דרך הזיכרון: בחזרה לגלגוליו הראשונים של מוזיאון "יד ושם"

פעמיים הוקם “יד ושם". בפעם הראשונה, בלילה, בחלומו של איש משמר העמק, מרדכי שנהבי. בחלומו המוני אדם חולפים על פניו, מבטם תובעני, על גבם מצבות. חלקם מוכרים לו מפולין, שם בילה את נעוריו. הם מתרחקים ממנו ומורידים, איש־איש, את המצבה מגבם עד שהר אבן עצום נוצר באופק. בבוקר ישב וחישב את נפח המצבה שתהיה לעם היהודי. לעם ולכל אחד לחוד. מסת האבן הייתה עצומה. בסתיו 1942, בזמן שעבד בשדה, הבזיק הרעיון. הוא ישב וכתב “במצב של טרנס", כפי שתיאר, להקים מקום זיכרון לנרצחים.

“הוא ישב וכתב מכתבים לכל העולם וניסה לגייס תמיכה לרעיון", מספר ד"ר יוחאי כהן, ראש מערך ההדרכה ב“יד ושם“. “בסוף 1942, הרב משה בורשטיין, ראש המחלקה הדתית של קק"ל, הציע לו את השם ‘יד ושם’ הלקוח מתוך נבואת הנחמה של ישעיהו. למעשה, השם ‘יד ושם’ הגיע עוד לפני שנטבע המושג ‘שואה’.

כשהמלחמה נגמרה, שנהבי תפס תאוצה ופנה לכל המוסדות הלאומיים: קק"ל, קרן היסוד, ההסתדרות הציונית. ב־1945 הקונגרס היהודי העולמי בנה הצעה נפרדת משלו להנצחת השואה. היישוב הסמיך את הוועד הלאומי, מעין ממשלה של היישוב, להקים את ‘יד ושם לגולה הנחרבת’: אנדרטה שמשלבת טבע והנצחה מונומנטלית. היו"ר הראשון היה יו"ר הוועד הלאומי, דוד רמז. שנהבי שמר על מעורבות גבוהה מאוד והוקם מוסד שישב בחדר בתל אביב, בחדר בחיפה ובחדר בירושלים, ברחוב קינג ג’ורג’ 27 פינת רחוב הלל, שם הייתה עיקר עבודתו". זה היה מיקום אסטרטגי: מעל קפה "טעמון", המקום שבו ישבו כל המי ומי.

לכינוס העולמי לחקר השואה והגבורה שנפתח בירושלים ביולי 1947 ביוזמתו של מפעל “יד ושם" בשיתוף עם המכון למדעי היהדות של האוניברסיטה העברית, הגיעו למעלה מ־200 צירים ואורחים, שליחי ועדות היסטוריות באירופה, נציגי המוסדות העליונים של יהדות העולם ושל היישוב, של הרבנות הראשית לא"י וראשי ההתאחדויות של העולים. את נאום הפתיחה נשא דוד רמז. הוא הדגיש שתפקיד הכינוס הוא להציג זיכרון עד גם לאסון ישראל וגם לגבורת ישראל שהגיעה לפסגתה.

לטובת המבנה העתידי, הוגשו שתי תוכניות אדריכליות מקיפות. הראשונה, “תוכנית נווה אילן", של האדריכלים מוניו וינרוב ואל מנספלד. המיקום: הר הרוח, מחוץ לירושלים. תוכנית נוספת, של האדריכלים אריה שרון ואריה אלחנני, יועדה לגבעה ברמת רחל. “אף אחת מהן לא כללה מוזיאון. בשנות הארבעים דובר על אתר תיירות גדול שיהיה אבן שואבת להנצחה. התוכנית הזו נזנחה לטובת איסוף חומר. אוהל יזכור הוקם בשנת 1961, והיה האתר הראשון של ׳יד ושם׳ שאינו משרד".

לאחר פטירתו של רמז, החליפו פרופ’ בן ציון דינור וזה החל בפעילות מול בן־גוריון לחוקק את החוק. הוא היה האיש שיצר את הבסיס המחשבתי לחלק השני של מפעל הזיכרון. לא רק הנצחת המוות אלא גם החיים שלפניהם, בעולם היהודי שחי וחרב. הר המצבות הענק של שנהבי התחלף ברעיון של ״יד ושם״.

לני יחיל סיפר בעיתון “דבר" על כך שבשנת תשי"ח הוציא “יד ושם" ספר דק בשם “יזכור – דברים על השואה ועל לקחה", ובו 19 רשימות של דינור, כולן דברים שנאמרו קודם בכינוסים, בימי אבל וזיכרון ובכנסת, כשהגיש את חוק יד ושם בכנסת. הכוונה הייתה לעורר את בני הדור הצעיר בישראל לזכור את אשר עבר עלינו בדורנו. “ואולי יועילו הדברים האלה במקצת לפתיחת לבבות לדעת את אשר קרה ולהבין לנפש של אלה אשר הדעת הזו אינה נותנת להם מנוחה".

