גלי החום ושינויי האקלים הקיצוניים שחווה העולם לאחרונה, הם רק הפרומו לבאות לפי המומחים: טמפרטורות קיצוניות, גלי חום, שיטפונות, הצפות, שריפות ועוד מחכים מעבר לפינה בזמן שהנהגות העולם, כך נדמה, אינן מתעוררות. רשת קהילות סביבתיות ברחבי הארץ, בסיוע ארגון ארץעיר, כבר מיישמת בפועל פתרונות מלמטה למעלה.
“משבר האקלים הינו בעיה עולמית. אם לא יתבצעו פעולות בשטח למען שמירה על הכדור שאנו חיים בו, נמצא את עצמנו בבעיה חמורה יותר”, אומר אורי כרמל, מנכ”ל ארגון ארץעיר. “כפי שנוכחנו לגלות במהלך הקורונה - קהילה חזקה, אקטיביסטית, שפועלת כמקשה אחת, היא דרך לשינוי. אני פונה אל ההנהגה בישראל, הן הארצית והן המקומית - זהו הזמן לפתח את הקהילות ולהקצות משאבים”.
ההחלטה להקים רשת של קהילות סביבתיות נולדה מתוך הבנה של ארץעיר כי השינוי חייב לבוא מהשטח, והרעיון פשוט: הרשת תספק פלטפורמה כלכלית, מקצועית ומשפטית, ותלווה ארגוני סביבה בכל ההיבטים. השבוע אף יתקיים לראשונה כנס קהילות במטרה להגדיל את החשיפה ולעודד עוד יוזמות ברוח זו.
“המטרה שלנו היא לקרב את התושבים לאדמה”, אומרת אנה בר אור מבאר שבע, מנהלת קהילת שבועת האדמה בעיר. “אנחנו הופכים שטחים מוזנחים לקהילות אקולוגיות חינוכיות, שמחזירות למרחב העירוני בעלי חיים, מאביקים, ציפורים, תולעים, ומלמדים את התושבים איך לגדל ירקות בעצמם ואיך לעבוד עם האדמה”.
קהילת שבועת האדמה פועלת כדי “להחזיר את הטבע לעיר”, כלשונם. הקהילה קיימת זה 15 שנה ומצמיחה פרויקטים פורצי דרך בנגב בעיקר, במטרה להפריח שטחים נטושים ומוזנחים ולהכשיר אותם לגידולים חקלאיים לייצור מזון טרי וחיבור התושבים לאדמה.
“יש מדורות קהילתיות ברחבי העיר שמבשלים ונהנים בהן, סדנאות לגידול גינת מאכל שתתאים למרפסת או לגג למשל, חוגים למשפחות וילדים, קבלות שבת קהילתיות, ארוחות קהילתיות - לאחרונה היו כ־100 איש שהגיעו מכל הנגב ואפילו מתל אביב", מספרת בר אור. "יש יוזמות משותפות עם הבדואים לפיתוח הקיימות בנגב, וזה גם חלק מקיימות חברתית. בנוסף, אנו מפעילים קומפוסטרים שכונתיים ומלמדים איך להקים אותם. התחלנו עם 16 וכיום יש למעלה מ־40. אנחנו מתחילים לקבל הכרה ושיתוף פעולה מעיריית באר שבע לעזור לאנשים לקחת אחריות על הפסולת ולטייב את הגינות שלנו ולהצמיח בסיס שכונתי לקשר אנושי וקהילתיות משותפת”.
במקביל, מפעילה הקהילה את חוות בארי, חווה עירונית במרכז העיר העתיקה בבאר שבע, שפועלת כמרכז ידע לחקלאות עירונית ומייצרת חשיפה למיומנויות סביבתיות ועל הדרך, יוצרת גם קהילה מסוג חדש.
“בכל יום שני יש אירוע פתוח לציבור, אין מגבלה, מגיעים מתנדבים מכל הנגב - רהט, מיתר, עומר ודימונה, לא כי אין להם גינה, אלא כי יש פה דבק אנושי של אנשים ממגוון רקעים וגילאים - מילדים זוחלים ועד פנסיונרים", אומרת בר אור. "הם שותים ומכינים ערוגות יחד - ובעיקר באים כדי לקחת חלק במפגש. בסוף כל יום כזה עושים קטיף ומבשלים יחד במטבח במקום, ואז יושבים לאכול בחברותא. מגיעים סביב 20 עד 100 איש. זה משתנה”.
