שושלת אליוביץ': סיפורם של הרופא ומשפחתו ששזור בהיסטוריה של המדינה

המוות בא כהרף עין. חודש בין אולטרה־סאונד אפוקליפטי ל"מנוחה נכונה". “לא האמנו, היה בן אלמוות כזה", אמרה בתו. “הכל קרה כל כך מהר", אמרה אלמנתו והוסיף בנו: “כאילו תאונת דרכים". ד"ר דרור יגאל, אונקולוג בכיר, הבין שזה הגיע אליו. התנגשות חזיתית עם סרטן על 200 קמ"ש. למטופליו ידע לבנות אופק חומל, אבל את נפשו לא ריפד בתקוות קצרות מועד. “זה dead end", הבהיר לאהוביו.

אחרי 1,700 שנה: התגלית הנדירה שנחשפה בהרי ירושלים

"בושה": סערה בדיון בכנסת סביב ההסכם החדש עם פולין

באתי לכתוב על האדם וגיליתי שושלת. לא ניתן להבין את ד"ר דרור יגאל, את מחויבותו הטוטאלית לשבועת היפוקרטס, את היותו שנים ארוכות רופא במילואים, בלי לספר על סבא רבא אליהו, אהובם של ילדי הגליל, על סבו, משה אליוביץ', ממגיני תל חי, ועל אבא דן, שהתנדב לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. החריש בשדות נעוריו בכפר גלעדי חיוני לפרשת חייו. הקיבוץ היה צלחת פטרי שהנביטה את האיש שהיה. “הוא גדל להיות בן כפר גלעדי קלאסי", כתב לי גדעון גלעדי, יו"ר עמותת מורשת “השומר".

הסיפור הזה מתחיל ברזינה שעל גדת הנהר פרוט ברומניה. לעיר מגיע שליח מצפת. לא ברור מה מטרתו. ייתכן שבא לקושש תרומות. ב־1837 רעש עז החריד את העיר, הקהילה נפגעה אנושות וממון נדרש כדי לשקם את ההריסות. ברזינה כנראה התחתן השליח - לא ברור עם מי - ונולד בנו. אליהו אליעזרי אלוביץ' הצטרף בנעוריו לחיבת ציון ועלה עם אנשיה לארץ. ביפו הכיר את אשתו, שרה לבית שרייבר, גם היא בת לעולים מרומניה. עמה המשיך צפונה, קיבל חלקה בטנטורה (כיום קיבוץ נחשולים) והתחיל לעבד אותה, אך לברון רוטשילד היו תוכניות אחרות. על אדמתו העמיד הנדיב הידוע את המזגגה, בית חרושת לבקבוקים למען יקבי זיכרון וראשון לציון. שרה ואליהו אליוביץ' נאלצו לעבור לעין זיתים שליד צפת. עמם מיטלטל בכורם מרדכי.

מרדכי אליוביץ' היה לאגדה גלילית. ברגליו או על גב סוסו חרש את המזרח. מדמשק ועד פטרה, מעוג'ה אל חפיר בדרום ועד מטולה וצור בצפון. בשליחות “השומר" הגן על סג'רה, חדרה וכרכור. כששמר במרחביה, נפל למארב ונחלץ לאחר שהרג את אחד מתוקפיו. מחשש שנוקמי דמו בעקבותיו, שינה את שם משפחתו ליגאל, זכר למחלת ילדות קשה שנגאל ממנה. בלילות מצא את גאולתו בזרועותיה של בתיה מיטלמן.
היא כונתה “החלוצה היפהפייה". “בשל יופיה החיצוני וגם בשל היופי הפנימי שקרן ממנה", נכתב באתר יזכור. הייתה בוגרת קומונת הפועלים, “כובשי עבודת הסתתות". באחת ההתכתשויות עם ערביי סאלם השמיע גם ה"מאוזר" שלה את קולו. את קול אהבתה השמיעה בתיה מיטלמן באוזניו של מרדכי יגאל. בתחילה השיב לה אהבה. אבל כשהכיר את חיה, שתהיה אשתו, חדל. “בתיה הסתבכה באין מוצא", הוסבר בלשון הימים ההם. בשובה מטיול בגליל לא ירדה במרחביה אלא המשיכה לחיפה. עוד הספיקה להעביר מכתב לאהובה על כך שהיא מתכוונת להסתלק מהעולם. הוא הדהיר בשיגעון את סוסו לחיפה אך איחר את המועד. בתיה מיטלמן צעדה אל הגלים. את גופתה פלט הים סמוך למערת אליהו שלחוף חיפה. בת 22 הייתה במותה.

