תשעה באב מצוין השנה בצל אחת המחלוקות הקשות שהיו כאן: בין תומכי הרפורמה המשפטית ובין מתנגדיה. “אני כן מאמין שכולנו בני עם אחד, אנחנו אחים, וכמו שהם אוהבים את המדינה, אני אוהב אותה לא פחות”, אומר רחמים מלול, בן 59 מבית שאן, עובד בעיריית בית שאן, שהיה חבר מרכז הליכוד במשך עשור, וכיום הוא פעיל במחאה בעד הרפורמה ויזם את ההפגנה הראשונה באזור. “המוחים מפירים את הכלל הבסיסי של הדמוקרטיה, וזה בחירות. נבחרנו ליישם אג’נדה, והם מערערים על זה”.

“אנחנו לא נוותר על הדמוקרטיה ועל ההזדמנות לערוך חוזה חדש מול השלטון”, אומרת לימור רגב מנהלל, בת 59, יזמית חברתית ואשת ציבור א־מפלגתית, ממובילות המחאה בעמק יזרעאל ומחאת הנשים. בן היתר היא אחראית בהפגנות על ההפקה, על התפעול, ועל ניהול והפעלה של קבוצות הוואטסאפ. “ערכי ההומניזם ואהבת המדינה והאדם פועמים בדמי”.

איך התחלתם את פעילותכם במחאה?
מלול: “את ההפגנה הראשונה ארגנתי במרץ האחרון, והיא יצאה מכלל שליטה. הם מצאו אותנו מולם. עפו רימוני עשן וקללות, אבנים וחזיזים. אני לא מסכים לדרך הזו, אבל לא יכול לעצור אותם. יש רוח לחימה בצמתים. אני לא עוסק בזה כל יום, אבל אם יש הפגנה שבאה לשבש אצלנו בבית את החיים, אז הם יראו אותי מולם. אני מתרחק מאלימות באופן אישי, אבל לצערי היא קיימת ולא ניתן לשלוט בזה. אנחנו צריכים ליזום יותר מחאות ולא רק להגיב. גם לנו יש מה לומר”.

רגב: “לא יכולתי להישאר בבית על הספה ברגע שהבנתי שהממשלה מובילה למשיחיות, לריסוק הדמוקרטיה וללאומנות. קמתי מהספה וארגנתי מחאה. וזה לא משנה למי הצבעתי, יש לצדי גם חברים ליכודניקים. אני מובילה את המחאה בעמק, אבל לצד זה גם את ההידברות מול חברינו במגדל העמק ביחד עם רב העיר”.

אנחנו עדיין עם אחד לדעתכם?
מלול: “אני חושב שכבר הולכים לכיוון לא טוב. חשבתי שיש דברים שחלפו מהעולם ואני עדיין רואה אותם. בתי חיילת במודיעין, ילדה לתפארת, ונתקלת שם בגילויי גזענות כמו ‘הערסית מבית שאן’. לי זה כואב. אני עברתי את זה ועכשיו בתי. לא התקדמנו”.
רגב: “כל כך עצוב לי לשמוע את זה. גם אני חשבתי שזה מאחורינו לגמרי. בסוף כולנו משפחה. במצב שנוצר, אם יש פה שני עמים, זה לא אני ורחמים. אנחנו באותו עם. רק המנהיגים שלנו, שקיבלו 64 מנדטים, יכולים לעצור את הפילוג רגע לפני ולייצר הסכמה רחבה”.

האם יש סכנה למלחמת אחים?
רגב: “מצד אחד צריך שכולנו ניזהר רגע עם טרמינולוגיה מסוכנת, אנחנו לא במלחמה, אנחנו במאבק. מאבקים היו מאז ומעולם, והמחלוקת היא בריאה ואפשר לצמוח ממנה, אבל כולנו צריכים להיזהר מהקיצוניים ששרפו את בית המקדש והעם כולו”.
מלול: “את מסכימה שגם אצלכם יש כאלה?”

רגב: “בוודאי, איזו שאלה. חשוב להיזהר מזלזול בצד השני, וזה מתחבר למה שהילדה שלך חווה בצבא. כינו אותנו ‘אנרכיסטים’, ו’טייסים נמושות’ ו’פריווילגים’. אנחנו אנרכיסטים? רחמים, שנינו שלחנו את ילדינו לצבא, משלמים מסים, נתנו הכל למדינה והאמנו בערכיה ואוהבים אותה, ולכן אחים אנחנו וניאבק על הכביש הרבה לפני שנסכים למה שקורה”.
מלול: “אני מסכים, אבל לא על זה המאבק. המאבק הוא לא על יוקר המחיה ועל הביטחון. הלוואי וזה היה כי אז אני אצטרף אליכם”.

רגב: “המחאה היא חזית רחבה. היא מזמן לא רק על עילת הסבירות. אתה באמת רוצה שפניה של המדינה יהיו של בן גביר וסמוטריץ’’? גם אתה תגיד: ‘לא לילד הזה פיללתי’. ואני לא חולקת על החוקיות של הממשלה, אלא על הדרך שהורסת. אתם מבעירים את המדינה את כל מה שבנינו כאן יחד – נהלל ומגדל העמק ובית שאן. אתה אוהב את כל מה שאתה רואה שקורה? אתה רוצה אזור תעשייה בבית שאן ולא תלושי מזון מדרעי. אתה רוצה חכות ולא להנציח בורות”.
מלול: “אני לא אוהב את זה. לא הצבעתי לבן גביר ומבחינתי שיעזבו מחר בבוקר. גם אני רואה אותם משיחיים. אני כן חושב שהממשלה הייתה צריכה לעסוק תחילה בדברים אחרים כמו יוקר המחיה, המצב הביטחוני, הפשיעה במגזר. תתחילו בזה ואחר כך תמשיכו לשינוי משפטי. אבל לא נתתם להם צ’אנס לנסות לעשות את זה אפילו. קיבלנו בן גביר כי הצד השני לא רצה לשבת איתנו”.

