כמו כל עם ישראל, אנחנו שומעים מה קורה, לאט־לאט מגיעות מודעות אבל. כמשפחה שכולה, כאלמנה, בכל מודעה כזאת הדבר הראשון שאני עושה הוא לחשוב על האלמנה", אומרת יעל שבח, אלמנתו של הרב רזיאל שבח ז"ל, שנרצח בינואר 2018 בפיגוע ירי בצומת חוות גלעד, שהקימה כעת, בעקבות המלחמה שפרצה, סיירת אלמנות ואלמנים. "הרבה אנשים מכירים אותי. עם היוודע שמות הנרצחים והנופלים הרבה אנשים שאלו אותי אם אני יכולה להגיע לאלמנות. אמרתי שאני בטח לא היחידה, חשבתי שאם הרבה אלמנות יתרכזו ביחד ונעשה זאת בצורה מסודרת, אז גם יהיה יותר מידע, גם זה יהיה מסודר יותר וגם אף אלמנה לא תיפול בין הכיסאות".
מה עשית בפועל?
"זה היה כמו אש בשדה קוצים. יש לנו קבוצה של כמה חברות אלמנות, שאלתי אותן אם הן רוצות להצטרף אליי. זה עניין נורא רגיש. לא ידעתי אם זה רעיון משוגע שיש לי בראש או שזה באמת משהו שבוער בכולן. אחרי שפניתי לכמה חברות, אז יחד עם מיכל קסטן קידר (אלמנתו של סא"ל דולב קידר ז"ל, שנהרג בשנת 2014 במבצע צוק איתן: א"ש), הקמנו יחד את הקבוצה והפצנו אותה בקרב חברותינו, אלמנות הטרור והשכול, ובכל מיני קבוצות אחרות. נשים אלמנות המשיכו להפיץ זאת הלאה, התחילו להגיע עוד פניות, שמות של עוד ועוד אלמנות, ובמקביל של עוד ועוד שבעות. היום אנחנו מעל 130 איש בקבוצה הזאת, אלמנות ואלמנים דתיים וחילונים מכל המקרים, אם זה שכול של טרור, בעלים שנפלו במסגרת צבאית, מוות כתוצאה ממחלות ועוד. אנחנו מחולקים לסקטורים שידייקו כמה שיותר את הליווי. בסוף אלמנה היא אלמנה, היא מגיעה מתוך החושך הזה ומושיטה את היד לאלמנה חדשה ששקעה עכשיו בתוך הבור הזה ומראה לה את הדרך. גם אלמנים הולכים לבקר אלמנות".
איך אתם מחלקים את המשימות ביניכם?
"בהתחלה זה היה מאוד אינטואיטיבי, כל אחד כותב, שואל מי יכול ללכת לפה או לשם? באיזשהו שלב כשהבנו שזה נהיה ממש המוני, מישהי פתחה קובץ מסודר, הכניסה לשם את כל השמות, היא מעדכנת, כותבת מי היה אצל מי. יש פעמים שאנחנו מקבלות בקשות מהמשפחה להגיע, יש פעמים שאנחנו רואות מודעת אבל, מגדילות ראש והולכות, ויש פעמים שאנחנו מנסות ליצור קשר כדי להבין אם יש למה לבוא. יש למשל מישהי שהיא אלמנה, לא גרה בארץ, אבל דוברת רוסית. היא ראתה שיש עכשיו המון אלמנות דוברות רוסית והיא נתנה לנו טלפונים ועזרה בתיווך. אנחנו פשוט הולכות ואומרות 'שלום, גם אני אלמנה, גם אני עברתי מה שעברת, גם אני יודעת איך זה'. נותנות את החוויה הפרטית שלנו. לפעמים יש גם מקרים שבהם האבלים מעדיפים שלא יגיעו, אבל את זה אנחנו יודעים לאחר מעשה".