חיה, אשת מרדכי יגאל, ידעה לילות לבנים. “ילדנו חלה מחלה אנושה", כתבה כשגרו בבית־גן, מושבה חקלאית שהייתה בבקעת יבנאל. “החלטנו שיגאל ילווה אותי עם הילד... יגאל הלך לרתום את הפרדות ואני הלבשתי את הילד. פתאום החרידה את דומיית הליל ירייה בודדה, ויגאל חלף לנגד עיניי על סוסתו ונעלם... נשמעו יריות. חזרתי אל הילד להקל על סבלו והזמן נמשך כנצח... הירח עלה ואני נסעתי לבדי בדרך העולה בהרים לראש פינה והבאתי את הילד במצב אנוש אל הרופא, שבדק והניע את ראשו בייאוש, אפילו תרופה לא רצה לרשום עבורו... עשרה ימים נאבקתי על חייו, בודדה הייתי עם סבלי יומם ולילה, מסתכלת בעיניו העצובות, המתחננות לעזרה, עשרה ימים פרפר בין החיים והמוות, לבסוף דעך ונכנע".

לא רק ליד מיטת בנה ניצבה חיה. לאחר שגורשה מדגניה עקב מחלתה נדדה רחל לירושלים. היא השתכנה בחדר קטן בחצר ביתה של הלנה כגן. את גיסתה רחל כגן (ח"כית, יו"ר ויצו ואחת משתי הנשים שחתמו על מגילת העצמאות) הכירה על סיפון “רוסלאן" המיתולוגית. בבית הכרם, לא רחוק ממנה, גרה אז משפחת יגאל. חיה הייתה מהנפשות הבודדות שפקדו את המשוררת. “הייתי מצטרפת לאמי שהלכה לבקר אותה", סיפרה בתה גליליה ביומן משפחת יגאל. “אמא מביאה לה את ארוחותיה ומסדרת לה את הבית ואני צופה בהן מרחוק, כך טיפלה בה אמא שבועות רבים". רחל הקדישה לה את “בקור לחיה":

"בערב סתיו, בצריף פועלים במולדת
עפר הרצפה, סדקי הקירות הדקים,
בקרן זוית עריסה בלבנת כסוייה,
בחלון מרחקים

הנחוני כאז עמל עקשני ותוחלת,
שלך אנכי, דלות סבלנית וברה,
נגשו תנוקות, הסתכלו, החרישו–
 על מה זה נעצבה
הדודה הזרה"

פצוע מיריות ערבים, הובא פעם אלכסנדר זייד לבית יגאל. חיה הסתערה על השומר השותת דם. לא הרפתה עד שנרפאו פצעיו. באחד מחדרוני צריפם הדל שכב חולה מסתורי, “ואפילו לנו אסור היה לדעת מי האיש שאמא מטפלת בו, אולי איש ‘הגנה' שהסתתר מפני הבריטים".
לאחר זמן מה הלכה חיה בעקבות בעלה לכפר עציון, להכשיר את הקרקע למתיישבים חדשים. את שארית ימיה עשתה אצל בתה גליליה אריאלי בחפציבה. היא הלכה לעולמה ב־1959, “עדינת נפש וטובת לב", הגדירה אותה רחל ינאית בן־צבי, אשת הנשיא השני. 20 שנה אחריה הלך לעולמו בעלה מרדכי, אחיו של משה, סבו של ד"ר דרור יגאל.

לטרומפלדור חסר אז דובר ערבית שיתווך בינו לכפריים. לבקשתו לקבל מתורגמן, הוסיף רשימת מועדפים. השם הראשון שהתנוסס בה היה של “משה עליאוויטש". האם באותו יום מר - 1.3.1920 - היה משה אליוביץ' בתל חי? משיחה עם עידו - נינו ובנו של דרור - הבנתי שלא, שכל ימיו התייסר: אולי נפקדותו גרמה לטבח? אולי דובר ערבית כמותו יכול היה למנוע אי־הבנה שהציתה אש? אבל החבר טוביה ג., שבירך את משה בהגיעו לגבורות, מספק גרסה אחרת. “באותו בוקר ירד לתל חי למלא את תפקידו, ובאותו יום פרץ הקרב. היה בין הלוחמים באגף המערבי כשקיר מאבני בזלת מפריד ביניהם לבין יתר הלוחמים. משנשארו ללא תחמושת והיציאה לחצר הייתה בגדר סכנה כי מכוסה הייתה באש האויב, היה מהפורצים הראשונים בקיר וראשון לחידוש הקשר. איחוד זה של הלוחמים הציל נפשות ממוות".

