במשך עשור נדד ראש עיריית שדרות אלון דוידי מאולפן לאולפן, מעיתון לעיתון, התפצל בין גלי האתר בלוליינות מרשימה, בלע מיקרופונים בכל עת והזדמנות, ובכולם חזר על קריאה אחת ויחידה: להשמיד את חמאס והג'יהאד. פעם זה היה בסבלנות, פעם בזעקה, לפעמים באופן יזום, ולרוב כשעירו הירוקה, מנוקדת הכלניות, חטפה אזעקת צבע אדום ונכנסה לכוננות מיגון. “פעם אחר פעם אמרתי בכלי התקשורת שמדינת ישראל לא יכולה לעסוק בתגובות מינוריות או בפגיעה במישהו ספציפי בכיר ככל שיהיה, ושבכל פעם שיש עלינו גשם של רקטות להסתפק בפגיעה נקודתית ביעד אסטרטגי", הוא אומר. “צעקתי והתרעתי שלא חייבים לחכות ליוזמה של חמאס, אלא להקדים ולחסל אותו מבעוד מועד, לפגוע ולרדוף ולהשמיד את הנהגתו על צבאו ויכולותיו".
יש לך זמן פנוי? למה שלא תלמד/י אנגלית? לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
זה לא כל כך פשוט, אתה יודע.
“זה בדיוק מה שענו לי אז. אמרו שיש הבדל גדול בין שאיפת הלב לבין היכולות בשטח והמשמעויות העתידיות. הסבירו לי שאם יכניסו את הצבא לעזה, זה ייגמר בפגיעה אנושה בחיילים. אמרו שמדינה לא יכולה להיכנס למלחמה כל שבועיים. ואני צעקתי בחזרה, ומה אנחנו עושים בשדרות אם לא מלחמה על הבית כל שבוע ושבועיים? הרי תושבי שדרות והעוטף סובלים במשך 20 שנה ממבצעים והיתקלויות שגוררים ירי טילים ורקטות. אבל המבצעים האלו מוגבלים לימים ספורים, ואז המנהיגות הצבאית והלאומית יוצאת בהצהרות על הישגים וזהו, חוזרים הביתה, שוכחים אותנו וממשיכים כרגיל. אפילו בזמן המלחמה הנוכחית זה המשיך באותו האופן. הודיעו שחוסל מפקד הזרוע הצבאית של חמאס בדרום הרצועה. את יודעת כמה פעמים שמעתי את ההכרזה הזאת, רק עם שם אחר שחוסל או נהרג? בואי נגיד שזה התחיל עוד בתקופה שהיו חיסולים ממוקדים. אותה טרמינולוגיה, אותו פאתוס, אותה תחושת ניצחון רגעית, רק השם השתנה. ולא תמיד זה היה אפילו מחבל משמעותי, אבל תמיד דאגו להוסיף ‘בכיר' כדי להשתיק אותנו וכדי להראות לנו שצה"ל עושה משהו".
מה האינטרס להשקיט אתכם?
“אולי מתוך גאווה, אולי בעיקר מתוך רצון להשיג שקט לטווח קצר. המנהיגות בישראל, גם המדינית, גם הצבאית, משכנה אותנו ואפשרה לחמאס זמן התארגנות לפגיעה הגדולה ביותר שהייתה בעורף של מדינת ישראל. וכשהתרעתי על זה, השתיקו אותי. חלק מהפרשנים שעכשיו נזכרו להתחיל לדבר אחרת, כל הזמן הטיפו לי. תקפו אותי. קראו לי ‘מחרחר מלחמה', הזהירו אותי שמה שאני אומר יגרום למלחמה ולהרג של אנשים. כל מיני ביטויים קשים מאוד".
ועכשיו מה הם אומרים לך?
“אני לא מבקש שיגידו 'סליחה', אני לא אומר להם ‘אמרתי לכם', זה לא הזמן. עכשיו יש לי רק בקשה אחת: זוזו הצדה. כל מי שהטיף לנורמליזציה עם חמאס, כל מי שטיפח תקוות יפות וורודות שנחיה איתם בשלום אם רק ניתן להם מרחב פתוח, מים וחשמל, עכשיו זה הזמן שלו להגיד 'טעיתי', ולתמוך בריסוק והשמדה טוטאלית של חמאס והג'יהאד, כי בלי שנשמיד אותם לא יהיה עתיד לשדרות ולכל הדרום. ראיתי את צחי הנגבי אומר ביושר, טעיתי בדברים שאמרתי. ראיתי את הרמטכ"ל ואת ראש שב"כ לוקחים אחריות. עכשיו הזמן שלהם לתמוך בצבא ובעם, לדבר על אחדות ולא להתעסק בלתקוף מישהו כזה או אחר. ותאמיני לי, אחרי הזוועות שעוללו לנו בשדרות יש לי את כל הלגיטימציה לעבור את כל המנהיגים הלאומיים והצבאיים, אחד־אחד, אולפן־אולפן, ולהגיד לכל אחד מהם: 'טעית, לא הקשבת לי'. אבל אני לא עושה את זה. זמן לכל. עכשיו אני דורש מכולם רק לתמוך בדבר אחד: מיטוט חמאס והג'יהאד".
