בבוקר יום שני השמיים מעל לקיבוץ בארי היו אפורים, והגשם החל לטפטף לפתע, כאילו גם הוא מספר למבקרים כי פה רק בוכים. בכבישים המובילים לקיבוץ הנזק ניכר בכל פינה. אדמה חרוכה, גופות שרועות על הכבישים, כלי רכב שרופים, קירות בניינים חסרים בעקבות פגיעות ישירות וריח נורא שנישא באוויר. לרגע קשה להאמין שזאת ישראל. נדמה שאת התמונות האלה ראינו במקומות רחוקים, או לפני שנים רבות.
ניצולה מקיבוץ בארי: "היה שלב שחשבנו שזהו, נפרדנו אחד מהשנייה"
בשטח הכינוס מעבר לשער הצהוב של הקיבוץ אנחנו פוגשים כוחות צה"ל רבים. “כל מי שיכול, נכנס להוציא אזרחים", מספרים לוחמי המילואים במקום. “הקיבוץ נראה כמו שדה קרב. מכוניות ובתים שרופים. ערימות של גופות". בצד ניצבות משאיות קירור להובלת הגופות שנמצאו במקום, והמשימה האיומה רחוקה מלהסתיים.
“המשימה הראשונה שקיבלנו הייתה לאסוף גופות בין סעד לבארי", מתאר פרמדיק במילואים. הוא החליט לכתוב יומן אישי יומי, שיתאר את הזוועות שרואות עיניו. ואכן, גם עינינו רואות והלב מסרב להאמין. אולי כדאי לכתוב הכל. על השאלה איך הוא מרגיש, הוא עונה: “עכשיו צריך להילחם, עושים מה שצריך".
ממדי האסון ולצדם סיפורי הגבורה נחשפים לאט בפנינו. אך באותו בוקר יום שני, כשאחרוני השורדים עוד חולצו, נחשפנו בעיקר לכאב הגדול. ראובן ראובן, מנהל רכש ולוגיסטיקה בארגון זק"א, מתאר בפנינו כיצד ארז במו ידיו 352 גופות עד לרגע שבו דיברנו. הוא סופר וזוכר כל אחת ואחת.
“באנו לפה בהוראה של פיקוד העורף", הוא מספר. “כבר באמצע השבת הקפיצו כוחות. אני הייתי בין הכוחות הראשונים שהגיעו למסיבה. סידרתי את הגופות במשאיות עד אור הבוקר, ואז באור הראשון היינו צריכים לצאת משם, כי התחיל קרב יריות. שאר המתנדבים התחילו לאסוף מכל רכב את הגופות. נשלחו צוותי מתנדבים גם לאופקים, שדרות, נתיבות. למעשה, בכל מקום יש לנו צוותים שעובדים מצאת השבת ועד עכשיו. אבל אנחנו לא יודעים מתי זה ייגמר, אנחנו מתפללים בכל רגע שיגידו לנו שזה נגמר".
איך מתמודדים עם משימה כזאת?
“זאת סיטואציה מאוד כואבת, אף אחד לא חלם שנגיע למצב כזה. התקשר אליי אחד החברים ושאל אותי מה קורה, אמרתי לו שזה כמו במערב הפרוע. אתה נוסע ורואה גופות על הכביש, ואז אתה שולח מתנדב שיזיז לך את הגופה כדי שלא תדרוס אותה. אנחנו עוברים רחוב־רחוב, שדה־שדה, שביל־שביל. עוטפים את הגופות ומחכים למשאיות הקירור, על מנת להעמיס אותן. לצערי נתנו לי את השם ‘מסדר הגופות במשאיות', כי באסון מירון אני המצאתי את הנוסחה לסידור גופות".
בין מירון לבארי ראית זוועות רבות.
“זה גם זרק אותי אחורה לפיגוע בטאבה מ־2004. זה גם היה באותו התאריך, 7 באוקטובר, מוצאי שמחת תורה. זה ממש החזיר אותי ל־22 השנים האלה של ההתנדבות. אבל מה שקורה פה זה לא ייאמן. בתוך בארי יש כמות מתנדבים ענקית שעוברת עכשיו דירה־דירה, חדר־חדר ואוספת גופות. מפה לוקחים אותן לזיהוי בבסיס ברמלה ושם מתחילים למיין. אני לא יודע כמה זמן זה ייקח להם".