שבעה חודשים לאחר שנפלו השמונה, חזרו המתיישבים לתל חי, לכפר גלעדי ולמטולה, שהותקפו אף הם. אבל משה אליוביץ' חתר לחרוש לא רק את השדות. האמין שיש לבתר גם את קרקע התיעוב עם השכנים, לאוורר את רגביה, להפכם לידידות. “ייחדנו למטרה זו מחשבה, ימי עבודה והוצאות כספיות", סיפר למחברי “אנשי השומר בחייהם ובמותם", “הרבינו לבקר בכפרים ובאוהלים, להשתתף בשמחותיהם ובצערם.

ה'תחשיבה', צריף העץ שבכפר גלעדי, היה לשם דבר ביחסי רעות, הבנה וקבלת אורחים. שמעו הגיע לג'בל אל־דרוז ואף הרחק ממנו". כשמוכתר הכפר הונין (בשטחו כיום המושב מרגליות) נטה למות, בחר בו להיות אפוטרופוס ליתומיו. “חוואג'ה מוסא" התגייס לעניין בכל מאודו. יישב את העניינים ביניהם בשום שכל. פיוס בקרבם, האמין, ישליך גם על יחסיהם עם יישובי היהודים, יגשים את חזונו של יוסף הגלילי.

ריבה מישל הכירה את טרומפלדור בחצי האי קרים. “איש יפה תואר, חזק וקטוע יד", סיפרה. “אוסיה", כך ברוסית, סידר לקבוצתה מקומות הכשרה קודם שעלו לארץ. פיזר את האנשים בעיקר בחוות גרמנים שנסו מרוסיה בפרוץ מלחמת האזרחים. במקביל ארגן לחלוצים קופה משותפת ומשמרות הגנה עצמית. ריבוצ'קה נחתה ב"שער העלייה" ביפו והצטרפה ל"גדוד העבודה". כשסללו את כביש טבריה־צמח, אחזה בפטיש וניפצה סלעים. את הקבוצה ניהל יצחק לנדוברג, שיהיה יצחק שדה, ממייסדי הפלמ"ח ומפקדו הראשון. כשהסתיימה הסלילה, עלתה לירושלים ועבדה במשתלה. הפועלות - בראשן רחל ינאית בן צבי - הכינו שתילים לייעור הרי יהודה. ריבה הייתה בין המתנדבות הראשונות לכפר גלעדי. פרקה את צרורה ומיד התחגרה לרתמת העמל. היא תלשה נרתיקי פולים בשדות וגם את לבו של משה אליוביץ'. ענוותנותו, חיוכו העדין כמעט מבויש, צדו אותה. השניים היו לזוג.

בעת ההיא נחתה בקיבוץ חבורת תלמידים מגימנסיה הרצליה. גם הגימנזיסטים - כריבה עצמה - באו לשקם את המשק לאחר מאורעות תל חי. מחשבתם הייתה בהירה, שפתם צחה ולשונם להביור. חבורה חסרת מנוח עם אחד תזזיתי במיוחד. ירחמיאל לוקאצ'ר מטשקנט היה האלכסנדר פן של כפר גלעדי. נאה, פתיין, פרש וירטואוזי שמעולם לא טרח לנקות את סוסו. במלחמת העולם הראשונה התגייס לצבא העות'מאני וטיפס לקצונה. בכפר גלעדי היה החבר הכי צעיר והאיש לכל משימה. ביצע תמיד באחריות, בדייקנות ובלי לייגע את שולחיו בשאלות. מניה שוחט, הרוח הגדולה של “השומר", הוקסמה. מחונן בכושר ראייה של ינשוף בלילה קלט את התנודות במצבי רוחה. פעם, בחדר האוכל, ראה אותה בתהומות. היא סיפרה שתכף ישובו החברים מעמלם ואין במה להאכיל אותם. “לוקא" שיגר מבט מאושר כשל תינוק בן יומו: “הם לא ימותו אם לא יאכלו כמה ימים", ניחם אותה. “ככל שהמצב היה קשה יותר כך היה עליז יותר", סיפרה מניה שוחט בזיכרונותיה. “תמיד השיב את רוחי במשפט: ‘אנחנו הזבל של הדור הבא'".