לא הייתה אינדיקציה
כמו בכל המוקדים שהופתעו, היישובים הפורחים, המוצבים השלווים והמסיבה התוססת שלא שיערה את אקורד הסיום האיום, גם בשדרות לא היו סימנים מקדימים לזוועה שפקדה את ישראל בשבת השחורה ההיא. בעיר הדרומית האמיצה, זו שעל כל קסאם שנשלח לעברה השיבה במשפחות חדשות שהרחיבו את גבולותיה, התעוררו לבוקר של חמין והקפות, דגל ותפוח בדבש - עד שמלאכי החבלה עם הקלשון פרצו את השערים.
“בדרך כלל יש לצבא אינדיקציות מסוימות", אומר ראש העיר דוידי בצער. הראיון עמו מתקיים ביום העשירי למלחמה. העיניים טרוטות, הידיים קפוצות, הנפש שרוטה ממראות מחרידים שנצרבו וחוללו בה שמות. אבל הרוח חזקה והזעם המפעפע כלוא לעת עתה, עד יעבור זעם. כמו שרבים וטובים מבינים, כשהחיטה תשוב לצמוח, הר הגעש יתפרץ. “הפעם לא קיבלתי שום אינדיקציה למשהו שאמור להתחולל", הוא אומר. “לא שבועיים ולא יומיים לפני כן. אדרבה, עברנו קיץ של יריות וחיסולים, והייתה פה כמות לא מבוטלת של רקטות. ביטלנו פסטיבלים, ראינו הפגנות של חמאס על הגדר, דיברנו על התמרונים שהם עשו, אבל מפה עד אינדיקציה לאיום ממשי המרחק היה גדול".
גם ברמה האישית לא הייתה לך איזו תחושת בטן מקדימה?
“לא. ממש לא. היה חג שמחת תורה, הבית שלי היה מלא באורחים. אמא שלי הייתה איתנו, גם הכלה שלנו שהתחתנה עם הבן בקיץ האחרון, ופתאום שמענו מטחים גדולים. עשרות ואולי מאות רקטות עפו באוויר. התחילו אזעקות צבע אדום וכולנו רצנו לממ"ד. בין אזעקה לאזעקה יצאתי החוצה. יש נוהל כזה, שאחרי כל מטח רקטות, גם אם הן תופסות אותך כשאתה באמצע השינה, יוצאים החוצה, רואים את הכיוונים ואת המטרות ומנסים להבין מאיפה ולאיפה. וזה מה שעשיתי. ואז שמעתי צרורות של ירי. זה היה מאוד פתאומי, עד כדי כך שהייתי בטוח שזו היתקלות של הצבא על הגדר או משהו דומה. פתחתי את הפלאפון. אני בן אדם דתי, אבל מיד התקשרתי לרונן גבאי, הרבש"ץ של שדרות, שבהמשך נפצע כשהציל חיים של אנשים בקרב על תחנת המשטרה, והתחלנו לדבר על מה שקורה בתוך העיר שדרות. אמרנו זה לזה, נעבור ברחובות העיר וניתן הנחיות נכונות לגבי הירי שעל הגדר. בכלל לא קלטנו שאנחנו באירוע בתוך העיר עצמה".
הם נסעו ברחבי העיר כשהדי הירי מרוחקים עדיין: “אמרתי לרונן, אני בלי נשק, תוריד אותי ליד החמ"ל ותיסע לכיוון תחנת המשטרה. ברגע שהגעתי לחמ"ל הבנתי שאנחנו במלחמה. מחבלים שפרצו לרחובות. יריות ליד בתי מגורים וקרבות בתוך תחנת המשטרה, שהותקפה על ידי עשרות חמאסניקים, כשמי שניהל את הקרב מולם היה קומץ אנשים. לקח לי כמה דקות לקלוט את גודל האירוע. ומיד התחלנו להזהיר את התושבים ולהודיע להם להסתגר בבתים".
איך בדיוק? זו שעת בוקר מוקדמת, אנשים ישנים עדיין.
“שלחנו הודעות לפרטים ובקבוצות העירוניות, העלינו הוראות במדיות החברתיות להסתגר מיד בבתים ולנעול את הדלתות והחלונות. הייתה שבת, אנשים עדיין לא הבינו מה קרה לנו, לא ידעתי כמה אנשים נמצאים ברחוב ואם הצליחו לחדור לבתים שלהם והתפללתי שלא יהיו הרבה הרוגים".