רשות הזיכרון "יד ושם" להנצחת קורבנות השואה והגבורה היהודית בגטאות ובמחנות הריכוז החלה בשלבי הביצוע הראשונים בתחילת דצמבר 1953. בישיבה הראשונה שנערכה בלשכת שר החינוך והתרבות נחתם הסכם עם קק"ל, שקבע שהיא תפעיל את מנגנוניה בכל הארצות לביצוע פעולות ההרשמה של הקורבנות והלוחמים.

בתוכנית: הקמת בניינים על הר הזיכרון ליד הר הרצל עם ספרייה וארכיון, בהם ירוכזו כל חומרי השואה והגבורה. מחקר מדעי מקיף יעסוק בחשיפת הגבורה היהודית במחנות הריכוז ובגטאות וחלקם של הפרטיזנים היהודים בלחימה בנאצים. יוקם מכון לחקר האנטישמיות וייכתב ספר על תולדות השמדת היהודים באירופה. בפנקסי הקהילות ירוכזו תולדות הקהילות היהודיות שחוסלו בימי השואה.

ב־1954 הונחה אבן הפינה לבניין הראשון, בן שתי קומות, ובהן רוכז כל מה ש"יד ושם" מכיל היום: ארכיון, ספרייה, מכון מחקר, ועדה מדעית, תערוכת קבע במסדרונות. על אדריכלות בניין המנהלה, הארכיון והמחקר: מוניו וינרוב ואל מנספלד. על אדריכלות האוהל שנפתח ב־1961: אלחנני ושרון.

אור ירוק מבן־גוריון

הסיפור שמאחורי חקיקת החוק מרתק לא פחות. במאי 1953 נמתחה ביקורת חריפה ונמרצת נגד הממשלה ונגד בן ציון דינור, שהיה גם שר החינוך והתרבות, על שני דברים עיקריים. האחד, ההתמהמהות. “הכנסת, המוסד העליון של העם היהודי המאורגן, עוד לא מצאה לה בחמש שנים אלו אפילו שעה אחת פנויה לאזכרת האסון. חוק זיכרון השואה והגבורה מזכיר לכנסת את חובתה היא. מעין פרשת ‘זכור’ שהיא חייבת לקבוע אותה לעצמה בצורה נאותה", אמר בנאומו סגן יו"ר הכנסת ונציג מפא"י, בנימין מינץ.

השני, ההשמטה המכוונת מגוף הצעת “חוק זיכרון השואה והגבורה – יד ושם" של קיומו של האל. “על קידוש השם נפלו והושמדו אחינו, מיליוני יהודים קדושים בידי הנאצים הטמאים. לא השיר ‘אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה’ הוא המעיין שממנו שאבו אחינו בימים ההם את הביטחון האמונה", אמר מינץ. “המעיין היה מן השיר ‘אני מאמין בביאת המשיח’ שהושר בניגון של אחינו שעלו לגרדום למן וילנה שבצפון־מזרח פולין ועד קאטוביץ שבדרום־מערבה. לא, רבותיי. את שם ה’ אלוקי ישראל לא תמחקו מתוך ‘יד ושם’ אם אין רצונכם לחלל ולזייף את כבודם".

“בן־גוריון לא רצה להתעסק בשואה משתי סיבות. הייתה לו גישה משלו לשואה: הגישה הממלכתית. נטעת עץ, הנצחת את השואה, דיברת בעברית – הנצחת. ישראל היא הנצחת שואה חיה. מפא"י הייתה מפלגת מרכז. השמאל, מפ"ם, המפלגה השנייה בגודלה, היה באופוזיציה. כל הסיפור של הפרטיזנים ולוחמי הגטאות היה של אנשים שלהם", מסביר כהן.

“בן־גוריון לא שש להנציח את השואה. מה שכן דחף אותו לכך היה מה שקרה ב־1952 עם הקמת אנדרטה ומרכז מחקר בפריז. מצד אחד נפתח המוסד בפריז ומצד שני היה כל פולמוס השילומים. נוצר מצב שבו הגולה לוקחת את ההנצחה וישראל את הכסף. את זה אמר דינור לבן־גוריון וזה מה שדחף אותו לתת לו אור ירוק להכין את חוק יד ושם לזיכרון השואה".

“חוק זיכרון השואה - יד ושם" התקבל במעמד חגיגי ב־20 באוגוסט 1953. החוק קבע שבירושלים תוקם מתוקף החוק “רשות זיכרון, יד ושם" להנצחת זכרם של מיליוני היהודים שמתו מות קדושים בידי הנאצים ועוזריהם. תפקיד "רשות זיכרון יד ושם" היה לאסוף את כל החומר על יחידים, קהילות, מוסדות וכו’. "רשות הזיכרון יד ושם" תעניק לבני העם היהודי שהושמדו ונפלו בימי השואה והמרי אזרחות זיכרון של מדינת ישראל, לאות היאספות עם עמם". החוק עבר ללא התנגדות אבל עם הסתייגויות: חברי כנסת מטעם מפ"ם דיברו על הלקח הפוליטי שיש להסיק מהשואה שעברה על יהדות אירופה והזכירו את מדיניות החוץ של הממשלה, בייחוד לגבי גרמניה.

