מאז שבית המשפט המחוזי בבאר שבע הרשיע ביום חמישי האחרון את ד"ר גיורא פראף־פרי ברצח אשתו, אסתר אהרונוביץ ז"ל, אך הקל בסעיף ההרשעה, בתה של המנוחה, מעין מגיד־אהרונוביץ, אינה מוצאת מנוח. "אני מרגישה שרצחו את אמא שלי שוב ונתנו יד לרוצח", היא אומרת. "אני מרגישה ממש ככה, שהוציאו לי את כל הרוח מהמפרשים ואני לא מצליחה להתאושש נפשית".
אהרונוביץ, 70, נרצחה בביתה במושב תלמי אליהו, שבמועצה האזורית אשכול ב־3 בנובמבר 2019 על ידי פראף־פרי, שעל פי כתב האישום, עת שהו בני הזוג בביתם נטל אקדח וירה לעברה חמישה כדורים. לאחר הירי נמלט מהמקום במכוניתו, כשהוא משאיר אותה מתבוססת בדמה על הרצפה. למרות שבסוף שנת 2019 הוגש נגד פראף־פרי כתב אישום בגין רצח בנסיבות מחמירות, בית המשפט החליט להרשיע אותו בעבירה של רצח בכוונה. השופטים קבעו כי ייתכן שרצח את אשתו באופן ספונטני, ושלא הוכח שהיה זה רצח בנסיבות מחמירות. "היה לי ברור שהוא יורשע ברצח, כי לא היה סיכוי למשהו אחר, כל הראיות צעקו שהוא רצח, לא היה ספק בכך", אומרת מגיד־אהרונוביץ.
"אבל להפחית בחומרה ולהגיד שלא היה תכנון ולהגיד שזה לא רצח בנסיבות מחמירות? איך בן זוג רוצח את בת הזוג שלו בחדר השינה שלה, בבית שלה, במקום הכי בטוח שלה, וזה לא בנסיבות מחמירות? זה משהו שצריך לשנות בחוק במיידי. האכזבה שלי היא ממערכת המשפט. הם טוענים שנוצר להם ספק קטן שהיה תכנון מראש. בכל הרצאותיי אני מדברת על נורות אזהרה, על כך שכלל מספר אחת הוא שנשים ידעו לא להיפרד לבד, לא להגיד לבן הזוג שהן עוזבות אותו. השופטים מתעלמים לחלוטין מכך שזה היה המניע לרצח אמי, ולכן הם נוטים לחשוב שזה היה משהו ספונטני. אם הוא היה מורשע בנסיבות מחמירות אז מבחינת החוק הוא היה מקבל בוודאות מאסר עולם. ברגע שהוא מורשע רק ברצח, אז המקסימום הופך להיות מאסר עולם, והמינימום יכול להיות מה שהשופטים יבחרו. אני גם לא צריכה לספר שבהתנהגות טובה אפשר לנכות שליש".
אתם מתכוונים לנקוט איזשהו צעד?
"קיבלנו החלטה שאם הוא לא יקבל בכל זאת מאסר עולם, אז נגיש ערעור במיידי. רצינו להגיש ערעור גם על ההחלטה הנוכחית אבל אמרו לנו שחייבים לחכות עד גזר הדין וסיום המשפט כדי להגיש ערעור. אני מרגישה תסכול מתמשך. ברמה האישית, לא חזרתי לעבוד מאז הכרעת הדין, אני לא מצליחה להתאושש".
מגיד־אהרונוביץ, 42, ממושב יבול במועצה האזורית אשכול, אם לשני ילדים קטנים בגילי 6 ו־7, היא בעלת סטודיו לפילאטיס שיקומי לגוף ולנפש. בנובמבר ימלאו ארבע שנים להירצחה של אמה. "אני מרגישה שאני עדיין חיה בשני עולמות נפרדים", היא אומרת. "יש את העולם שבו אני צריכה להילחם על זכויות ולהיות הפה של אמא שלי שלא יכולה לדבר יותר. במקביל אני גם מרצה ועוזרת לנשים אחרות. להרצאה שלי קוראים 'בנעליה'. אני נכנסת בהרצאה הזאת לנעליים של אמא שלי, חושפת את הקהל לאיך נראית מערכת יחסים אלימה על ידי תיאור של וידיאו, שמע ומכתבים - דברים שאמא שלי תיעדה במהלך שלושה חודשים עד הרצח. עם ההרצאה הזאת אני רצה בכל הארץ, כאשר המטרה היא לעזור לנשים לזהות נורות אדומות במערכת יחסים מסוכנת. זה בעצם עולם שנכנסתי אליו בעל כורחי, בעוד העולם השני שאני חיה בו הוא העסק שלי, שהוא יותר קליל, האווירה שם שונה, ההתעסקות היא בגוף ובנפש. לפעמים שני העולמות שלי נפגשים. פעם בשנה למשל אני מזמינה נשים ממקלט לנשים מוכות אליי לסטודיו, ואני כל פעם מחדש עם צמרמורות ודמעות בעיניים, כי מבחינתי כל אחת מהן יכלה להיות אמא שלי".