מתי הגיעה תגבורת?
“בתשע וחצי בבוקר התחילו לזרום כוחות משטרה וצבא גם לרחובות, גם לתחנת המשטרה וגם לחמ"ל שתכלל את הסיפור האזרחי. בשלב הזה כולם כבר היו מבוצרים בבתים וחלקם היו בקשר איתנו בזמן אמת. התברר שיש חדירות של מחבלים לתוך השכונות, ירי והרג ורצח של אזרחים על המדרכות והכבישים, וקרבות של חיילים שחירפו את נפשם כדי להציל אותנו. תושבים התקשרו אלינו וסיפרו מה קורה מאחורי החלון והדלת. ראו קצין שניהל לבדו קרב קשה עם חוליית מחבלים, הצליח להרוג ארבעה מהם אבל החמישי שנפצע הספיק לפגוע ולהרוג אותו. הוא היה גיבור ישראל שהציל משפחות שלמות. תושב אחר התקשר וסיפר שאבא שלו נכנס לממ"ד והסתגר בתוכו, אבל המחבלים נכנסו לבית, הצליחו לפוצץ את דלת הממ"ד ולפצוע קשה את האבא. ניסינו להביא לשם מד"א כדי להציל אותו, אבל היו קרבות ובינתיים האבא נפטר. אני זוכר שדיברתי עם התושבים בזמן אמת על אוטומט. כמות האירועים וההיתקלויות הייתה בלתי נתפסת, וגם הסיטואציות שהייתי צריך לנהל במקביל, כמו למשל עם תושבת העיר שחיפשה את אבא שלה, שלחה אפילו את התמונה שלו לנייד שלי, ואני ידעתי כבר שהוא נרצח. אבל אי אפשר היה להודיע לה באותה שעה, וצריך היה גם לשמור על המורל של התושבים תוך כדי הקרב".
זה היה כמו סרט אימה
ככל שנקפו השעות, התרבו האירועים. ואף שמחבלים רבים חוסלו במהלך הלחימה, נדמה היה שמספרם הולך וגדל. “ניהלנו את הקרבות עם מעט כוחות, היינו צריכים לתעל אותם למקומות הכי חיוניים", מספר דוידי. “חברת מועצה שלנו הייתה לכודה בתחנת דלק עם שמונה תושבים ופצוע אחד. ירו עליהם ולא יכולתי לעשות שום דבר חוץ מלכוון את הצבא לאזור ולקוות שיצליחו להגיע בזמן ולהציל אותם. הקרבות התנהלו ממש בתוך העיר, ופינוי הפצועים נעשה תחת אש. זה היה כמו סרט אימה: ניסיון להגיע לפצועים, שיחות עם התושבים, ניסיונות להרגיע את האימה והבהלה ובמקביל להזרים את הכוחות למקומות שקיבלנו עליהם אינדיקציות מהתושבים. כל זה במקביל לסרטונים שקיבלנו, ואנשי שדרות ששמעו רעשים בחוץ וראו את המחבלים בחצר או בעד החלונות ודייקו לנו את המקומות".
המראות היו קשים: “היה לנו ציר שבמשך שעות ארוכות היו מוטלות בו למעלה מ־20 גופות ואף אחד לא היה יכול לפנות אותן כי היו קרבות. אנשים ראו את קרוביהם נרצחים ומוטלים ליד הבתים, באמצע הרחוב. מישהו התקשר אליי ואמר, אבא שלי עמד בחלון, והמחבלים שהבחינו בו מבחוץ צלפו לעברו וירו בו למוות, ומהקליעים שחדרו לחדר נהרג גם הסבא שישב על הספה מאחוריו. האיש הזה ביקש שנבוא לפנות את אבא וסבא שלו, אבל לא היה אפשר להגיע לשם, כי המחבלים היו עדיין פעילים ברחוב שלו. הייתה השיחה הקשה והכואבת שניהלתי עם אליאב, שהמחבלים סרקו את השכונה שלו וראו שיש רכבים בחצר שלו, אז נכנסו אליו פנימה לתוך הבית. אליאב הכניס לממ"ד את אשתו, ילדיו, אביו ואמו, ונלחם מתוכו שלא יפרצו את הדלת. הוא ממש החזיק את ידית הממ"ד בכוח בידיים, ובזמן הזה אחד מבני משפחתו חטף צרור ונפצע אנושות וגסס במשך שעות עד שמת, כי למד"א לא היה רכב משוריין להיכנס איתו לתוך הרחוב ולנסות להציל אותו".
אין למד"א רכבים משוריינים בשדרות?