ככל הגימנזיסטים, אהב גם לוקא את אליוביץ'. אבל לא רק אותו. רומן עז ניצת בינו לריבה אשת משה. שבעה חודשים לאחר שילדה את דן, שיהיה אביו של ד"ר דרור יגאל, השאירה אותו לבעלה והייתה לבת זוגו של לוקא. זה קרה ב־1923, שנה גורלית גם בביוגרפיה של ירחמיאל לוקאצ'ר.
תופיק ביי אל־סעיד היה קצין במשטרת יפו. בפרעות 1921 פילס את דרכו של המון מוסת אל בית העולים. 43 יהודים, בהם הסופר י.ח. ברנר, נטבחו באירועי אותם ימים ביפו. כעבור שנתיים “הקיבוץ", גוף חשאי מאנשי “השומר", הורה ללוקאצ'ר לצאת לנקום בתופיק ביי. בשעת ערב, לבוש מעיל מרופט ששיווה לו מראה של רוכל ערבי, יצא למארב. הוא התיישב בבית קפה בסמטה שהקצין נהג לעבור בה, הזמין ספלון קפה, שילם מראש כדי שלא יתעכב, והמתין. כשתופיק ביי, לבוש אזרחית, עבר לידו קם, הלך בעקבותיו וקרב אליו מהצד (על פי קוד “השומר", פגיעה בגב לא נחשבה הוגנת). הוא קרא בשמו, שאל לשלומו, וכשתופיק ביי פנה אליו שלף אקדח, ירה בעינו והרג אותו. לריבה לא אמר על כך מילה. כששמעה מאחרים לא האמינה: “פעם נדרש לשחוט תרנגולת", ענתה, “ואמר שאין לו לב לעשות את זה" (מתוך האתר סיפורי ארץ ישראל - מצבות מדברות).

לוקאצ'ר יועד לתפקיד בכיר ב"הגנה" ונשלח לאקדמיה הצבאית בגרמניה. לאחר שלא התקבל, לקח שיעורים בלוחמה זעירה מפי גנרל גרמני. בין תרגולי מארבים לפשיטות ליליות טפטף הנס פון קאסט פרקים מהמניפסט של מרקס־אנגלס. לוקאצ'ר שב ארצה קומוניסט אדוק.
אלה היו שנות הנדודים של ריבה ושני הקטנים (דוד וגדעון) שילדה ללוקא. לאחר שעזבה את כפר גלעדי, התגלגלה לרמת רחל, תל יוסף, עין חרוד וירושלים. בשיטוטיה באה גם לתל אביב והתגוררה בצריף עלוב על החוף. לעתים הגיעה עם ילדיה החדשים לפת לחם. דן עבר מיד ליד. עם אביו בקיבוץ ואצל אמו פה ושם בארץ ישראל. “למעשה, סבא דן גדל בלי אמא", אמר לי עידו, בנו של דרור.

לאחר שהתאושש מעזיבת אשתו, תפר משה אליוביץ' את קרעי חייו. דוסיה קפלן נולדה בקרמנצ'וק שברוסיה. רוחות המהפכה סחפו אף אותה עד שגילתה את הציונות. היא עלתה לארץ והייתה ל"דינה". כריבה גם היא שירתה ב"גדוד העבודה". כמותה אף היא סללה כבישים והתמחתה ברצפות. “בספרות יפה ראתה דוסיה את החיים האמיתיים", העידה אחת מחברותיה, “הייתה כולה אביב, סנונית פרושת כנפיים". הסנונית נחתה בקנו של משה אליוביץ' בכפר גלעדי. הם התחתנו ולבנם קראו רם.

