היה לפספס את ההתרגשות ששררה בבית הפלמ"ח בתל אביב ביום רביעי האחרון, בכנס לציון 76 שנה להפלגתה ארצה של אוניית המעפילים “כנסת ישראל". בין מאות באי הכנס היו 25 מעפילים מהאונייה, שחיכו בקוצר רוח לפגוש מכרים שלא ראו עשרות שנים ולחשוף בפני ילדיהם ונכדיהם את אחת החוויות הקשות שעברו בחייהם.
אוניית “כנסת ישראל" נבנתה בארצות הברית כאוניית משא עשוית ברזל ב־1892. היא נרכשה על ידי שליחי המוסד לעלייה ב’, הפליגה מארצות הברית לנמל פיראוס ביוון, כשהיא עמוסה במזון עבור אונר"א, ומשם שטה אל נמל ההכנה. צוות ההכנה להפלגה, של המוסד לעלייה ב’, כלל את אברהם גובסקי, בנימין ירושלמי, יואש צידון ועוד. כשהבריטים גילו את ייעודה והוציאו נגד האונייה צו תפיסה ביוון, היא הועברה ליוגוסלביה.
מפקדי האונייה היו יוסף המבורגר־הראל ואיש הפלי"ם ראובן יתיר. תחילה נקראה האונייה “המרי העברי", אך בהמשך הוחלף שמה ל"כנסת ישראל" על מנת לרכך את הבריטים.
כעבור חודשיים של הכנת הספינה, ב־5 בנובמבר 1946, החלה הספינה להפליג מנמל באקאר שביוגוסלביה כשעליה 3,400 מעפילים. במקביל אליה הפליגה אונייה קטנה יותר בשם “אבא ברדיצ’ב", ובה 600 איש. לאורך המסע, כשהאונייה הקטנה התנגשה בסלע והתרסקה, אנשיה עברו לאונייה הגדולה. מרבית המעפילים היו ניצולי שואה, בהם 1,500 בני נוער שהשתייכו לתנועות נוער. ב־25 בנובמבר, כשהאונייה הגיעה סמוך לנמל חיפה, הקיפו אותה שלוש משחתות בריטיות.
כשהבריטים ניסו להעביר בכוח את המעפילים לשלוש אוניות גירוש בנמל חיפה, פרץ מאבק אלים בין הצדדים, שבמהלכו נהרגו שני מעפילים מירי בריטי: אייזיק רוזנבוים, בן 16, וחיים מולר, בן 30, מגרעין השומר הצעיר. כשהבריטים איימו לפגוע בילדים, המפקד יוסי הראל נתן למעפילים פקודה להיכנע. ב־27 בנובמבר הועברו המעפילים למחנות המעצר בקפריסין, והנשים והילדים הועברו למחנה המעצר בעתלית.
“האונייה עברה המון תנודות. זו הייתה אוניית משא עם הרבה תאים, אי אפשר היה לשבת באונייה אפילו", מספרת המעפילה שרה שפר, בת 87. "אני ואחותי התאומה לאה הגענו דרך תנועת הנוער לאונייה. החוויה על האונייה הייתה חיובית כי אני ואחותי ניצלנו מאושוויץ. אחרי ששרדנו את האימה של ד"ר מנגלה, נורא רצינו לעלות לארץ, והתנאים באונייה היו אומנם לא קלים, אבל הייתה תמיכה ענקית. יתר המשפחה שלי נרצחה בשואה, והאנשים באונייה הפכו למשפחה בשבילנו. לי קראו על האונייה ‘ורה’, וכשעליתי לארץ עברתו לי את השם ל’שרה’".
“שרה עלתה עם האונייה שלה, אני עליתי עם אונייה אחרת, ועבורנו הכנס הזה הוא חג כפול", מוסיף בעלה של שרה, אליעזר, בן 100. “עברתי את השואה, מחנות העבודה, והחלום שלנו היה לעלות לארץ. הקמנו משפחה ענפה מאוד. בשנה שעברה חגגנו 70 שנות נישואים".