“יכול להיות שיש אחד או שניים, אבל מה שיש לא יכול היה לתת מענה למסה הגדולה של הקרבות שהתחוללו בשדרות בשבת. תחנות מד"א וכיבוי האש נתנו מענה לא רק לשדרות אלא גם ליישובים נוספים באזור, כשכל אותו זמן הירי המשיך גם בשכונות הצפוניות שלנו וגם בכניסה הראשית לעיר. לא הייתה פה זירה אחת, היו עשרות זירות שבהן פעלו המחבלים, וכשהכל הסתיים הייתי צריך לוודא ולהתקשר ולהודיע. מישהי שאני מכיר, שהבן שלה נרצח, רק רצתה לדעת מה עלה בגורל הכלה שלה, וכשהוצאנו את הגופה שלה מתוך הרכב, הייתי צריך להתקשר אליה ולהגיד, הכלה שלך נמצאת פה לידי, היא אומנם לא בין החיים כי ירו בה, אבל היא שלמה. והרגשתי שלמרות הזוועה, יש לפחות את הוודאות הזאת שהיא לא נחטפה. והיו הילדות הקטנות שנותרו באוטו אחרי שרצחו את ההורים שלהן. הן נשארו בקו האש וזעקו לעזרה, וגיבור בשם יאיר חילץ אותן מהרכב תחת מטר יריות. בשבעה של ההורים שלהן פגשתי אותן, ילדה קטנה בת 5 ואחותה בת ה־3, שהתחבאו ברכב והגנו על עצמן עד שהצלחנו להגיע אליהן ולהציל את חייהן. לכל אורך היום ההוא מצאנו כל כך הרבה גופות של נשים, גברים, לוחמים ואזרחים וגם עוברי אורח, כמו סינים או סודנים, שהמחבלים ירו פצצת RPG לתוך הטנדר שלהם. אלה היו מראות שלא ייצאו לי מהראש עוד הרבה זמן. במשך שנים הייתי ראש העיר הכי מאוימת בישראל, אבל מה שחווינו בחג שמחת תורה עם הקרבות, שעות הלחימה הארוכות, האימה, האכזריות וגם חוסר האונים היה תופת בסדר גודל שאי אפשר לדמיין".
41 הרוגים בתחנת המשטרה
הלחימה המרכזית והקשה מכולן התנהלה בתחנת המשטרה בשדרות. תחנה גדולה ותוססת בימי שגרה, סמל שלטוני מרשים בפאתי העיר הדרומית, שהותקפה והפכה לגיא הריגה ולעיי חורבות. “25 מחבלים בתוך טנדרים הסתערו על התחנה ועל כל מי שהיה בחוץ", משחזר דוידי. “הם נכנסו פנימה ונלחמו בשוטרים ובשוטרות שלנו. בשלב מסוים הם השתלטו על התחנה והתבצרו בה. כמה צלפים שלהם התפזרו על הגגות ובמקומות גבוהים יותר וכך היו לנו נפגעים גם מבחוץ. 25 שעות התנהל שם קרב של ממש. אפילו טנק הגיע לעיר. ראיתי ולא האמנתי: בעיר שלי מסתובב טנק, ומגיע לתחנה, ויורה פגזים לעברה ופוגע במחבלים והם ממשיכים לירות, עולים עליהם עם טרקטור, והם ממשיכים לירות. רק אחרי 27 שעות התחנה טוהרה לחלוטין".
25 מחבלים מצליחים להחזיק מעמד למעלה מיממה מול טנק, מסק"ר, צבא, ימ"ם ומשטרה?
“כן, כי בשעות הראשונות היו בתחנה רק קומץ שוטרים, חלק מהם היו שוטרים קהילתיים או יומנאים. זה היה חג, והיו שם שוטרים עם אקדחים, לא היו להם תת־מקלע, רימונים ומטענים כמו שהיו למחבלים. זו תחנת משטרה מאוד מבוצרת עם המון חדרים פנימיים, והשוטרים שהתבצרו בתוכה ניהלו קרבות גבורה מול המחבלים, עד שנפצעו ונהרגו. הם הצילו את החיים של מאות תושבים. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם לא היו מנהלים את הקרבות בתוך התחנה, והמחבלים היו יוצאים מתוכה ומתפזרים ברחבי העיר. הרי רק 20 מטרים משם נמצאת ישיבת ההסדר הגדולה בישראל. לכן בכל הלוויות לנופלים בקרב אמרתי, הילדים שלכם שנלחמו על תחנת המשטרה הצילו את העיר שדרות מטבח של מאות הרוגים".