ההתרגשות הייתה בשיאה כשד"ר אברהם ברמן, משורדי גטו ורשה, העלה חוויות אישיות מתקופת השואה והאשים את הממשלה בקשירת קשר עם “הניאו־נאצים", על ידי הסכם השילומים. אברהם הרצפלד (מפא"י) הגיב בקריאות ביניים ממושכות לאות מחאה, אבל יו"ר הכנסת, יוסף שפרינצק, ביקש מהרצפלד להימנע מדברי שיסוי לרגל אופיו היחיד במינו של הדיון. ח"כ אסתר רזיאל נאור (חירות) העירה שבחוק כתוב “הנאצים" ולא “גרמנים", כיוון שהממשלה יצרה בינתיים מגעים עם גרמניה. לאחר שנדחו כל ההסתייגויות, החוק התקבל.

נמנעה: סיעת חירות, בטענה שאותה הכנסת שהצביעה על הסכם השילומים אינה ראויה להנציח את זכרם של קורבנות הגרמנים. בתום הדברים עמדו במשך דקה לזכר הנספים. ח"כ אלימלך רימלט (סיעת הציונים הכלליים) הביע צער. “חבל על המהירות שבה שכחנו והשכחנו את אשר עוללו לנו הגרמנים", אמר. “הצעת חוק זו עשויה לשחרר אותנו מהמועקה של הרגשת אשמה שכה מהר שכחנו את מה שעבר על העם בגולה".

“חוק משונה", אומר כהן. “זיכרון הוא דבר נזיל. סובייקטיבי, משתנה, וכאן יש רגולציה של זיכרון. קדם לו ‘חוק יום הזיכרון לשואה ולמרי’ מ־1951. אחד השינויים שדינור הכניס היה הפיכת ה’מרי' ל’גבורה’. הגבורה, מבחינתו, הייתה כמעט כל תגובה יהודית לנאצים: ניסיונות הישרדות, לימוד תורה, עיתונות מחתרתית ועוד. על אפו ועל חמתו של השמאל הציוני, מפ"ם, שרצה שיוזכר מרי".

קונצנזוס לאומי

ד"ר בועז כהן, ראש התוכנית ללימודי שואה במכללה האקדמית גליל מערבי בעכו, אומר שבשנים האחרונות "יד ושם" עוסק בתחום נוסף: “עם עיוות זיכרון השואה הרווח במדינות מזרח אירופה ובמיוחד בפולין, שהיא בת ברית דיפלומטית של ישראל, 'יד ושם' עוסק יותר ויותר בדיפלומטיה של זיכרון השואה, עם יציאה בהצהרות פומביות ובניירות עמדה בנושאים הקשורים לזיכרון השואה. הוא גם נתפס ככזה על ידי גופים שונים בארץ ובחו"ל. כניסתו של דני דיין, שהיה קונסול ישראל בניו יורק, לראשות המוסד, משפיעה אף היא על ההתמקדות של 'יד ושם' בתחומים אלו".

“המהלכים שמאחורי הקלעים הם מהדוגמאות המובהקות של הולדת קונצנזוס לאומי מקודש מתוך מחלוקת פוליטית", אומר כהן. “ממשהו מאוד אינטימי, מקום התכנסות שהוא אחוזת קבר של השבט, למוזיאון שהוא הכי גדול, הכי חשוב, הכי משמעותי, מוסד בינלאומי מוכר בכל מקום בעולם".

במספרים: ארבעה מיליון עמודי תיעוד מתקופת השואה התקבלו השנה ב"יד ושם" ברכש ארכיוני. היום שמורים בארכיוני "יד ושם" 224 מיליון עמודי תיעוד. יותר מארבעה מיליון ו־800 אלף שמות – יותר משלושה רבעים מהגברים, הנשים והילדים היהודים שנרצחו בשואה – מתועדים היום במאגר המרכזי של שמות קורבנות השואה של "יד ושם", כולם נגישים באינטרנט. 29,800 פריטים – מסמכים, יומנים, תצלומים, חפצים ויצירות אמנות – נאספו השנה מ־1,030 איש במבצע “לאסוף את השברים" להצלת פריטים אישיים מתקופת השואה. מאז החל המבצע באפריל 2011, נאספו 367,500 פריטים מ־15,800 אנשים.

“אנחנו במצב שאנשים מלמדים את תוכניות הלימודים שלנו בעשרות מדינות בכל רחבי העולם. מורים מגיעים ללמוד פה", מסכם ד"ר יוחאי כהן. “הרעיון הוא שמי שרוצה לדעת על השואה מכל מקום בעולם, יגיע ל'יד ושם'. שיהיה לו מידע. למה שתייר יבוא לירושלים ויתעסק בשואה? זה שעתוק של זיכרון. הסיפור של שואה ותקומה מאוד ברור לישראלים, אבל זה לא דבר שאוטומטית הוא בינלאומי. בכלל, לא מובן מאליו להקים מוזיאון שמספר את סיפור השואה, מהתחלה עד הסוף, ומנסה להבין מה זה. המצאנו אותו ובהצלחה די גדולה".