ראובן הוא תושב ביתר עילית. מאז שהוזנק לא חזר הביתה, נמצא שלושה ימים בשטח. “אני מנותק ממה שקורה", הוא אומר. “אפילו לא יודע מה עם הילדים שלי". שעה לאחר שיחתנו האזעקות הגיעו גם לעיר מגוריו.
אזעקת אמת
קיבוץ בארי עלה לקרקע במסגרת מבצע ההתיישבות 11 הנקודות בנגב הצפוני במוצאי יום הכיפורים 1946. רק יום לפני הטבח חגגו בני ובנות הקיבוץ את יום הולדתו ה־77 במסיבה גדולה בבית העם. אשכר אלדן כהן, בתם של המשורר אנדד אלדן והמרצה לספרות שרי אלדן, הייתה אמורה להגיע לחגיגות באותו סוף השבוע, אך מכיוון שבתה לא חשה בטוב, הן נותרו בביתן בהוד השרון.
מרגע שנודע לה כי הוריה נצורים, החלה אשכר לכתוב בפייסבוק עדכונים שהפכו במהלך הימים הנוראים הללו ליומן וירטואלי, שאלפים עקבו אחר כל פרסום שלו. כך למשל כתבה אשכר בבוקר יום שבת: “איזה אסון. איזה אסון. יש לנו וואטסאפ של הכיתה מהקיבוץ. חלק מבני ובנות הכיתה נצורים בבתים בקיבוץ ומעדכנים משם. מי שעזב את הקיבוץ וחי ברחבי הארץ דואג בטירוף".
“השכמתי עם שחר בשבת בבוקר ובעודי משוחחת עם הבת שלי, שמעתי אזעקה חלשה מאוד, חשבתי שזאת אולי טעות או תקלה. ואז הבנו שזאת אזעקת אמת", היא מספרת. “אני בת קיבוץ בארי, אז חשבתי לעצמי שאזעקות זה דבר רגיל, הרי אנחנו כבר 20 שנה בסיפור הזה, זה לא חדש. אבל אז התחילו לפנות אליי בפייסבוק ולשאול אותי מה עם ההורים שלי ומה קורה בבארי. הבנתי שיש ידיעות על חדירה. התקשרתי לאמא שלי, היא לא ענתה לי. המטפלת שלה התפטרה השבוע, אז ידעתי שהיא לבד. מאוד דאגתי".
מה עשית?
“אחרי שהיא לא ענתה לי, התקשרתי לשכן שלהם, שגר בית ליד ההורים. גם הוא לא ענה. אבל הוא חזר אלינו ואמר שהייתה חדירת מחבלים ושיש הנחיה להיות בתוך הממ"ד. ואז אמא שלי חזרה אליי בטלפון ואמרתי לה שיש חדירת מחבלים וביקשתי שהיא תיכנס עם אבא לממ"ד".
היא לא ידעה על החדירה עד שאת הודעת לה?
“לא, היא לא ידעה. הקיבוץ מאוד מאורגן, יש לנו דבר שנקרא ‘מקומי', וכולם מקבלים בו התרעות על כל דבר בוואטסאפ, אבל לאמא שלי יש טלפון נייד ישן, שהיא בקושי יודעת להפעיל אותו. בדרך כלל המטפלת מפעילה את זה, אבל מכיוון שהיא לא הייתה, אמא שלי לא הייתה מעודכנת".
וכשאת מצליחה לשוחח איתה, היא מתארת מה היא שומעת ורואה?
“היא אמרה לי ‘ראיתי מישהו שוכב על הדשא ויורה'. אמרתי לה ששלחו לקיבוץ כוחות מיוחדים, הייתי אופטימית מאוד. אבל אז היא אמרה שלא, היא רואה בן אדם מבוגר, והוא נראה שמנמן, והיא חושבת שזה מישהו מהקיבוץ, מכיתת כוננות. היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי, וזה לא עניין של יום ביומו. זה היה נוגע ללב. הייתה תחושה של פרידה. היא הוסיפה שלא כדאי שנאריך את השיחה כי היא מול חלון ויכולים לירות בה. היא גם אמרה ‘תשמרו על עצמכם, אל תצאו מהבית'. גם אז היא חשבה עלינו".