41 הרוגים גבה הקרב על תחנת המשטרה, שנהרסה כליל. ובמוצאי שבת החל חילוץ ההרוגים מתוכה ונפתח תהליך הזיהוי. “הייתי עם עוד שלושה אנשים שהעבירו את כל מה שהוציאו מהתחנה וסביבותיה", אומר דוידי וקולו נחנק. “היינו צריכים לקחת את החללים, להכניס לתוך שקים ולסגור. ואני מזהה את האנשים. אלו חברים שלי, שוטרים שאני מכיר. זה היה רגע מאוד קשה".
וכל הזמן הזה ירי הרקטות נמשך?
“כן. הרקטות פגעו לנו בתשתיות המים והחשמל. בימים הראשונים מצאנו את עצמנו עם אלפי תושבים שנצורים בלי מים ובלי חשמל, ממש כמו בעזה, ואני הבנתי שאם עוד לא הצלחנו לטהר את העיר מהמחבלים, ייתכן שניאלץ להתנהל עוד כמה ימים בלי שהתושבים יוכלו לצאת מבתיהם. אז ארגנתי חמ"ל ופתחנו גיוס מזון מכל רחבי הארץ גם דרך רשתות השיווק וגם דרך פיקוד העורף. העברנו לעיר משאיות של מים, מזון תינוקות ומוצרי היגיינה, כי הייתה הבנה שיש לנו 30 אלף נצורים, והם זקוקים לעזרה. בשלושת הימים הראשונים עסקנו רק בזה, ואז גם היה הרגע שבו הבנתי שהקונספציה שחמאס מורתע, שכל המנהיגות הצבאית, הפוליטית, המדינית והביטחונית קידמה כל הזמן, והאמונה שרק אם ננהל איתו שיח דרך מצרים הוא לא יהווה איום, קרסה לחלוטין".
כל כך מוקדם הבנת את זה?
“כן, כי דיברתי עם תושבים שירו עליהם, שמתו להם קרובים ובני משפחה, שהשכנים שלהם מתו להם על יד הדלת, וראיתי את הקרבות על תחנת המשטרה, והבנתי שאת כל הרצון הטוב שלנו והשאיפה להיות אנושיים וחומלים - חמאס ניצל כדי להרוג ולפגוע בנו. אנחנו רצינו לייצר להם עתיד יותר טוב דרך מתן אישורים ל־20 אלף עזתים להיכנס לישראל, אספקת מים וחשמל, ועוד פעולות הומניות שהמדינה ביצעה מתוך מחשבה של מקל וגזר. כל הדברים האלה היו חלק מהתרמית הענקית של חמאס, שבמשך שנים לא דאג לתושבי עזה ולא לבניית עתיד בה, וכל מטרתו הייתה לרצוח ולהתעלל בישראלים. זה היה הרגע שבו הבנתי שלמעשה זה או אנחנו או הם".
ומה עושים עם ההבנה הזאת?
“מחסלים את חמאס והג'יהאד. אין שום אופציה אחרת. ועד שזה יקרה אני מחליף דיסק. זו שיטה. אני לא מרשה לעצמי להיכנע לשום מחשבה מחלישה או דאגה. מכיוון שיש לי המון ניסיון בתקופות לחימה, אני מתמקד בלדאוג לתושבים ולהתעסק בצרכים המיידיים שלהם. ברגע שהבנתי ששדרות היא כבר לא רק עיר שצריך להגן עליה מרקטות, אלא מקום נצור שיש בתוכו מחבלים שיסתובבו בתוכו עד שיצודו ויחסלו אותם, התמקדתי בלתת מענה גם לכוחות וגם לתושבים. עד סוף היום השני למלחמה שדרות הייתה נצורה, והעברנו מאות מנות אוכל לתושבים שבבית. ובבוקר היום השלישי ללחימה החלטנו לפנות את תושבי העיר. ומאז אני מנהל את מבצע הפינוי האזרחי הגדול ביותר שידעה ישראל מימיה".