בטרם אני מתחיל לדבר עם דוד פרלמוטר, בן 76, הוא שולף תעודת זהות ומראה לי שנכתב בה בסעיף “ארץ המוצא": “נולד בלב ים". “אמא שלי אייגה ואבא שלי שמחה הגיעו מרומניה ועלו לאונייה בזאגרב", הוא מספר. “את אמא שלי ואותי הורידו בעתלית, ואת אבא שלי החזירו לקפריסין, ורק כעבור חצי שנה הוא הגיע. עד היום אנשים מתפלאים על כך שנולדתי על אונייה. זה משהו שמלווה אותי עד היום. נוסף לזה, יש לי המשך לים, כשהנכדה שלי היא חובלת על אונייה".
שמעון ליס, 89, עלה לאונייה בגיל 12 ממולדובה. “אני, אמא שלי ובני דודים שלי עלינו לאונייה כשהייתה סערה בים", הוא מספר. "האונייה הייתה כל כך עמוסה שאי אפשר היה לזוז בה. כשהאונייה לא הייתה יציבה, אז אנשים זזו ממקום למקום כדי לייצב אותה".
מיכאל כהנא, 85, היה בן 8 כשעלה לאונייה. “זכור לי כל פרט ופרט משם", הוא מספר. “הדבר הכי קשה היה המגורים. היו תאים אחד על השני. לי כילד היה קל לטפס למעלה, אבל לאנשים מבוגרים או גבוהים הייתה בעיה. עליתי לאונייה עם דודה שברחה מאושוויץ ואמרה שתנאי המגורים על האונייה היו יותר גרועים מאושוויץ. היא צחקה על זה. האוכל היה לא מגוון, ושנים אחרי זה לא יכולתי לאכול סרדינים (צוחק). מגיע כבוד ליוסי הראל, שהיה בחור צעיר בשנות ה־20 לחייו ופיקד על כל האונייה הזו ועל המבצע הזה. הוא ראוי להערכה".
אתה זוכר את הקרב שהיה?
“בטח. באופן קבוע ישבתי בקדמת האונייה כדי שאוכל לברוח. כשהתחיל הקרב זרקו עלינו קופסאות, וכשהתחיל הגז שהבריטים השתמשו בו, רצתי לקומה תחתונה. מיהרתי להסתתר כי לא יכולתי לסבול את הגז הזה".
12 ילדים
ד"ר מרדכי סער מרמורשטיין השיק בכנס את ספרו “אונייה שונה מכולן – סיפורה המלא של אוניית המעפילים ‘כנסת ישראל’" (הוצאת “אסתרליין"). מרמורשטיין היה התינוק הראשון שנולד על סיפונה של האונייה ועבר בה ברית. הוא גם זכה בשם הנוסף “סער" מהסנדק שלו, קצין האלחוט של האונייה, יואש צידון, על שמה של הסערה הקשה שבעיצומה נולד.
“על אוניית המעפילים ‘כנסת ישראל’ נולדו 12 ילדים, הראשון שבהם היה אני", הוא מספר. “שניים מתוכם לא שרדו. היו על ‘כנסת ישראל’ 130 נשים בהריון. מאחר שנולדתי על האונייה הזו, יש לי תחושת שליחות בעניין הזה כי אני רוצה שנושא ‘כנסת ישראל’ יסופר ויהיה בתודעה. זו הייתה האונייה הכי גדולה עד אז לעומת אוניות המעפילים שקדמו לה. יש בספר המון חומרים ארכיוניים חשובים שמחזקים את הסיפור ואת חשיבות האונייה. למשל, כל התשדורות בין אוניית המעפילים למשחתת מפורטות בספר, כמו גם מסמכי ההכנות לקרב מול הבריטים. מטרת הספר וגם הכנס היא ליצור סוג של משפחה.