ובינתיים מה עובר עלייך?
“מאוד דאגתי. עברו השעות והמידע הנורא על מה שקרה שם זרם, והחרדה עלתה. בהתחלה חשבתי שההורים שלי מתים. כי עברו שעות ולא היה איתם קשר, שמעתי שמתחילים לפנות אנשים מהשכונה, ואותם לא פינו. הם גם מאוד מבוגרים, אבא שלי כמעט בן 100, ואמא שלי בת 88. לכן חשבתי שזה זהו. קראתי פוסטים של חברות שלי בפייסבוק שכתבו ‘שורפים אותנו'. ‘קודחים לי בממ"ד'. מה שקרה שם זאת שואה נוראה. זה שבר מאוד גדול".
מה עוד אפשר לעשות
אשכר המשיכה לשתף את עוקביה ביומן הדיגיטלי וכתבה: “מגיעות מבארי והנגב ידיעות זוועה. לא אשתף שמות עד שלא יפורסם רשמית. אבל מקורות המידע שלי מהימנים. הגיעה אלי ידיעה על זוג חברים שנרצחו. ידיעה על זוג מבוגר מקיבוץ שכן שנחטף לעזה. ידיעה על שני ילדים של חברה שלי מבארי שהם נעדרים. גם אמא שלה, הסבתא של הילדים, חברה שלי. בילדותנו היא הייתה אחות מאומצת שלי. באותה משפחה, בעל של חברה פצוע, או גרוע מכך. או כמו שאמר לי החבר שסיפר על משפחתו: אנחנו משפחה בחוסר".
“הפוסטים שכתבתי דיברו להמון אנשים והיוו עבורם דרך להתעדכן, או לעבד רגשות גם", היא אומרת. “היו רגעים שגם נזפתי בעצמי ואמרתי לעצמי ‘מה את כותבת, לכי תצילי את ההורים שלך', אבל זה עזר לי לכתוב, לפרוק ולהביע רגשות. אבא שלי הרי משורר ותיק ומוערך, והוא אמר לי פעם ‘מזל שאפשר לכתוב שירים, כי לפעמים אנחנו כל כך חסרי אונים מול המציאות, אז מה עוד אנחנו יכולים לעשות חוץ מלכתוב אותה'. גם ברגע שאני שיתפתי אז המון עזרו לי. זה היה כל כך מרגש".
אלדן כהן מספרת כי מישהי שלחה לה מספר של מ"פ שנמצא בקיבוץ. “זה היה עוד לפני שידעתי שההורים שלי חיים", אומרת אלדן כהן, “היא אמרה לי תתקשרי אליו ובאמת התקשרתי באמצע הלילה".
הוא ענה?
“כן. הוא היה ממש מלאך. בשיא הפעילות הוא אמר לי שהוא ישלח לי מפה של הקיבוץ ושאני אגיד לו איפה הם, ושהוא ישלח לחפש אותם. התקשרתי אליו עוד פעם והוא לא ענה, וחשבתי שאולי הוא נהרג, כי ידעתי שהיו עוד קרבות. אבל התקשרתי שוב בבוקר ואז הוא ענה והוא אמר שלא מצאו אותם. בשלב הזה הייתי בטוחה שהם מתים. שאלתי אותו אם הבית שרוף, הוא אמר לי שיברר. זמן מה אחרי השיחה הזו כבר קיבלתי טלפון מאמא שלי שהם חולצו".
איפה ההורים עכשיו?
“הם במלון בים המלח. פינו אליו את שורדי בארי. אני לא יודעת איך הם הצליחו להחזיק מעמד, אבל הם הצליחו. אמא אמרה לי שהיו מחבלים בתוך הבית. היא סיפרה ששברו להם חלונות וירו על החלון של הממ"ד. אין לה מושג איך הם שרדו את זה, אין לה מושג".
