אנו בעיצומם של חגי תשרי. ימים של חום, משפחה ואהבה, ימים של רצון טוב ומחוות, שבהם מתבקש להפיל את החומות המשתרעות בינינו, להכיר איש את רעהו, לטעום אלה מדובשם של אלה, לא? אז יש לי רעיון קטן: למה שבסוכות לא יגיע מניין קונסרבטיבי משותף לתפילת הלל חגיגית ביצהר, או בקדומים, ליד בית הכנסת של בצלאל סמוטריץ'? או אפילו סתם ככה בבני ברק או בית שמש או אלעד?
לא לבוא בריב, חלילה. לבוא עם הרבה מאוד אהבה ורצון טוב. להראות לאחינו המתנחלים, או החרדים, או גם וגם, את העגלה המלאה, היפהפייה שלנו? לקרב אותם מעט, כנהוג בין אחים, לערכים שלנו? נלמד אותם כמה קסם יש בתפילה מפיה של רבנית, תהיה אפילו קבוצת תפילה של להט"בניקים דתיים שיתפללו בכוונה עצומה ואהבת אין קץ לבורא, לבריאה ולכל מה שביניהם. מה אתם אומרים?
במחשבה שנייה, אולי בלי קונסרבטיבים. ולהט"בים. זה עלול לצער את המארחים שלנו. לא צער אנו באים להרעיף, אלא אהבה. אז אולי סתם מניין של יהודים ליברלים, כמותם יש כאן כחול אשר על שפת הים? יהודים מקהילות שבהן מתפללים בצורה שוויונית, שבהן הנשים לא מודרות לחלק האחורי של האולם, או לחלק החשוך של הרחבה? והעיקר, לא לפחד כלל ולתת בשירת הלל ברוב עם והדר, באווירה של רצון טוב, שכנות, שכינה ותחינה לרחמי שמיים?
אני מבין שמתק השפתיים שלי לא משכנע אף אחד. מוזר. הבהרה: אין כוונה להיכנס לבתי הכנסת, חלילה. בית הכנסת מחוץ לתחום. מזג האוויר טוב, עדיין. נתפלל לה' בחברותא, בחוץ. תחת כיפת השמיים, שתחתם כולנו שווים. אבל נדמה לי שהם עדיין לא משתכנעים. סתם, רציתי לברר את רמת ה"הכלה" שבה יכול לעמוד הציבור האורתודוקסי־שמרני־משיחי כשמדובר בחצר האחורית שלו. חשבתי שכולנו יהודים. שכל אדם נברא בצלם, אבל טעיתי. כשמדובר במרחב הציבורי שלהם, בחצר האחורית שלהם, מתברר שהם יכולים להכיל רק את עצמם. הא ותו לא. אבל מאיתנו הם דורשים שנכיל ה־כל.
עד היום, הם היו חכמים על חלשים. ליברלים הם חלשים בהגדרה. אין להם כמעט נשק בארסנל. הם אמורים להכיל הכל. אומרים להם "שלך־שלי, שלי־שלי", והליברלים אמורים לזרום עם זה. והכי מדהים זה שהם בכלל לא מנסים להסתיר את תוכניותיהם, להפך. ההדתה, ההשתלטות, שינוי אורח החיים והמנהגים והערכים שלנו, היהודים הליברלים, הוא מטרתם המוצהרת, הכתובה, המדוברת והמצולמת. ישראל זעירא ו"ראש יהודי" מקשקשים את המשנה הזו תחת כל מיקרופון רענן.
שבוע לפני כיפור הם גם מזמינים את הרב יגאל לוינשטיין הנאור, גדפן ורודף הלהט"ב, זה שמלמד שבנותינו יוצאות מצה"ל "לא־חמות" (אלה מילותיו) ולא יהודיות, אז אותו הם מזמינים "לתת שיעור" בלב תל אביב, כפרומו שטני לתפילה "הפתוחה" בכיכר דיזנגוף, הלב הפועם של תל אביב הפתוחה, הליברלית, המחבקת והמכילה, בערב החג. תפילה פתוחה, אבל בהפרדה.
לוינשטיין הוא זה שאמור לחמם את הקהל שבוע קודם ואז התפילה בערב החג. ההיתר העירוני אוסר עליכם במפורש להציב מחיצה פיזית כלשהי שתפריד בין המינים, אבל אתם בכל זאת מציבים אותה (חבלים ודגלים). כי לכם מותר. ואתם תוקעים אצבע בעין של כל מה שאנחנו מאמינים בו, במרכז החצר האחורית שלנו. למה? כי אתם יכולים.
שני דברים התבררו ביום כיפור האחרון: ראשית, שאתם כבר לא יכולים. שנית, שהליברלים לא חלשים. הם כמו קורי העכביש של נסראללה. אפשר ללוש אותם, למתוח אותם, לתמרן אותם, אבל לא לשבור את רוחם. בתל אביב יש למעלה מ־500 בתי כנסת. כמעט בכולם מתקיימת תפילה בהפרדת נשים/גברים. אף אחד לא מנסה לשנות את המציאות הזו.
75 שנה הכל מתנהל למופת. החילונים לא מתניעים מכונית, לא אוכלים בפרהסיה, משתדלים לא לעשות רעש מיותר או לחלל את אווירת החג המופלאה. הדו־קיום הזה, שלא מושתת על חקיקה אלא על חלוקה, פרח פה עד עכשיו. מה קרה עכשיו? הוכרזה מלחמה. על הציבור החילוני, על הציבור המסורתי־ליברלי, גם על הציבור הדתי־ליברלי. על כל מי שמאמין בחופש, בדו־קיום, באיש באמונתו יחיה ובערכיה של הציונות הליברלית.
המלחמה הזו היא אחת החזיתות של המלחמה הגדולה שהוכרזה על הדמוקרטיה. כוחות המשימה חילקו ביניהם את התפקידים. אלה, בראשותו של יריב לוין, צולחים את התעלה בואכה בית המשפט העליון. אלה התוקפים בשם הדת, החרד"לים והמשיחיים, מסתערים על תל אביב. הם יובסו.
הטור המלא יתפרסם ב"מעריב סופהשבוע"