למגיד־אהרונוביץ שלושה אחים. "אני לא חושבת שיש אמא ובת יותר קרובות ממה שאנחנו היינו", היא מתארת. "אמא שלי הייתה החברה הכי טובה שלי. לא היה יום שבו לא היינו מדברות כמה פעמים בטלפון, לא היה יום שלא ידעתי מה עובר עליה והיא לא ידעה מה קורה איתי. היינו כמה פעמים בשבוע נפגשות עם הילדים, הנכדים, עושים חגים ביחד, טיולים ביחד, נופשים ביחד. כשהיא נרצחה הרגשתי שלקחו חלק ממני. הדבר הכי קשה עבורי הוא שברגעים הקשים שלי - שבמציאות אחרת בכל קושי הייתי מתקשרת לאמא שלי ומשתפת אותה - אז כיום אני בעצם לא יכולה להתקשר אליה ולשתף בכאב הגדול".
"לא חיבבתי אותו"
אהרונוביץ ז"ל הייתה גרושה כשהכירה על השביל בקיבוץ את מי שבסופו של דבר רצח אותה. "אני אף פעם לא חיבבתי אותו", מודה מגיד־אהרונוביץ, "אמרתי לאמא את דעתי, אבל בסופו של דבר מפני שרוב השנים אמא שלי הייתה מאושרת איתו, אז לא רציתי להפריע. בסופו של דבר מה שהיה חשוב לי זו אמא שלי. עשר שנים היא הייתה איתו. שלושה חודשים לפני הרצח אמא החליטה שהם נפרדים".
ביום הרצח, מספרת הבת, אמה מאוד דאגה מהעומד לקרות. "היה צריך להגיע לבית שליח עם זימון מבית משפט לדיון בכל הקשור לפרידה ביניהם", היא מספרת. "אמא דאגה איך הוא יגיב כשיקבל את הזימון. היא ביקשה ממני, מאחי ומגיסתי שנהיה זמינים כל הזמן. בסופו של דבר, כשהיא לא ענתה לגיסתי ולי, אמרתי לאחי ולגיסתי שיסעו לשם. הייתי אז עם שני ילדים קטנים לבד בבית. הם היחידים שיכלו לעזוב הכל ולנסוע. ראיתי שאף אחד מהם לא חוזר אליי, כל הזמן הם היו בשיחות ממתינות. עשיתי אחד ועוד אחד והבנתי שכנראה משהו רציני קרה, שכנראה זה משהו שמצריך עזרה רפואית ולכן כנראה הם כל הזמן בממתינה, אבל לא יכולתי לנחש שזה נגמר".
מתי הבנת שהגרוע מכל קרה?
"גיסה אחרת התקשרה אליי ואמרה: 'בואי מהר לבית של אמא'. אמרתי לה: 'את אומרת לי עכשיו מה קרה'. היא לא רצתה לומר לי בטלפון, התעקשתי ואז היא אמרה לי: 'הוא רצח אותה'. כשאמרה לי זאת, כבר הייתי בדרך לשם. כשהגעתי, רציתי להיכנס לבית, אבל לא הסכימו שאכנס, שאראה מה קרה. אני חייבת להגיד שמה שקרה חלחל לתוכי לאט־לאט, לקח זמן להבין זאת. הייתה לנו תחושה מאוד חזקה שהוא מסוכן, שהוא יכול להתפרץ, אבל לא חשבנו לרגע שזה יסתיים ברצח, במיוחד בגלל הטייטל שלו כרופא. לא חשבנו שזה יגיע לשם. מאז הרצח החיים שלי השתנו לחלוטין".
מגיד־אהרונוביץ הקפידה להגיע לכל הדיונים בבית המשפט: "כל הזמן אני מסתכלת עליו, הוא מסתכל עליי ולא משפיל את מבטו. כשהוא מסתכל, יש לו מעין מבט קפוא כזה, בלי רגשות. יש לי שנאה עזה כלפיו, אבל בעיקר אני מרגישה כעס מאוד עצום. תחושה של כעס כל הזמן, ברור שגם עליו, אבל לא רק. כעס גם על כך שלפני כן לא ידעתי את תמרורי האזהרה, שלא הייתה לי מודעות לתופעה הזאת של זוגיות אלימה ולכן עכשיו מאוד חשוב לי לדבר על כך. בעזרת מודעות יכולנו להציל אותה. אז הכעס שלי הוא עליו ועל חוסר המודעות שלנו לזהות את הסימנים בזמן ולהבין שהוא מסוכן".
מגיד־אהרונוביץ משתפת פעולה ונעזרת בארגון משפחות נרצחים ונרצחות וגם בפורום מיכל סלה, שאיתו תצא בקרוב עם פרויקט לזכר אמה. "מאז המקרה אני גם הולכת לשיחות עם עובדת סוציאלית קלינית", היא מספרת. "גם לנכדים לא פשוט. כל הנכדים, יש לאמא תשעה נכדים סך הכל, היו קשורים אליה. אמא הייתה סבתא מאוד משמעותית עבור כל הנכדים שלה. אנחנו עוברים תקופה מאוד קשה מאז הרצח, והתקווה היא שבסופו של דבר לאחר שיהיה גזר דין הוא לא יראה אור יום ולא יצליח לצאת מהכלא לעולם. שיישאר בכלא עד יומו האחרון".