“הקהילה שלנו הוקמה בכלל במטרה לייצר פלטפורמה ליצרנות של צעירים שיישארו בבאר שבע וייקחו אחריות על המרחב הציבורי ויפעלו להחייאת המרחב הציבורי”, מסבירה נטע לוי, 27, מנהלת ארגון הרשת, גם הוא מבאר שבע, המונה מאות אנשים ומפעיל מיזמים חברתיים ואקולוגיים כאחד. “אנחנו מפעילים מיזמים שכונתיים שעוברים דרך 13 מיזמים חברתיים - החל מ'מקרר קהילתי', להצלת מזון והעברתו לציבור וממוקם בשכונה ד’. אנשים מגיעים וממלאים אותו; יער מאכל; עיתון שכונתי; ירידי אמנות ותוצרת של התושבים פעם בחודש; מחסן 'כלבויניק' – שיש בו את כל הציוד לבית – החל מכלי עבודה, רמקולים, מחצלות וכלי בית; רשת קומפוסטרים; ובימים אלה מוקמים ביחד עם קניון עזריאלי הנגב ארון בגדים קהילתי, ארון צעצועים וספרים וגינות קהילתיות”.
למעט ההנהלה, רוב הפעילים הם מתנדבים או בעלי מלגות מקרנות וארגוני סביבה, שאליהם מצטרפים תושבי האזור. “אנשים מגיעים כי הם רוצים לחוות קהילתיות בתוך עיר”, ממשיכה לוי. “זה לא מובן מאליו להגשים רעיונות, לחלום עם השכנים ולהרגיש שייכות. אם זה גינה או חנות יד שנייה, להתאגד יחד ולהגשים כקהילה. בתקופות אלה של ריבוי משברים, זה כוח”.
“יש לנו גינה קהילתית בשכונה הכי מוחלשת וקשת יום בשיתוף פעולה עם עמותת בית מוריה”, מוסיפה בר אור. “נפגשים פעמיים בשבוע ומגדלים ביחד ירקות, לוקחים הביתה אוכל בריא וטרי ללא כימיקלים, וזו הזנה בריאה. כמובן שמעבר לזה קורה שם משהו גדול, כי זה מעצים את האנשים ומעניק תחושת מסוגלות, שיש להם כוח להוביל, להשפיע להתחבר והם רואים פירות לעמלם. שבועת האדמה זה אחד המקומות הכי בריאים ומשגשגים שיצא לי לקחת בהם חלק. והשאיפה היא ליצור נגישות לטבע, במקום שטחים מוזנחים. שאפשר יהיה לראות חסה גדלה ולשמוע ציפורים, זה לא חלום. לגמרי אפשרי לקיים. נוצר פה כוח קהילתי משמעותי. אנשים שאכפת להם רוכשים ידע והעצמה, ומתחברים לעוד אנשים וביחד אנחנו כוח אזרחי. לא עוד אטום בודד חסר השפעה אלא חלק ממעגל שייכות גדול ועוצמתי”.
“עידן כאוטי"
המכנה המשותף לכל הארגונים הללו הוא שהם מודאגים מאוד מהשלכות הפגיעה בסביבה ושינויי האקלים על המזון, אורח החיים, הבריאות ועתיד ילדינו. מפגשים והחלפות מידע, כמו הכנס שיתקיים מחר בבאר שבע, הם חלק מהניסיון להציג עוד ועוד פתרונות למערכות חיים בנות קיימה.
“אנו נמצאים בעידן כאוטי, שבו האדם ורווחתו נעלמים בתוך מערכות סוציו־אקולוגיות מורכבות, רוויות אירועים לא צפויים”, מסבירה ד”ר מלי נבו, מחברת הספר “לשמרה”, המרכז מאמרים על קהילות מקיימות בישראל ויוצא לאור בימים אלה. “זוהי מציאות שיש בה אירועי קיצון אקלימיים, פגיעה בצדק אקלימי של אוכלוסיות מוחלשות, פירוק של מבנים חברתיים, הצפה של אוטוסטרדת מידע במרחבים הווירטואליים ובעיקר עלייה בחוויות הבדידות והחרדה. בזמנים כאלה הקשר עם הטבע נותן עוגן ממשי, סדר טבעי ומחזיר לפשטות, וההשתייכות לקהילה אנושית מביאה איתה משאבי חוסן”.