בעת הזאת לוקאצ'ר היה לקצין הביטחון של הפק"פ (המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית). “בעל עיניים לוהטות, קונספיראטיווי ביותר", תואר בפרסומים קומוניסטיים. כשבפיו ערבית שוטפת, סייר בשליחות הסובייטים במדינות ערב. העביר נשק למורדים בהר הדרוזים, עקב אחרי פעילות האינטליג'נס הבריטי, העמיד על בהונותיה את המשטרה הפוליטית של הוד מלכותו. החיפושים אחרי לוקא תכפו והלכו. פעם נאסר, שוחרר ונרדף שוב. אפשרויות ההימלטות של ה"קונספיראטיווי" התדלדלו והלכו. בספטמבר 1931 נאלץ לעזוב למוסקבה. ריבה נאלצה ללכת בעקבותיו. בוקר אחד הביא משה אליוביץ' את דן בן ה־7 להיפרד מאמו. מרציף הדמעות בנמל חיפה נופף לספינתה המתרחקת.

בכפר גלעדי המתין לו סבו אליהו אליעזרי, שיהיה סבא רבא של דרור. “היה טבעוני, חכם ולכל הדעות - מקסים", סיפר לי גדעון גלעדי. “כדי להגיע אל חדרו היה עליך לטפס מעלה־מעלה במדרגות החובקות את בית הבזלת, לעבור מתחת לשעון השמש מעשה ידיו, לצעוד לאורך פרוזדור ארוך וחשוך ובקצהו חדר, חדרו של הסבא. ריחות של עשבים ותבלינים מילאו את האוויר. טעמו של התה או הסלט לא יישכח", כתבה רחל רבינוביץ' הנפלאה באתר הקיבוץ. הילדים העריצו אותו. המשק התנהל אז על הספקטרום הספרטני, וסבא אליוביץ' היה הרגע המתוק בחיי הקטנים. היה מעמיס עליהם שוקולדים וסוכריות לרוב. כשמישהו אמר: “תודה רבה", היה משיב: “אתה בעצמך תודה רבה".

נכדו דן פגש את גאולה בצבא הבריטי. לאחר שלושה שבועות עמדו תחת חופה צבאית בנאפולי. בנם דרור נולד ב־10.7.47 בבית היולדות בטבריה, כיום המלון הסקוטי בקצה הירידה לעיר. אחריו באו טל ואמיר. דרור היה בין ילדי אצבע הגליל שפונו לחיפה בעת מלחמת השחרור. בכיתתו - “עופר" - היו בעיקר בנים. “היפראקטיביים", הגדיר אותם גדעון גלעדי, בוגר מהם בשנתיים. “בנדיטים", צקצקו ותיקי המשק.
הם היו ילדי בר על גבעת הרוחות. הכירו את השביל לנחל עיון טוב משהכירו את הדרך לכיתתם. “אני הייתי ילד תלוש", קובע בן הכיתה וחברי הטוב אסף בן צבי. “צועד לבד למפל התנור, לא יודע איך חיות הטרף לא אכלו אותי בדרך".
איך היה דרור?
“תלמיד טוב, אבל לו נשאר אצלנו, לא היה נעשה מצוין. בקיבוץ הלימודים היו דבר אחרון".

הוא היה ילד קצת אחר. מביט בחבריו הגועשים ומחייך לעצמו. שקט, עדין ובעיקר חבר. מעמדו ב"עופר" היה איתן ונבנה מעצמו. סבו, משה אליוביץ', נמנה עם אצולת “השומר", נחשב לאחד ממגדלי הסוסים הבולטים בארץ והקים את אורוות כפר גלעדי. משה ידע ללטף את סוסיו. הוא נגע בהם ברוך. לא לחש אליהם אלא דיבר איתם. ראש אל ראש, “טאט־א־טאט", קולגות. עמד על רגליו האחוריות לתבוע את עלבונם של הולכי על ארבע. “הודות (כך במקור - מ"ח) לג'יפים... הפרד והסוס כבר אינם מושכים את הלב, אם כי עדיין אי אפשר להסתדר בלעדיהם. תשאלו ילדים מהגן והם יפרטו לכם את כל סוגי המכוניות שברשותנו ומעטים מאוד יודעים שרכשנו לאחרונה סוסת רכיבה יפה" (מתוך “על הגבעה", 7.10.55).
באורוותו של משה אליוביץ' הילדים היו על הסוס. אורחים רצויים תמיד. כשידיו משולבות מאחור כשל ערבי שמגלגל מסבחה, הסתובב ביניהם. לימד אותם לנקות אחר הסוסים, להשקותם ולסרקם. סייר איתם במחסן האוכפים והרתמות, חיבר לסוסים חבל והריץ אותם סביב. הקטנים אהבו, נכדו דרור ממש נשבה. כשיהיה גדול, סיכם עם עצמו, ילמד וטרינריה.