את מצליחה בכלל לדמיין את יום המחר?
“אני מאוד מאמינה בעוצמה של הקהילה הזאת. זאת קהילה שעברה טראומה נוראה וזקוקה לתהליך שיקום, אבל אני מאמינה בחוסן של בארי".
המנעולן הציל את חיי
באותו הבוקר שבו אנו ניצבים לצד השער הצהוב של הקיבוץ ההרוס, הצליחה פרח פילו, חברת קיבוץ בארי, לחלץ את עצמה. אנו פוגשים אותה שעות בודדות לאחר מכן במקום מבטחים. בעודה מדברת הפך ברור כי עוד סיפורי גבורה רבים ייצאו מקיבוץ בארי.
פילו בת ה־75 היא חברת הקיבוץ מגיל 13. היא ברחה בן לילה מהונגריה לישראל עם הוריה ניצולי השואה. הם הצליחו להגיע לישראל בשנת 1957, וכעבור מספר שנים עברה לקיבוץ יחד עם אחיה.
היא מספרת על הערב הקודם למתקפת הטרור, יום שישי ה־6 באוקטובר, חגיגות יום ההולדת לקיבוץ. “זה מוכרח להיות הפתיח", היא אומרת. “המסיבה נערכה בבית העם וסידרו אותו מאוד יפה עם שולחנות ערוכים ובמה. הערב היה בנושא סיפורי ילדות, ואנשים סיפרו סיפור שקשור בילדות שלהם בקיבוץ. גם לי היה חלק והיה מרגש ויפה. סיפרתי איך הגעתי לקיבוץ, ואיך משפחה אימצה אותי. היה מקסים, קיבלתי המון תגובות וחיבוקים".
בדיעבד יש תחושה שהמסיבה הזאת הייתה מעין מסיבת פרידה.
“כן. אחת המחשבות הראשונות שהיו לי בשבת הייתה שאף אחד מבארי לא יקום מחר אותו בן אדם כמו שהלך לישון אתמול. הבנתי שקורה משהו מזעזע, שהדעת לא יכולה בכלל לסבול וגם לא הנפש".
מתי הבנתם שאלו לא רק אזעקות, שיש גם חדירה?
“מהר מאוד. בשש וחצי הייתה אזעקה, הייתי בסלון. בדרך חטפתי בקבוק מים ומשכתי מחדר השינה שמיכה חמה טובה כזאת, שאחר כך הצילה אותי. נכנסתי לממ"ד, סגרתי את הדלת. כעבור חצי שעה אמרו לנעול כי יש מחבלים בקיבוץ. כבר היו לנו מקרים של חשש לחדירה, אבל פה זה הלך והתפתח בקצב מטורף, מזרה אימה. ידעתי איפה המחבלים נמצאים, כי כתבו בכל פעם בתקשורת הפנימית של הקיבוץ באיזו שכונה הם. המחבלים התחילו מעזה והתקדמו לשכונה שלי, אשלים ב', בצד המזרחי. זה לקח להם כמה שעות, כי הם עבדו מאוד יסודי, לצערי. זה לא ניתן לתאר. אנשים התחילו לכתוב ‘הם בשכונת אורנים', ‘יורים פה'. מישהי כתבה ‘רוצחים את אמא שלי'. אני לא זוכרת בדיוק באיזו שעה, אבל התכתבתי גם עם אורן, הבן שלי, שגר במושב יחסית קרוב. כתבתי לו ‘הם הולכים להרוג אותי. אני מתה מפחד'. באיזשהו שלב הוא ענה: ‘אמאל'ה עוד קצת זה ייגמר. אני מנסה להגיע. את יודעת שאם הייתי יכול הייתי כבר אצלך'. ואז עבר עוד קצת זמן והוא כתב לי שוב ‘אמאל'ה אני מתקרב. אני עם חבר'ה של דובדבן, עם טנקים'. הוא אמר לי את זה בשבת אחרי הצהריים וכתבתי לו שאני בקצה של הטעינה, ואז הלך לי החשמל וצ'יק צ'ק נגמרה הטעינה. הייתי בלי חשמל, בלי טלפון. לבד. אני, בוראי והמחבלים. ואז התחלתי לשמוע גם צעקות בערבית, והתחילו בומים ופיצוצים".
