מבצע חרבות ברזל: ביום חמישי, לפני כשבוע וחצי, שלומי זיו ממושב אלקוש בגליל המערבי, נסע לעבוד במסיבת ה״נובה״ ברעים. הוא עבד כמאבטח בהפקת המסיבה יחד עם שני חבריו - אביב אליהו, בן דודתה של אשתו של שלומי, וג׳ק מרלו, שנסעו במיוחד מהצפון עד לקיבוץ רעים בעוטף עזה.
היום העשירי ללחימה: אזעקות ברחבי גוש דן ובירושלים; בכיר נוסף בחמאס חוסל
ההורים נורו למוות, הילדים הסתתרו בארון: סיפור הגבורה מבוקר הטבח
ב-7 באוקטובר, יום שבת בבוקר, כשהחלו האזעקות ומטחי הרקטות הכבדים לדרום, שלומי עוד דיבר עם משפחתו ואמר לאחותו ולאימו שהוא בסדר ושהוא בדרך החוצה מהמסיבה: ״היו הפגזות, טילים באוויר, המסיבה לא ממשיכה וכשישחררו את פקק התנועה, ניסע הביתה״, דיווח לאימו.
״בסביבות 7:00 דיברתי שוב עם שלומי, לאחר שכבר הבנו וקיבלנו דיווחים על כך שיש מחבלים באזור של המסיבה. הוא כתב לי ״המחבלים לא קרובים אלינו, הכול בסדר״. באותו רגע חשבנו שיש שלושה-ארבעה מחבלים, ואף אחד עדיין לא שיער שיחדרו לשטח ישראל מאות מחבלים. לאחר כשעה התקשרתי שוב לאחי, הוא ענה ואמר שיחזור אליי ובו זמנית שמעתי שהוא מתנשף בכבדות, ורץ מהר על דשא או חצץ״, מספרת אחותו של שלומי, רויטל נשיא.
״מאותו רגע, שלומי כבר לא היה זמין. הקו היה מנותק. לאחר שהבנו את גודל הזוועות שהתחוללו במסיבה, כבר ממש דאגנו והוא היה מוגדר כנעדר. עד ליום שישי האחרון, כמעט במשך שבוע, לא ידענו מה הסטטוס של שלומי ואם הוא חי או מת - אבל התפללנו וקיוונו לטוב בתוך חוסר הודאות. בערב שישי, הגיעו אלינו גורמים רשמיים מהצבא, וסיפרו לנו שעל פי האינדיקציות - שלומי ככל הנראה הוא בין החטופים בעזה. באותו יום הודיעו גם למשפחות של אביב וג׳ק חבריו - שהם נרצחו ונמצאו ירויים במסיבה״.
״הבנו שהם נלחמו מול המחבלים והיו בקו האש איתם. אביב הוא בן משפחתנו וג׳ק חבר קרוב שלנו. אנחנו שבט אחד, גרים בשכנות זה לצד זה. קשה לנו להתמודד עם האובדן שלהם - והקצה שבאור המנהרה הוא שאחי יחזור אלינו כמה שיותר מהר״, היא אומרת.
״רק לא מזמן, בערב חג בסוכות חגגנו כולנו יחד - 40 איש. מי ידע שכך יהיה - וששבוע אחר כך המציאות שלנו תהיה שונה לגמרי. מאז יום שבת הארור, נשאבנו למציאות אחרת. לא רק אנחנו - אלא כל המדינה וכל משפחות הנרצחים והחטופים. אנחנו משפחה שלמה שהחיים הרגילים שלה עצרו מלכת. אנחנו לא עובדים או לומדים, ומתעסקים רק במטרה החשובה ביותר שלנו - להחזיר את שלומי הביתה. אנחנו מאמינים ומקווים שהוא יחזור בקרוב הביתה. אשתו מירן, ההורים שלו ואנחנו האחיות שלו צריכות אותו״, מוסיפה האחות.
לדבריה, ההתמודדות של שלומי בשבי יכולה להיות קשה עוד יותר - בשל העובדה שהוא לוקה בפוסט טראומה עוד מאז שירותו הצבאי: ״שלומי הוא איש חזק, עבר הרבה בחייםֿ, לחם בשירותו הצבאי ותרם את תרומתו למדינה. כתוצאה מהשירות הצבאי, הוא לקה בפוסט טראומה בעקבות חוויות קשות שחווה, ואני מפחדת שכעת הוא חווה שם דברים שמעלים בו שוב את התחושות משדה הקרב ומהשירות הצבאי.
"אנחנו חוששים שהוא נאטם, נסגר או השתתק שם בלי יכולת לפעול - בעקבות מראות שעלולים להציף אצלו את התחושות מחדש. אנחנו לא יודעים מה מצבו בשבי, ולא ראינו תיעודים שלו. אין לנו מושג אם הוא חי, פצוע או בריא, אם הוא לבד״, היא מוסיפה בכאב.
״אני מבינה שהחזרתם של החטופים היא תהליך ולא קורית ביום אחד - אך אסור לנו להוריד את העיניים מהמטרה. בצורה חד משמעית אנחנו דורשים שלא ישכחו את המשפחות של החטופים, ויתנו לנו את המענה הראוי. אנחנו כרגע עדיין בחשיכה מוחלטת וחוסר ודאות מה עם שלומי יקירנו - אך האחדות, האמונה והאהבה של העם עוזרת לנו ברגעים האלה״, היא מתארת. ״אנחנו מאמינים שהמדינה תעשה את מה שהיא צריכה לעשות לטובת כולנו, ותחזיר את החטופים בריאים ושלמים. צריך לזכור להיות מאוחדים גם ברגעים כאלה, בתקווה שיהיה כאן שקט ובטוח. אין לנו ארץ אחרת״.