לדברי שבח, יש חשיבות רבה לכך שאלמנה טרייה תפגוש אלמנה ותיקה יותר. "כשרזיאל נרצח, הייתה לנו שבעה מאוד המונית", היא מספרת. "תשאלי את מי אני זוכרת משם? את האלמנות שהגיעו לנחם אותי. את האלמנות שהסתכלתי להן בעיניים והן הבינו אותי. עד היום הן חברות שלי ואנחנו יחד במסע הזה. זה התחיל שם. זה להגיע, להסתכל בעיניים של האלמנה, לתפוס לה את היד, ואוטומטית נוצר איזשהו חיבור של הבנה, של אחווה, בינה לביני. הלכתי למשל שלשום לנחם אלמנה, שאני יודעת בוודאות שאשמור איתה על קשר בעתיד. אבל זה לא תמיד קורה, הקשר לא תמיד נשמר גם הלאה, כי בסוף זו כימיה. הייתי גם אצל אלמנה שבעלה הוקפץ בשבת בבוקר, יש לה שתי בנות והיא בהריון. בעלה נפל ביום שני. הגעתי, היו הרבה אנשים, אין הרבה מה לומר. מבחוץ האישה נראית מאוד חזקה, מדברת עליו, מספרת עליו. התיישבתי לידה. היא ידעה מי אני, והדבר הראשון שהיא אמרה לי היה 'איזה מוזר שאת פה'. ואז קצת דיברנו, היא קצת שיתפה, דיברה על הילדים, סיפרה איך הודיעו לה, דיברה על מה יהיה איתה עכשיו ואיך ממשיכים מכאן. המטרה שלנו היא להשתתף בצער, ללוות. לרוב כשאני מגיעה, אני משתדלת להגיע מטופחת, יש לי חיוך שאני שומרת להן. למי שלא מכיר אותי, אני אומרת: 'שלום, אני אלמנת טרור, אמא לשישה ילדים'. אני משתדלת גם לספר להן שהילדים שלי גיבורים וחזקים".
בתוך תוכך את יודעת איזה מסלול מצפה להן.
"כל אחת והסיפור שלה, אבל הרבה פעמים אני כבר יודעת. ביקרתי למשל גם אלמנה ללא ילדים, שהסיפור שלה שונה לגמרי משלי, היא תעבור מסע אחר משלי. אבל אני יודעת את הלילות שהיא תעבור, את הכאב שהיא תעבור, את החלל שילך איתה כל החיים. זה משהו שמשותף לכל האלמנות".
"מבינה בשכול"
"כשאני רק התאלמנתי והייתי במצב הזה, היו מי שבאו ועזרו לי וזו מין שרשרת. בבוא היום את עוזרת", מוסיפה קסטן קידר. "חוץ מזה, כמי שעברה זאת, את יודעת איזה מזעזע זה. בהתחלה את מרגישה שהחיים שלך נגמרו ומשכו לך את הרצפה מתחת לרגליים, אבל עם הזמן את יודעת שזה לא כל החיים ככה ויש מעין דחף נורא חשוב שגם הן ידעו שאפשר לחיות עם הכאב הזה. כשאני ישבתי שבעה למשל, באו הרבה אלמנות ותיקות, חלקן ממלחמת יום הכיפורים, ניסו לתת כל מיני עצות, כל מיני אמירות שפר כאלה. האמת, זה לא עזר לי, אפילו מאוד דיכא אותי. הן באו עם פרצוף עצוב, חמור סבר כזה. ואז בערך חודש אחרי כן באו אליי בנפרד שתי אלמנות צעירות. הן היו בערך בגיל שלי, לא לבושות שחור, חייכו, והן אפילו לא היו צריכות להגיד שום דבר חוץ מזה שהן אלמנות. רק מלראות אותן זה עודד אותי. היה נראה לי אז בלתי אפשרי להמשיך לחיות עם כל כך הרבה כאב, אבל כשראיתי אותן - אחת מהן הייתה אלמנה ארבע שנים, השנייה שמונה שנים - וראיתי שהן חיות, שיש להן תוכניות לעתיד, זה מאוד סייע לי. היה להן חיוך אמיתי בעיניים שלא ראיתי המון זמן, וזה נתן לי המון".
כשאת מגיעה לנחם אלמנה, כיצד את מציגה את עצמך?
"אני לא אומרת שאני אלמנה, אני אומרת שאיבדתי את בעלי. אני זוכרת שכשהתאלמנתי, ארגון אלמנות ויתומי צה"ל רצה לבוא לפגישה ראשונה, ואני רק רציתי להגיד שאני לא אלמנה. לדעתי רק לפני שנתיים התחלתי להגיד שאני אלמנה. זה משהו סמנטי".