שדרות היא אזור מלחמה
17 אלף איש פונו משדרות והועברו למלונות ולבתי הארחה ברחבי הארץ. לא המטחים הבלתי פוסקים הפחידו אותם. בעיר שיש בה יותר מיגוניות ומרכזי חוסן מאשר גני שעשועים לילדים, התושבים פגשו אימה מסוג אחר. חדירת מחבלים והזוועות שביצעו הבריחו אותם למקום מבטחים, עד שהעיר תייצר מערכות הגנה מותאמות לאיום החדש. “ניהלנו את הפינוי עם צוות של 60 אנשי עירייה שעבדו תחת אש, שלא ראו את הבית שבוע, וביחד עם החיילים הסיעו את האזרחים משדרות למקום בטוח", אומר דוידי בעייפות. “היום אני ראש עיר שרוב התושבים שלה לא נמצאים בה. הם מפוזרים בים המלח ובאילת, ואנחנו מנסים לייצר להם שגרת חיים גם שם. זה לא קל, כי כולם בטראומה. אני רואה תושבים בוכים, בוכים ממש בדמעות שליש, אנשים רועדים מהטראומה ואני מבין אותם. הם חוו זוועות שאיש לא שיער כמותן. אחד העוזרים שלי שהבחין ביריות ברחוב, היה בטוח שזה קרב של כנופיות עד ששמע קריאות אללה אכבר ואיטבח אל־יהוד. הוא רץ להציל את הילדים והסתגר איתם בממ"ד. הבן אדם הזה לא ראה את המשפחה שלו כבר תשעה ימים, אבל בלילות המראות צפים, כי הפינוי לא מסתיים בהעברת התושבים למקום אחר. גם התושבים וגם אלו שמסייעים להם עדיין מבוהלים ומבועתים. אנשים מדברים תוך כדי שינה. מתעוררים מכל רחש. רוצים לישון ביחד. ילדים פוחדים להיות לבד. אזרחים שלווים ראו דברים נוראים, ירי על אזרחים, רצח מול הבית. והם מתמוטטים נפשית. יש להם עדיין בית בשדרות, אבל הוא וירטואלי, והם עסוקים בלארגן את עצמם ולמצוא מקום של יציבות במרחב של אובדן שליטה מוחלט על עצמם ועל המשפחה שלהם. אין להם כלום. אנחנו מקבלים מהם אלפי שיחות ביום, ועובדי החוסן שלנו והעובדים הסוציאליים מטפלים בהם ושומעים את הסיפורים הקשים. זה כאב עצום שאתה סופג תוך כדי עבודה, וכל מה שאתה רוצה כראש עיר זה לחבק את כולם, אחד־אחד, ולהגיד להם שאתה שם בשבילם, לנחם אותם ולהבטיח שתלחץ על כל מה שניתן כדי שהמטרה תהיה אחת ויחידה, להשמיד את חמאס והג'יהאד".
בתחילת מלחמת אוקראינה־רוסיה העיר שדרות הייתה פעילה מאוד בתמיכה בפליטים, היום גם אתם במצוקה דומה.
“פליטים הם תושבים שלא יחזרו עוד לביתם. התושבים שלי פונו באלפיהם אבל הם בשום אופן לא פליטים, כי העיר שלהם קיימת. הם עמדו בגבורה מול הקשיים ב־20 השנים האחרונות, ואנחנו עושים הכל כדי לדאוג להם גם במקומות שבהם הם נמצאים היום, אבל הם ישובו לשדרות ברגע שיתאפשר. למרות שאנחנו דואגים להם למערך שלם של פעילויות, הם רק רוצים לחזור הביתה. אם הייתה להם אפשרות, היו חוזרים עכשיו. אבל הם לא יחזרו למציאות של חמאס והג'יהאד בעזה. אני מעריך שהמדינה תמשיך לממן את השהות שלהם עד אז. גם מבחינה צבאית זה נכון, כי שדרות היום היא אזור מלחמה".
יש עדיין אנשים שלא התפנו משדרות?
“כן. כ־4,000 תושבים נותרו עדיין בשדרות. חלק גדול מהם זה עובדי מפעלים חיוניים כמו מפעלי מזון שהמדינה מחייבת לפתוח, וכמובן המון כוחות צבא".
ואזרחים?
“כן, יש לא מעט אזרחים שלא מוכנים להתפנות. אני מפציר בהם לצאת משדרות, אני אומר להם, אל תהיו גיבורים, תבריאו את עצמכם, אבל הם מתעקשים להישאר. אנחנו בקשר שוטף איתם, מבקשים מהם להישאר בבתים, צמוד לממ"ד ולהודיע לנו בכל מה שאפשר לעזור".
קריסת הקונספציה
כשדוידי מדבר מעל כל במה אפשרית על מיטוט מוחלט של חמאס והג'יהאד, הוא מונע לא רק מחשיבה לטווח ארוך אלא בעיקר מהזוועות שנאלץ לחזות בהן במסגרת המאבק על העיר. ואכן, גם בשדרות נרצחו תושבים, שוטרים וחיילים באופן אכזרי ביותר. “ראיתי סרטונים שלא אשכח בחיים", הוא אומר בדמעות. “זה היה בעיקר זעזוע מעוצמת מעשי הזוועה. הרבה פעמים אתה שומע על אירועים היסטוריים קשים ועקובים מדם, ואתה שואל את עצמך איך בני אנוש יכולים להיות חיות אדם, איך הם מסוגלים להגיע לדרגה כל כך נמוכה של שפלות ורוע. ועדיין, כשאתה רואה ושומע על מה שקורה במקומות אחרים, זה רחוק ממך. אבל כשזה קורה אצלך, בחצר הבית, אתה מבין שכל המרחם על אכזרים סופו שיתאכזר על רחמנים. לכן אני אומר, זה לא הזמן עכשיו לעבור מחבל־מחבל בפינצטה בעזה. צריך לתת להם מכה כל כך אנושה ולהשאיר להם זיכרון שילווה אותם ב־50 השנים הבאות, עד כדי כך שלא חיזבאללה ולא חמאס ולא שום ארגון שנשלח על ידי איראן יעז להילחם בישראל ולפגוע בה שוב. אם לא נצרוב את הזיכרון הזה באויבים שלנו, מה שקרה ביום שמחת תורה יקרה לנו שוב במקומות אחרים".