בינתיים, במרכז הארץ איריס אלטבוים, הבת של פילו, שומרת שבת ולא יודעת שאמה נמצאת במצוקה. פילו, שמבינה כי הדרך היחידה להגיע אל בתה היא לשלוח הודעה לחמיה, עושה זאת ומבקשת ממנו לאתר אותה. הוא נוסע לחפש אותה בבית, ומשלא מוצא ממשיך לבית הכנסת. שם פוגש ברב הקהילה שאומר במפורש להגיד לאיריס שמדובר בפיקוח נפש ושעליה להתקשר לאמא שלה מיד. כשאיריס נמצאה אצל חברה, נמסרים לה הפרטים והיא לוקחת את הטלפון של חברתה ומצלצלת לאמה בבוקר של שמחת תורה. “הייתי בהלם לרגע", משתפת עתה אלטבוים, “הבנתי שקרה איזשהו אירוע, אבל כששמעתי את אמא, הבנתי שלא היה אירוע, אלא שהאירוע מתקיים כרגע. אמא אמרה לי אני מפחדת לדבר, בואי נתכתב, היינו על הוואטסאפ מ־12:55 ועד 18:11, כשנגמרה לה הטעינה".
מה היא סיפרה?
“בשלב מסוים היא כתבה ‘המחבלים בבית של פסי', וזה היה שלושה בתים מהבית שלה".
פילו: “הבת של פסי כתבה ב'מקומי' ‘מהר לאמא שלי הורגים אותה'".
אלטבוים: “ואחרי זה היא כתבה לי שהם בית אחד לפניה. והלב שלי דפק, כי היא כתבה לי שהם פורצים את הדלת של הבית".
במשך 24 שעות ניסו המחבלים בבית של פילו לפרוץ את דלת הממ"ד, ללא הצלחה בשל מנעול נוסף שהרכיבה לפני שנים אחדות. “המנעולן שהתקין לי את זה הציל את חיי", היא אומרת.
על קלנועית אל הגדר
כשהיא בחשיכה ובלי שעון, פילו מאבדת את תחושת הזמן, אך רק מתארת את הרעש האינסופי ואת הקשיים הפיזיים: “הייתי צריכה למצוא פתרון לשירותים", היא אומרת ומתארת כיצד לקחה שני כלים שמצאה בחדר והפכה אותם לכלי קיבול. במשך יומיים הייתה נצורה בממ"ד. חולה ב־COPD (מחלת ריאות חסימתית כרונית) עם 50% תפקודי ריאה, בלי תרופות, חצי בקבוק מים וחצי חבילת פתי בר, שבמזל הייתה בממ"ד. “כל פעם לגמתי לגימה מדודה ובשקט־בשקט, פעמיים או שלוש ביום, הוצאתי ביסקוויט אחד או שניים ואכלתי", היא מספרת. “בשלב מסוים שמעתי כלי עבודה כבד כמו שופל, שהתחיל לפרק לי את הבית. ומה שהזוי ובלתי ייאמן הוא שבדלת הממ"ד נפער סדק קטן והמחבל יכול היה להכניס דרכו משהו, אבל הוא לא עשה כלום. ואני בינתיים מרגישה שהבית מתפרק, והממ"ד מזדעזע. בפתח שנפער מתחיל להיכנס אבק בעקבות התפוררות הקיר, ואני בקושי נושמת, בגלל שאני חולה. וידעתי שרק זה היה חסר לי. בהתחלה אמרתי די, אני אכנע, אבל בסוף אמרתי לא, עוד לא".
בין הבומים והצעקות בערבית, משננת לעצמה פילו מנטרה שהיא מוגנת: “אמרתי תודה לקב"ה, לך ולמלאכים שלך ששומרים עליי ותודה לרבי מלובביץ' ולחסידים שלו ותודה על הילדים, הנכדים והנינים שמתפללים לשלומי". באחד הרגעים המחבלים ניסו להונות אותה כדי שהיא תצא החוצה, אבל היא מיד הבינה שהם לא מכוחותינו ונשארה בפנים. היא התחילה לרפד את עצמה בכל דבר שיכול היה להעניק לה תחושה שהיא מגינה על עצמה.