כשהיה בן 7 נפרדה משפחתו של דרור מהקיבוץ. “צאתם השפיעה עמוקות על האב משה", סיפר יצחק לוזון, חברו מקיבוץ דן. בכיסי העוזבים נשבו רוחות פרצים והם התמקמו בביתם של הורי גאולה בכפר יהושע. כעבור שלוש שנים עברו לקריית טבעון, שקלטה עוזבי קיבוצים מהסביבה. גאולה - עוד בכפר גלעדי גננת - למדה במחזור הראשון של סמינר אורנים ופתחה גן משלה. דן היה חבר אגד, לימים גם יו"ר “הפרלמנט" ביפעת והאחראי על הכנת המרקים. אבל יותר מכל ביקש להיות שוב הבן של אמא.

במלחמת העולם השנייה, עדיין במדים בריטיים, ביקש לעלות על עקבותיה. הקשר נוצר רק כאשר צילה אחותה של ריבה עלתה ארצה. הותנעה התכתבות. מכתבי האם לבנה עשו את דרכם מבריה"מ דרך אמריקה לארץ.

ב־1962, לאחר יותר מ־30 שנות קריעה וגעגוע, קיבל דן שוב את אמו. הם נפגשו בנמל התעופה של מוסקבה. ריבה הגיעה מאומסק שבהרי אורל, דן וגאולה באו מישראל. האם פרשה את נפתולי חייה ב"גן העדן הסוציאליסטי". בתחילה התקבלו בחום. לוקאצ'ר הוזמן לאקדמיה הצבאית ע"ש מיכאיל פרונזה (מראשי הצבא האדום במלחמת האזרחים) במוסקבה. ואז התכערו הדברים. סטלין פצח במסע טיהורים רצחני, לוקא הוכרז “אויב המהפכה" ושוגר אל הכפור הסיבירי. כעבור חמש שנים, כשהיטלר פלש לרוסיה, שוחרר ונשלח למטחנת המוות של סטלינגרד. משם לא שב.

ד"ר דרור יגאל לא התרועע עם המוות אלא התכתש איתו. לילותיו לא היו בדרך כלל שינה עמוקה אלא נמנום קטוע. טלפונים מבית דיור מוגן שבו שימש מנהל רפואי, קריאות מהמיון בכל פעם שמטופל שלו התייצב. אז היה מזנק, מדקלם את תיקו הרפואי ובדרך כלל לא שב למיטה. “הייתי מוצאת אותו ליד המחשב", סיפרה הילה, “בודק אם עשה את הדבר הנכון, אם אמר את הדבר הנכון, ואולי לא ראה מאמר אחרון. כל הראש שלו היה מלא דאגות".

הוא שלל בתוקף פרקטיקה פרטית. גם כשהיה רופא בכיר עשה תורנויות בכל המחלקות. פעמיים, שלוש בשבוע, כדי להשלים משכורת. למי שרצו לתאם ביקור בקליניקה מצוחצחת ציפתה תדהמה. “מחר אני תורן, תגיעו בין 17:00 ל־22:00 ואתן לכם את כל הזמן שבעולם". מהקיבוץ הביא איתו משנת נעורים שוויונית. לכל חולה מגיע הטיפול הכי טוב. יהיו אמצעיו אשר יהיו. אהבת האדם והחי שינק מסבו זלגה לצינוריות הכימותרפיה. “האמין שהסרטן מחלה קשה דיה ואין הוא יכול לגבות כסף מהחולה", מספרת הילה, “שאל תמיד, ‘על מה גובים 2,000 שקל?', הרי אין מה לתת לחולה מעבר למה שנותנים בבתי חולים".

בגיל 74 יצא לפנסיה. בתחילה פסע פסיעות מהוססות בשבילי הפנאי. חשש מאוד מחייו החדשים. לאטו התחיל לחגוג את החופש. עלה בחדווה על בגדי עבודה וטיפח את הגינה שתכננה הילה, מעצבת גנים במקצועה. פעמיים בשבוע הפליג לטיולי טרקטורונים עם קבוצת חברים. אופני כושר והסתערויות על חו"ל. בתוך שנה אוזבקיסטן, איסלנד ודובאי.