מה דעתך על העברת הסיוע ההומניטרי לאוכלוסייה האזרחית בעזה?
“אני דורש הומניטרי נגד הומניטרי. סיוע הומניטרי לרצועה תמורת החזרת החטופים".
איך אתה מסביר את כישלון המערכות ב־7 באוקטובר?
“כל מי שאמר שחמאס מורתע, צריך לעשות חשבון נפש עצום עם עצמו, מה האחריות שלו לחרפה הזאת. צריך לעבור בגוגל מנהיג־מנהיג, כל מי שאמר בשנה האחרונה ובשנתיים האחרונות שחמאס מורתע. כל אחד ואחד מהם צריך לשאול את עצמו מה חלקו בטבח הנורא הזה באזרחי מדינת ישראל ביום שמחת תורה, ואם הוא לא לוקח את הדברים שלו אחרי המלחמה והולך הביתה. אני אומר את זה לכולם, גם למנהיגים הלאומיים וגם למנהיגים הצבאיים וגם לפרשנים שצריכים למחוק את החרפה הזאת, יש להם אחריות ישירה למה שקרה, והם אלו שצריכים להבין שעל הכתפיים שלהם מוטלת החובה של מחיקת חמאס מעל פני האדמה. ואחר כך נעשה את החשבונות".
מי אשם במחדל?
“אני לא רוצה לעסוק בזה עכשיו. יהיה מספיק זמן לזה אחרי המלחמה. עכשיו זמן תמיכה. אנשים מבינים לבד מה קרה, מי אמר מה, ומי אשם".
אתה איש ליכוד, הליכוד היה בשלטון לא רק במשמרת הזאת אלא כמעט בכל השנים שקדמו למחדל ולאסון הזה.
“עשר שנים אני ראש עיריית שדרות, וכולם היו בניי. כולם עברו דרך הצומת הזה שנקרא מה עושים עם עזה. כולם היו פה: ראשי ממשלה, שרי ביטחון, חברי כנסת, אין פוליטיקאי אחד שלא עבר בצומת שדרות. גם ראשי הצבא היו פה, רמטכ"לים ואלופי פיקוד ובכירים נוספים, וכולם היו שותפים להכרעה מה עושים עם עזה, וכולם אמרו בערך את אותו הדבר, צריך להרתיע את חמאס, וחמאס מורתע. הקונספציה הזאת קרסה לחלוטין ולכן מה שקרה לנו ב־7 באוקטובר הוא הרבה יותר גדול מהליכוד או מהמחנה הממלכתי או מיש עתיד. אני שומע אותם היום בחדרים הסגורים, גם הם מבינים שצריך לרמוס את חמאס ולמחוק אותו, ויכול להיות שחלקם חשבו גם קודם לכן שצריך לעשות את זה ומשיקולים אחרים, חלקם גלובליים וחלקם נקודתיים, החליטו אחרת".
כולם היו, אבל בראשם עמד אדם אחד - ראש הממשלה בנימין נתניהו. למה הוא לא לוקח אחריות?
“דיברתי עם נתניהו, גם עם גלנט, פגשתי את גנץ ולפיד וסמוטריץ' ואלי כהן ואמיר אוחנה, ואני אומר להם דבר אחד: תנו לי כלים לסייע לאוכלוסייה שלי בצורה הטובה ביותר עם מאות המתנדבים, ואתם תשמידו את חמאס. אני אומר, בצורה הברורה ביותר, שהבטן שלי מפוצצת, מלאה. בסדר? אבל זה לא הזמן. אני רוצה לעבור אחד־אחד ולהגיד לו את מה שצריך, אבל לא עכשיו, עכשיו צריך לדחוף את המנהיגות לעשות רק דבר אחד, להשמיד את האויב".
אמרת בעבר, “ראיתי את הכאוס ואת הנתק בין ההנהגה לעם". בשם האמירה הזאת עברת למפלגת ימינה, ואחר כך חזרת לליכוד, אבל נדמה שדבר לא השתנה.
