־פלד מקריית יובל בירושלים. “זה התחזק בעקבות יציאה מהארון של בת דודה שלי. מה שקורה בירושלים מדרבן אותי להשתתף במצעד הגאווה ולתמוך בקהילה הלהט”בית. כל אחד צריך להרגיש בנוח עם מה שהוא עושה כל עוד זה לא פוגע באחר. שכל אחד יחיה עם ההעדפות המיניות שלו. בשנתיים האחרונות אירחתי בבית שלי זוגות להט”בים דתיים שסיפרו את הסיפור שלהם, וזה חשוב לתת להם את הפוקוס. בתור קהילה דתית, אנחנו צריכים לתת לזה לגיטימציה ולדבר על כך. אסור לטאטא את הנושא הזה מתחת לשטיח. חשוב לי להיות אקטיבית ולהראות שאני תומכת בקהילה, גם כשלאנשים אחרים זה נראה מוזר”.
חל שינוי בחברה הדתית?
“יש קצת התקדמות, אבל היא אטית מאוד, ולמעט הרב בני לאו לא נתקלתי ביותר מדי רבנים שתמכו בקהילה. אני לומדת שאנחנו צריכים לדרוש ולהיות אקטיביים יותר כדי לקבל את מה שאנחנו רוצים. אנחנו, בני הקהילה הדתית שתומכים בקהילה הלהט”בית, צריכים לקחת חלק פעיל ולתמוך בקהילה ובקבלת האחר. אם אנחנו רוצים שדברים יקרו – אנחנו צריכים להתאחד ולדעת לדרוש את הדברים האלה. אנחנו צריכים לנרמל את זה, לדבר על זה ולהביא למצב שזה ייראה כמובן מאליו, ולא כמשהו חריג או יוצא דופן. רק ככה החברה שלנו תצליח להתקדם”.