דובאי הייתה ראשית הקץ. הם שבו לפני כארבעה חודשים והוא, כהרגלו, יצא על הבוקר לחמשת הקילומטרים היומיים. בשובו מההליכה אמר להילה: “היה קשה, לא כתמול שלשום". היא ניסתה להרגיע: “עשרה ימים לא היינו כאן, לא צעדת, אתה לא בכושר". הוא נטה להשתכנע, אמר לבתו עדי שכנראה זאת הקורונה. למחרת יצא שוב, הפעם לא הצליח לסיים מסלול. התיישב על אבן, צלצל לרופאת המשפחה והכתיב לה בדיקות דם שתרשום לו. כמה שעות לאחר שנבדק הביט בתוצאות ואמר: “תפקודי כבד לא טובים".

הילה ניסתה שוב להדוף. “למה אתה חושב על הכי רע? אולי צהבת, אולי ציסטות, אתה תמיד פסימי ואני אופטימית". והוא רק הביט בה והשיב: “את מרחפת, אני מציאותי". מביתם בהוד השרון טס לאולטרה־סאונד ברעננה. כשגמר שאל את הטכנאית: “נו, מה?". היא ענתה: “אני לא רופאה". הוא לחץ: “אני רופא, את יכולה לומר לי". היא רק התבצרה בסירובה: “לא יכולה לומר לך". הוא חזר הביתה ובישר לאשתו: “זה dead end, הסרטן הכי גרוע". עדי באה מוכנה לקרב. אמרה לו: “אנחנו נילחם", אבל הוא סינן: “זאת מלחמה אבודה" ומיד ביקש מאשתו שתביא מחברת.

הוא הכתיב לה הוראות שימוש לחיים שלאחר מותו. כל מה שיעזור לה לצלוח את היומיום. המספר של הפקיד בבנק, חשבונות החשמל שמגיעים בחודשים אי־זוגיים וחשבונות המים בזוגיים, ואת הגז אפשר לשלם באינטרנט, ושלא תשכח: בעוד חודשיים טסט לאוטו. את האגרה ירוץ לשלם עוד הערב. וגם יבקש משכן שייקח את הרכב לטיפול. הוא הפקיד כסף בעו"ש, והיא שאלה: “למה כל כך הרבה?", והוא ענה: “את תזדקקי לזה".
כשהרגיש שארגן את חייה, פנה לארגן את מותו. ביקש שתתקשר ל"מנוחה נכונה" בכפר סבא. כמה שנים קודם לכן נטמן שם חבר קרוב והמקום מצא חן בעיניהם, “מזכיר את הלוויות בקיבוץ", אמר לה אז. היא צלצלה, אבל בעמותה אמרו שאין משריינים חלקות. התקשרות - רק לאחר המוות.
תוצאות הבדיקות הוכיחו, למגינת הלב, שתכף יעמוד בתנאי הקבלה ל"מנוחה נכונה". ביופסיה איובית ו־PET.CT (טכנולוגיית הדמיה המגלה אתרי סרטן בגוף) הרסני: הגוף נקי בסך הכל, חוץ מסרטן בכבד. הבשורה הזאת נחתה עליו ביום שבו, שבעת ימים, נפטרה אמו גאולה.
התחלת להיפרד?
הילה: “לא".
הכחשת?
“דווקא ישנתי טוב בלילות, היום אני מבינה שזאת הייתה הכחשה, הכחשה מוחלטת".

אבל דרור ידע. ידענותו הביסה כל תוחלת, כל אשליה זמנית של ישע. הוא התקשר לפסיכיאטרית, ד"ר סימונה נאור, לשאול אם כדור ארגעה מסוים אינו פוגע בתפקודי הכבד. סיפר שהוא במבוי סתום, נוגע בסוף. ד"ר נאור, ידידתי הטובה מימינו בתיכון ברחובות, גייסה את מיטב הלהט ונזפה בו: “האם כך היה מרשה גם לחולה שלו לדבר בשלב כזה מוקדם של ‘חשד למחלה'?". היית מעודד אותו, נותן לו תקווה, הלמה בו. אבל הוא, מפוכח וחרישי, נצמד לאמת הלא־רחמנית שלו: “סימונה, זה “dead end".