מעבר לאג’נדה הסביבתית, מתרחש בקהילות הללו מודל למעגלי השתייכות חברתיים של העשרה, תעסוקה אבל גם הרבה מאוד תמיכה ועזרה הדדית. כמו שקורה בקהילת חריש. שם הכל החל ב־16 משפחות שרכשו יחד בניין והקימו כפר אקולוגי ורטיקלי.
“לפני כעשר שנים התארגנו עם מספר משפחות וחברים מפרדס חנה, וחיפשנו לעצמנו חיים משותפים במודל אחר, אקולוגי ומשמעותי”, מספרת מיכל ויטל, ממקימי המיזם ותושבת הבניין. “חלמנו על שטח ובית פרטי, אבל מהר מאוד הבנו שזה לא לתקציב שלנו והגינו את הרעיון של כפר ורטיקלי, אנכי, בבניין שכולו שלנו. בתנאים של ישראל, אם נצליח ליצור בבניין חיים יותר אקולוגיים ומשמעותיים, נוכל ליצור דוגמה שהרבה יוכלו להגשים אותה”.
זה לא היה קל. הקושי המרכזי היה לרכוש דירות באותו בניין, ולאחר הרבה מאמצים ובירוקרטיה עלה בידם לאכלס 16 יחידות דיור מתוך 19: “בשלוש הדירות הנותרות חשוב לנו שיגיעו אנשים שמעוניינים בחיי קהילה וחלקם באמת מתחברים לרעיון השיתופי. טווח הגילאים הוא בין 30 ל־80. לא מכבר הצטרף זוג בן 80. רובם הגיעו מפרדס חנה ואחריהם מעוד מקומות. כל אחד בדירתו מתפרנס בעצמו. יש קבוצה שנותנת משקל לפרנסה ירוקה. לי יש חברה לייעוץ בנייה ירוקה, יש לנו אדריכל בנייה אקולוגית, יש גננית בת קיימה, חינוך סביבתי, והרבה בעלי מקצועות טיפוליים. אז אין שיתוף כלכלי, כי זה לא קיבוץ, אבל יש הרבה מאוד תמיכה הדדית, ויש שיתוף בתשתיות פיזיות של הבניין והנושא הקהילתי”.
איך זה בא לידי ביטוי?
“את כל הגינון הפכנו לגינון מועיל – גן ירק, קומפוסט משותף, על הגג יש אזור התכנסות לקהילה, בילויים, בנינו דק יפה, פינת קח־תן בלובי, בגדים וחפצים, מאוד נדיבים בחלוקה של רכב אם מישהו צריך, משתדלים לנסוע יחד כדי לחסוך בהוצאות ובאנרגיה ולצמצם צריכה. ואלה ההיבטים הפיזיים”.
צריך להיות ממש מחוברים בשביל זה.
“נכון. יש ישיבה שבועית, כל שישי ארוחת ערב קהילתית, פעמיים בשנה טיולי קהילה, ויש קבוצת וואטסאפ של שאלות ותיאומים של תמיכה, בייביסיטר, ומשתדלים לעזור למשפחות עם הקטנים, להביא מהגן או מהסופר וכו’. יש פה קהילה לכל דבר ברמת תמיכה וחיי חברה. והשאיפות הן להתקדם בנושאים האקולוגיים - לייצר חשמל על הגג או להגדיל את הגינון, על גגות וקירות, לתת נראות ירוקה לבניין ועוד. התקציב מגיע מגיוס כספים ודמי ועד וקהילה".
ואם יש סכסוכים?
“יש הרבה התכווננות של פתרון סכסוכים ויש לנו את ארגון ארץעיר, שהוא מספק הכוונה חברתית טיפולית, ובאופן כללי האמירה היא שלא שומרים בבטן, מדברים. זה קורה לא מעט ודורש אנרגיה כמובן. החלום הוא שעוד קהילות יבואו ללמוד מאיתנו ונוכל להשפיע יותר”.