אני מאושר שבית הפלמ"ח עולה על גדותיו בכנס הזה למעלה מ־76 שנה אחרי שהאונייה הפליגה. זה אומר שיש רצון עז מהצעירים ומהדורות הבאים לדעת את קורות חייהם של הוריהם ויש רצון ליצור את ‘משפחת כנסת ישראל’. הכנס הקודם שהיה למעפילי ‘כנסת ישראל’ היה בשנת 1983. רוב מי שהשתתפו בכנס ההוא כבר אינם. בכנס הזה ראינו את החלוצים והמעפילים שנותרו".
דיתה בר־יוסף (73) היא בתו של ראובן יתיר, רב חובל האונייה. “אבא שלי התחתן עם אמא שלי, שרי, שהייתה מעפילה", היא מספרת. “הם הכירו על אוניית ‘כנסת ישראל’. החוויה הראשונה של הוריי הייתה כשהם ראו את הרכבת מגיעה מזאגרב, ועמה המעפילים, וזה היה מראה מרגש מאוד. הוא היה בן 21 בלבד והחזיק אונייה שלמה. כל ההשכלה הימית שלו הייתה קורס מפקדי סירות של הפלי"ם וקורס חובלים של חצי שנה בטכניון. הוא המשיך לאורך השנים להיות רב חובל".
עפרה רוזמן, בתה של המעפילה לאה (בוצי) שלומון, הגיעה לכאן כדי להנציח את סיפורה של אמה. “אחרי שהיא שרדה את מחנות הריכוז של הגרמנים, היא הגיעה לבודפשט והצטרפה לאנשי השומר הצעיר", היא מספרת. “היא עלתה על האונייה, ולאחר ש’כנסת ישראל’ נעצרה בידי הבריטים בנמל חיפה, אמא שלי נשלחה לקפריסין. כשהבריטים היו אמורים להחזיר את המעפילים לישראל, היה חשש שהם יתחרטו. המעפילים חשבו לפוצץ את האונייה כדי שלא תהיה אפשרות לחזור. אונייה אחת התפוצצה.
אמא שלי הייתה אחת מאלה שעלו עם פצצה לאונייה. בבידוק הביטחוני שהבריטים עשו, היא ראתה שאחת הבודקות היא אחת החיילות האנגליות שהיא הכירה במחנה. אמא רצה אליה, חיבקה אותה ונפרדה ממנה, ובגלל שהן הכירו, החיילת הבריטית לא בדקה אותה ואפשרה לה לעלות. בסופו של סיפור כל המעפילים ירדו מהאונייה, והם אכן הצליחו לפוצץ אותה".
סיפור גבורה
הכנס נפתח במיטב להיטי שנות ה־40 וה־50 שהמעפילים נהגו לשיר בדרכם לארץ. בהמשך הועברו הרצאות, והוקרנה ברכה מוסרטת של נשיא המדינה יצחק הרצוג, שאמר: “סיפורה של ‘כנסת ישראל’ הוא סיפור גבורה מעורר השראה. המעפילים נלחמו כאריות עם מקלות וקופסאות שימורים ותרמו ברוח ובמעשים לתקומת מדינת ישראל". בהמשך הוקרנו עדויות של מעפילים מספרים את סיפור העלייה, וכן הוזכרו מעפילי “כנסת ישראל" שנהרגו במלחמת השחרור בקרבות על הקמת המדינה.
אחת החוויות העצובות הזכורות מקורות האונייה היא סיפור פטירתו של תינוק על סיפונה. “באישון לילה, כדי למזער את הכאב, עטפו אותו, שמו אותו בקופסת שימורים, קראו קדיש וכשגל התרומם, יוסי הראל הצדיע והורה למלחים להשליך את הקופסה ובה הגופה לים", סיפר מרמורשטיין בהרצאה. “זה רגע שעד היום כל מי שהיה על האונייה לא יכול לשכוח".