השימוש במילים מיליטנטיות בתרבות הישראלית רווח מאז ומתמיד, אולם הביטויים "מלחמה בתאונות הדרכים" או "מבצעי אכיפה" מקוממים, משום שאין מאחוריהם דבר שקשור לניסיון לנצח את הקרב, ועל כבישי ישראל מתים בינתיים מאות בשנה.
הקטל בכבישים: הרוג ותשעה פצועים בתאונה קשה בכביש 90
"כמו רולטה רוסית": מחיר הדמים הכבד של כביש 40 בחודשים האחרונים
מדיניות משטרת ישראל בניסיון להכחיד את התופעה מזכירה את חיפוש המטבע מתחת לפנס, כי שם נוח יותר. כל המחקרים שנערכו בישראל מוכיחים שמהירות הנסיעה אחראית לכל היותר ל־5% מהתאונות הקטלניות. מנגד, רוב מוחלט של האכיפה עוסק במהירות הנסיעה. במילים פשוטות, משטרת התנועה מבזבזת את משאביה על אכיפת החוק, בעבירות שאינן גורמות להרוגים, אך כמעט נמנעת מעבירות התנועה המסכנות חיים - אי־עצירה בתמרור עצור, נסיעה בצומת באור אדום, אי־מתן זכות קדימה להולכי רגל ונהיגה בשכרות ותחת השפעת סמים.
לא המשטרה אשמה, אלא בתי המשפט לתעבורה. לפני זמן מה נכנסתי לאחד מאולמות המשפט בעיר גדולה בדרום, כדי לצפות בעונשים המוטלים על נהגים שנהגו בזמן שלילה, או שנהגו תחת השפעת סמים ואלכוהול. אינני תמים, אך הזילות של העונשים בעבירות אלה הדהימה אותי - 60 תיקים על עבירות חמורות ביותר נסגרו תוך שעה בעסקאות טיעון, לעתים עם עונש מגוחך שאינו מרתיע.
אז מהם הפתרונות? ההצעה הראשונה היא להפוך את הניידות לסמויות, כך שנהג לא יידע לזהות אותן ויופתע. עובדה זו הופכת את הוודאות להיתפס לגבוהה יותר. שנית, התמקדות בנהיגה פרועה ובעבירות המסכנות את חיי המשתמשים בדרך, במקום הצבת ניידת עם רדאר מהירות. שלישית, החרמת כל כלי רכב שעבר עבירה חמורה מסכנת חיים, כמו אי־ציות לאור אדום או תמרור עצור, נהיגה תחת השפעת אלכוהול או סמים ועוד.
ההחרמה תהיה לחודש לפחות, ובעל הרכב יחויב בתשלום דמי האחסון. ולבסוף, שינוי דיני התעבורה, כך שיהיו עונשי מינימום, ללא שיקול דעת של בית המשפט.
כל אלה יוכלו להבטיח את ודאות העונש, מהירות הפעלתו ומידת כאבו לעבריין. רק אז נוכל להעז להשתמש בביטוי "מלחמה בתאונות הדרכים", כי נכון להיום, המונח סובל מזילות מתמשכת בחיי אדם.