“בנוי על אמון"
האתגר הגדול של ארגונים מסוג זה הוא כמובן הכלכלי. חלקם נרשמו כעמותות וכמעט כולם נעזרים בגיוס משאבים ממשרדי ממשלה, קרנות פילנתרופיות, ארגוני סביבה ואף מהכנסות עצמיות כדוגמת הדרכות וקורסים מקצועיים. בשכונת שפירא בתל אביב לקחו את זה צעד קדימה והפכו את הזבל לכסף.
“'לירה שפירא' הוא מיזם קהילתי שמעודד את תושבי דרום תל אביב להמיר את הזבל האורגני שלהם במטבע מקומי משלים. כך שכל קילו שנזרק בקומפוסטר, מאפשר קבלה של לירה שפירא אחת, שבה אפשר לרכוש מוצרים ושירותים שונים ברמה המקומית”, מסבירה רות אהרונוביץ, 51, מתל אביב, חלק מצוות ההקמה של העמותה הפועלת כבר ארבע שנים. “הכל בנוי על בסיס אמון. שוקלים את הזבל, מדווחים את המשקל ובסוף החודש מקבלים בתיבת הדואר שטרות של לירה, שתיים, חמש ועשר – לירה שפירא”.
ומה אפשר לרכוש בלירה?
“יש את מעגל הלירה, שזה תושבים שמייצרים כל מיני שירותים כמו לחם גרנולה, קרמיקות, בעיקר אוכל וחפצי נוי. יש בית קפה שפירא בשכונה שמקבל 10% מהמחיר בלירות, גם המרכז הקהילתי מקבל לירות וניתן לשלם שם על סדנאות ופעילות”.
איך נקבע התמחור?
“לירה שווה שקל. גם כל קילו של זבל שיוצא ומגיע לחירייה, עולה שקל. ובעצם חוסכים את הזיהום הסביבתי שנוצר מכך שהזבל אינו מופרד ונוסע להטמנה וגם מתרגם עצמו לכסף בסופו של דבר, שמשלם על הצריכה החוזרת. אני באופן אישי קונה ירקות בלירה”.
לפני כשנה הקימו המתנדבים חווה אורגנית בשכונה על שטח שהיה מוזנח, ובה חלקה לימודית לקורס גינון יצרני, שאליו מגיעים התושבים שרוצים לגדל תוצרת. המיזם נגיש לכולם, והקורסים בעלות מסובסדת. חלק מתוצרת החווה אף נמכר בשוק: “לי יש ערוגה שעולה לי 10 לירות בחודש, ואני מגדלת עכשיו עגבניות, חצילים, תירס ומלפפונים. מעבר לנושא הסביבתי, יש את ההיבט הקהילתי, כי המטבע הוא פלטפורמה שמייצרת השתייכות לקהילה, וגם העבודה המשותפת מחברת אנשים זה לזה וגם לאדמה. זו אנרגיה שמחברת כל הזמן לאדמה ולמקום. גרף ההשתתפות עולה כל הזמן, יש גרעין קבוע שמתווך, והמעגל הולך ומתרחב, והעירייה תומכת המון. מועדון הקשישים בשכונה מעורב מאוד ומחזיק משתלה קטנה, והחיבור למטבע נהדר עבורם. זו שכונה מאוד מעורבת. ותיקים, מהגרים אוכלוסייה מסורתית וחילונית, והרבה משפחות צעירות התמקמו בשולי העיר”.
מה החזון לצמיחה מכאן?
“שיהיו עוד שכונות ומודלים כאלה. יש לא מעט מתעניינים, והשאיפה היא לפתח מערך סיור לימודי. כמו כן, עובדים על דיגיטציה של המודל גם כדי שאפשר יהיה לעשות שכפול בעוד מקומות. זה אומר שהלירה תיסחר בטלפון וישלמו בנייד, ושואפים לצרף עוד עסקים לסחר. מה שיפה בפרויקט שהוא כמו עץ. כל פעם יש עוד ענף שגדל ומצמיח פירות ומאפשר לעוד ועוד אנשים ליהנות ממנו, וזה קורה, וכולנו מתנדבים ועושים זאת באהבה”.