איך עילת הסבירות תשפיע על חייכם באופן אישי?
מלול: “היא לא תיגע בכל אחד אישית, אבל ברגע שזה עובר לכנסת, יש שם את רצון העם. לא ייתכן שכמות מוגבלת של אנשים (שופטי העליון – סב”ד) יחליטו מה סביר ומה לא. אצא לרחובות כי אני בעד הרפורמה, ועל עצם זה שיש כאן ערעור על קביעת הבוחר. אף אחד לא יוצא לרחובות על יוקר המחיה לצערי. כי אז היינו יוצאים יחד, ימין ושמאל. הרי הסבירות וההתגברות זה כדי להכשיר את דרעי. אני יכול לחיות גם בלעדיו בממשלה”.
רגב: “נכון. יצא המרצע מן השק. החוקים הללו הם פרסונליים ואין אחד שהוא לטובת הציבור. ואיפה זכויות נשים? בתי הדין הרבניים יקבעו מזונות ומי ייפגע מזה? רק האוכלוסייה החלשה כמו בבית שאן. זה המקום שבו בג”ץ שומר עלינו ללא איפה ואיפה”.

מלול: “אתם ברחובות רק בגלל הרפורמה המשפטית ורק לא ביבי. שתי נקודות בלבד”.
רגב: “זה לא נכון. זה גם כדי שלא יכרסמו בזכויות נשים, שהשגנו בציפורניים, וכי נגעו בציפור הנפש שלנו שזה החופש”.

אתה יכול להתחבר למקום הזה?
מלול: “חלק, כן. החופש הוא גם שלי. אבל הבעיה שלנו כמצביעי הליכוד היא שהליכוד נבחר לשלטון, אבל הוא לא שולט. ועכשיו ירד האסימון והם רוצים לשלוט. נכניס את האנשים שלנו למוקדי ההחלטות כפי שעשו גם במפלגת העבודה”.

יד ביד

ברוח תשעה באב, אתם מסוגלים להבין את הכאב של הצד השני?
מלול: “בוודאי. אל לימור ספציפית אני חד־משמעית מתחבר, אבל הלוואי וכולם היו כמוה, והיא אומרת אותו דבר עליי. הלוואי ומישהו בצומת היה מכיל. אני הלכתי בצומת עם דגל ואמרו לי: ‘תוריד אותו, אתה לא ראוי’. למה לך מותר להניף דגל ולי לא? אני מרגיש את הכאב שלך ורואה שזה מדם לבך. ואני אומר: הלוואי, אבל אנחנו לא שם”.

מה יקרה פה לאחר שהחוק עבר?
מלול: “ימשיך להיות כאוס”.
רגב: “לא נוותר. יש לנו הזדמנות לנסח חוזה חדש שבו רחמים מלול מבית שאן ולימור רגב מנהלל יהיו הראשונים שיצעדו יד ביד בראש המחנה כדי לנסח אותו כי יש כל כך הרבה מהמשותף. המדינה תבער, אבל יש פה גם הזדמנות”.

אתה הולך איתה?
מלול: “כן, יד ביד. לא כי הרפורמה אינה נחוצה, אלא כי המדינה יותר מדי חשובה מכדי להכיל את השבר הזה, ואני מאוד מודאג . אם תהיה מלחמה עם איראן או חיזבאללה, לא יודע מי ייתן פה מענה”.

איך ניתן לאחות את הקרע, ואיפה אתם רואים את האחריות האישית שלכם לכך?
רגב: “לי יש אחריות גדולה על כל העמק והאזור, וגם יזמתי מפגשי הידברות. אני נחושה בדעותיי להוביל את המחאה, אבל יש לי אחריות לדרך, ואמשיך לפעול ללא חת”.
מלול: “אני לא דמות ציבורית ואין לי כזאת השפעה. נשאר לי רק להתפלל שהמדינה תעבור את הגל הזה ונחזור להיות כמו שהיינו, לא משנה מי המנהיגים. נשאר לי להתפלל ולקוות לעתיד טוב יותר. חשוב שגם ראשי ערים ייכנסו למשחק. יש להם אחריות לאזן. אני לא מודאג מהמשך של חסימות כבישים, אני מודאג ממה יהיה פה מבחינה ביטחונית” .

נגיע למלחמת אזרחים?
רגב: “לא נגיע”.
מלול: “אני חושב שלא”.

מה תאחלו לצד השני?
מלול: “שנפסיק ללכת בשני קווים מקבילים וננסה למצוא את מה שמאחד, ויש המון. כל הצדדים צריכים לעצור הכל ולהתעשת כדי להימנע מחורבן בית שלישי”.
רגב: “אני מאחלת לצד השני ולכולנו שנראה ונכיר את הכאב של האחר, ואז יהיה קל להתחבר. עכשיו צריך לעצור ולגנוז את הנעשה רגע לפני התהום. לא לדבר במונחי הכנעה, אלא לשבת לדבר”.