פעם אחת ניסתה לברוח דרך החלון ונפלה בממ"ד וככל הנראה התעלפה לאחר מכן. כשהתעוררה, הבינה שאין לה ברירה ועליה לקום ולעשות מעשה: “הייתי כל כך חלשה כבר, שידעתי שאין סיכוי שאני אשרוד, ואני לא יודעת לומר אם זה היה בהפרש של חצי שעה מהפעם הקודמת שניסיתי לפתוח את החלון של הממ"ד, או בהפרש של יום, אבל אמרתי לעצמי שאני חייבת לצאת".
לא פחדת לקפוץ החוצה?
“פחדתי, בטח. אבל הכל היה מפחיד. אני לא הבנתי שום דבר. לא הבנתי למה הבן שלי לא מגיע אליי. היום התברר לי שהייתה לחימה כזאת מסיבית, שלא נתנו לו להתקרב, הוא היה 100 מטר מהבית שלי. צופה מהצד. הוא לא יכול היה להגיע".
אלטבוים: “הייתה שם לוחמה 24 שעות ברצף מול מחבלים שהתבצרו בממ"דים ועל הגגות".
בתושייה אדירה, כשהיא נעזרת בשרפרף ומכונת תפירה, הצליחה להגיע לאדן החלון. היא זרקה את השמיכה החוצה כדי שתרכך את הנפילה ונעזרה גם במזרן שהיה בחדר. ואז, כנגד כל הסיכויים, כשהיא מיובשת לגמרי, הצליחה לקפוץ החוצה. בחוץ, ראתה את ביתה המפורק לחלוטין, כשרק הממ"ד נותר.
היא התחילה את דרכה אל עבר השער, כשהיא עוברת מבית לחצר, מנסה לאתר צינורות מים כדי שתוכל לשתות ושותה מכל בקבוק שמוצאת בדרך. בחלקים שבהם הדרך הייתה קשה להליכה בשל אבנים או הרס, הניחה פילו את השמיכה, הלכה עליה וכך המשיכה צעד צעד. ובכל העת ניסתה להבין אם היא שומעת רעש ועליה להסתתר או אם יכולה להתקדם. לפתע מצאה קלנועית שהמפתח עוד היה בה, עלתה עליה ונסעה לכיוון השער: "הגעתי כמעט עד השער, אבל הייתי בלי משקפיים ולא הייתי בטוחה מה אני רואה. אם זה חיילים או לא, ופתאום נכנס בי פחד ופניתי שמאלה. נסעתי לאורך הגדר הלאה. אחר כך אמרתי לעצמי אם אלו לא היו חיילים, הם היו יורים, ואז ראיתי שוב חיילים וצעקתי: 'חיילים, חיילים. אתם חיילים, אתם צה"ל?'. הם ענו 'כן'. הגעתי אליהם והם עטפו אותי, החיילים האלה, הילדים האלה, מכל הגילאים. כולם באו, חיבקו אותי והביאו לי לשתות ולאכול ובדקו אותי. אחד החיילים נתן לי את הגרביים שלו, כי הייתי יחפה. הם היו כל כך נהדרים, הם אמרו לי 'את גיבורה. את גיבורה'. ראיתי שם בחור, בן בארי שהיה שם במילואים כנראה, ושאלתי אותו מה עם המשפחה שלך, הם בסדר? והוא אמר לי ‘חלקם'. הוא טיפל בי כאילו הייתי אמא שלו".
אלטבוים: “ב־7:06 קיבלתי טלפון שהיא הגיעה לשער, לכוחות ההצלה".
פילו: “הם התקשרו בשבילי לאיריס ודיברנו, ואז הם שאלו אותי אם אני רוצה לדבר עם הבן שלי, ובטח שרציתי, אבל הייתי עם דפיקות לב איומות כי אולי הוא לא יענה, אני כבר לא יודעת. ואז הוא כבר צלצל ואמרו לי ‘קחי את הבן שלך'. פחות מחצי שעה אחרי זה הוא היה אצלי".