על מה את מדברת עם האלמנות שאת פוגשת?
"הן שואלות הרבה על הילדים. הקטנה שלי למשל הייתה אז בת שנתיים וחצי. פגשתי כבר כמה אלמנות שהילדים שלהן מאוד קטנים, והן שאלו אם הילדים בכלל יזכרו את אבא".
הפגישות הללו, מספרת קסטן קידר, מסייעות גם לה. "אם הייתי עכשיו בבית ולא עושה כלום, אז הייתי חושבת על דולב ועל המלחמה והייתי שוקעת", היא אומרת. "אבל מהרגע שהתחילה המלחמה אני עושה דברים. כל אחד עושה את מה שהוא טוב בו. אני מבינה בשכול, אז הלכתי לשכול".
"אפשר לקום מזה"
"ארז נהרג לפני שנה ועשרה חודשים בתאונת מסוק העטלף", מספרת דנה שחייני, אלמנתו של סא"ל ארז שחייני ז"ל, טייס וסגן מפקד בסיס חיל האוויר ברמת דוד, שנפל בפעילות מבצעית בינואר 2022. "כשארז נהרג, אז בשבעה במוצאי שבת, זה היה יום שבו כולם הגיעו בזוגות. באיזשהו שלב נכנסתי הביתה והתחלתי לצעוק שם על כולם, אמרתי להם 'זהו, מספיק עם הזוגות־זוגות שלכם, אני לא רוצה לראות את תיבת נח הזאת. כל מי שמגיע אליי, שיהיו רק אלמנות'. אמרתי שאני רוצה לראות פה שורה של אלמנות. אמרתי, 'אל תביאו לי אנשים שחיים בזוגיות, אני רוצה לראות אלמנות שעושות את זה, שיש להן ילדים, שמתמודדות עם לגדל יתומים'. ואז באו אלמנות, הן המשיכו להגיע גם אחרי השבעה, ויש לי היום קבוצה של חברות שאנחנו יחד באש ובמים, והן הכי עוזרות לי ומבינות אותי. זו מישהי שמבינה את החוויה שאת עוברת. עכשיו למשל אני בדיוק בדרך לשבעה. אני הולכת לא כדי לשבת שם שעות, אלא כדי שהאלמנה הטרייה תראה שאפשר לקום מזה".
שחייני, כאמור, מבינה ללבן של האלמנות הטריות. "כשארז נהרג, הייתי בטוחה שאני הולכת למות גם, כי לא יכול להיות שאהוב לבי, החבר הכי טוב שלי בעולם, לא מסתובב פה כבר יותר ואני עדיין בחיים", היא משתפת. "אז עכשיו אני הולכת כדי להשאיר פרטים שלי לחברה של האלמנה, לאמא. פנתה אליי למשל חברה של אלמנה, אמרה שהיא רוצה לדעת איך להיות חברה שלה עכשיו, מה חברתה האלמנה צריכה ממנה עכשיו. עניתי לה שאחבר לה את החברה הכי טובה שלי. זה גאוני שחברה של אלמנה, שרק עכשיו התאלמנה, חושבת על זה".
איך את מרגישה כשאת פוגשת את האלמנות הטריות?
"כל אחד חייב עכשיו למצוא את ההתנדבות שלו, אחרת אנחנו משתגעים. אותי המיזם הזה ממלא. כשכל זה החל, הייתי כמה ימים קפואה, כי בהתחלה כשאת שומעת על זה, את לא מאמינה. אחרי זה הבנתי שאני חייבת לעשות משהו. חשבתי שבלהגיע ולנחם אלמנות אני יכולה להועיל. בזמנו, כשאני התאלמנתי, מיכל קסטן קידר דיברה איתי ארבע שעות. אמרתי לה בזמנו שאיני יודעת איך אי פעם אשיב לה על החסד הזה שהיא עושה עמי. היא ענתה לי שזו שרשרת, 'יום אחד גם תעשי את זה למישהי'. אני מנסה, והלוואי ואצליח להחזיר לפחות קצת ממה שקיבלתי מאז שארז נהרג".