תמיכה זרמה אליו גם מיישובי הערבים באזור. סבו, חוואג'ה מוסא, פתח לשכניו את ה"תחשיבה" בקיבוץ, דרור פתח את ביתו בהוד השרון למטופליו ולמשפחותיהם. בערב שבת האחרון בביתו צלצל מוסטפא מכפר ברא. כהרגלו מדי שנה הזמין את המשפחה לארוחת איפטר (ארוחת ערב השוברת את הצום היומי בחודש רמדאן). “אבל דרור נורא חולה", השיבה הילה. כעבור שעתיים התייצב מוסטפא בביתם עם הסירים. “לא באתם לאכול איתנו, באנו לאכול איתכם". דרור, דמדם על הספה בסלון, הביט באורחיו ופניו בהקו מדמע. הילה הציעה למוסטפא לאכול לבדו. האורח פרש הצדה להתפלל לפני כן. מצבו של דרור התדרדר והלך. היא הזעיקה את פרופ' אורי פרוינד. 40 שנה קודם לכן ניתח כיב קיבה של דרור ומאז היו לחברים בנפש. פרוינד התייצב בתוך דקות. וכך התגייסו שניים לתשועת החולה: הדוקטור בעל עיטור המופת מהקרב על ירושלים בששת הימים והמאמין התם מכפר ברא שליד כפר קאסם. אבל הרפואה אמרה את דברה, ולא לטובה.

ד"ר דרור יגאל נאלץ להתאשפז בבית החולים מאיר ונלקח מיד לחדר הטיפולים. 40 שנה הגיע לשם, אך תמיד עם חולה. הפעם היה בצד הרע של האינפוזיה. הוא שכב והדמעות פרקו עול. בכפות ידיו סוכך על פניו, שלא ייתפס כחסר ישע. כשהועבר לחדר פרטי, הקיפו האונקולוגים את מיטתו. “הגעתם ללוויה שלי", אמר להם. “לא ניתן לך לסבול", הבטיח מישהו.

ולמרות הכל: הילה ועדי לא הרפו. נעצו ציפורניים בתקווה מדולדלת. אולי תישאר איתם ותמנע את הסוף. אולי זאת רק ראשיתה של תקופת טיפולים. אבל מנהלת המחלקה, ד"ר מאיה גוטפריד, קרקעה אותן: “המצב לא טוב, תזעיקו את עידו". עדי התקשרה לאחיה, שבילה חופשת פסח בלונדון עם משפחתו. כשראה את בנו, שוב רעדו כתפיו של ד"ר דרור. “הוא התקשה לשאת את תלותו באחרים. לאיזה שפל עליו להתדרדר?", סיפר בנו עידו. הוא ביקש מורפיום. עוד ועוד. חבריו הביטו בו בעיניים נוגות והזריקו. ישר לווריד.

שעותיו האחרונות עברו עליו בדמדומים. בריחוף לא מודע בין שינה להזיה. מדי פעם הגיח אל המציאות וכרגיל נשמע מודאג. “תמלא לאמא דלק באוטו", ציווה על בנו, “תיקחי יותר את עזיז", ביקש מאשתו. עזיז, פועל מהשטחים, היה מגיע פעמיים בשנה לתחזק את גינתם. עכשיו, נוכח היעדרותו המתממשת, הציע שתשתמש בו יותר.

הפרידה עמדה על סף חדר 14 והמשפחה התכנסה לתהליך של הפנמה והבנה. הוא נאנק ובנו שאל: “הגב כואב, אבא?", “הגב והנשמה", ענה אבא. ב־10 באפריל, כחודש וחצי לאחר גילוי המחלה, כשבועיים לאחר מות אמו, הלך ד"ר דרור יגאל לעולמו. כעבור יומיים נטמן בבית העלמין “מנוחה נכונה".
 

הסיפור הזה אינו רוצה להסתיים בכפר סבא, אלא בכפר גלעדי, שם התחיל הכל, בחדרו אפוף ניחוחות התבלינים של אליהו אליעזרי, סבא רבא של דרור. מספרים שאהב לכנס אצלו את ילדי הקיבוץ ולבשר להם שגילה “תחבולה רפואית" להכחדת הסרטן. “יש להצטייד בחתיכת עיתון וקופסת גפרורים. כשמתגלה הסרטן בגוף אני מקרב גפרור דולק לרגל שלו, הוא מרים אותה, ומיד אני שם תחתיו פיסת נייר. כך רגל אחר רגל ואין בעיה להוציא אותן. את התפירה אני משאיר לרופא המנתח".
היכן נעלם סבא אליהו כשכל כך היה צריך אותו?