“לכן אני חושב שכל אחד מהמנהיגים צריך לעשות חשבון נפש ולהבין איפה האחריות שלו למצב הזה, אבל לא עכשיו. אם מישהו מבני המשפחה עשה טעות, אתה לא לוקח את האבא או האמא שגרמו לזה וכותש אותם. כרגע יש לנו פצועים, יש לנו חטופים, יש לנו משפחות אבלות ועשרות אלפי אנשים שצריך לדאוג להם. יש מערכות שלמות שצריך לקדם אותן ומלחמה לנהל בכמה חזיתות. אז כן, יש לי בטן מלאה, וברור שהרבה מאוד דברים לא תפקדו, גם בצבא, גם במערכות האזרחיות וגם במשרדי הממשלה. אבל לפחות ככל שהמלחמה מתקדמת, אני בקשר שוטף עם כולם, וכולם מנסים וגם מצליחים לעזור. אני חושב שהמנהיגות הפוליטית היום צריכה לעזוב את כל הבירוקרטיה ולא להתעסק בחשבונות. שמעתי את הנגבי שאמר ביושר 'טעיתי', גם סמוטריץ' אמר דברים דומים, ואני מצפה מכל השאר לבוא לפני הציבור ביושרה, ומי שנכשל וטעה מותר לו לבוא בזמן הזה ולהגיד 'טעיתי' ו'נכשלתי', ותוך כדי פעולה לתקן את הטעויות".
למה נתניהו לא עשה את זה עד עכשיו?
“אני לא היועץ שלו ולא הדובר של נתניהו".
כאזרח, כאיש ליכוד, כראש עיר שהותקפה, זה לא מפריע לך?
“מי שקרה מה שקרה במשמרת שלו, צריך להתעשת ולדעת להגיד ביושר, דווקא בזמנים האלה אזרחים יודעים לקבל יושרה של בן אדם, שכל מי שפועל טועה. ודאי שאני מצפה מההנהגה ומהשרים ומראש מדינת ישראל להיות יותר מחוברים לצרכים וגם לביקורת. אשמור את הדברים שאומר בצורה הברורה ביותר למי שצריך להמשך, את החשבונות נעשה עם כולם לאחר שוך הקרבות, אבל כולם מבינים וברור להם מי פעל נכון ומי לא".
מה דעתך על הנאום של נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן והמעורבות הגדולה שלו במלחמה?
“הידידה הגדולה ביותר של מדינת ישראל היא ארצות הברית. היא כמו האחות הגדולה. הנאום של הנשיא האמריקאי חיזק ונתן לגיטימציה לפעול ואיפס את העולם במובן של מי הרעים, מי הטובים ובמי צריך להילחם. הוא הגדיר את חמאס כחיות אדם, גוף וארגון שצריך להשמיד, אחרת הוא לא יפסיק לפגוע בנו. ביידן הגדיר את הלקח שלנו. ובאמת, יש לי בן שגויס למילואים בצפון, ואני אומר לו כל הזמן, תהיה ערני, לא משנה אם אתה על הגדר או ביישוב מרוחק, תהיה כל הזמן עם הנשק, תמיד תיקח בחשבון שיכולים להפתיע אתכם. זה הלקח שלנו".
איך ממשיכים מכאן?
“אני אמשיך לדאוג שהעיר שדרות תתפתח".
אתה יכול בכלל לראות כרגע שדרות ירוקה ופורחת בעתיד?
“אחרי צוק איתן מכרנו 30 יחידות דיור חדשות בשנה בשדרות. על אף הטרור ואף שמדינת ישראל לא הקשיבה. בעזרת חזון ותקציבים הצלחנו להגדיל את שדרות ב־16 אלף תושבים. יש לי חשש גדול מהעתיד, אבל לפחות אני יכול להגיד לעצמי ולתושבים שאעשה הכל כדי שלא נמשיך לחיות מתוך הישרדות וששדרות תתפתח ותפרח מחדש. אבל זה יקרה רק אם למנהיגות שלנו יהיה הכוח לחסל את חמאס והג'יהאד. אני רוצה להגיע למצב שאין צבע אדום בשדרות, אין ממ"דים ולא צריך להתעסק בזה כל הזמן. אני לא רוצה לגדל עוד דור של ילדים עם פוסט־טראומה. אז כן, נצטרך לשקם את העיר, להחזיר את האמון של התושבים שלה במדינה, לטפל באלפי אנשים שחוו מצבים קשים. תושבי שדרות הם אנשים שדלי הטראומה שלהם עלה על גדותיו, והשבת הארורה תגבה הרבה מאוד מחירים והרבה מאוד עבודה כדי שהאזור שלנו ימשיך לפרוח ולשגשג. אבל אנחנו עם הפנים קדימה. אני שמח שהמשטרה קיבלה את ההחלטה הנכונה לפתוח מחדש את התחנה בשדרות. עובדה, בימים הראשונים קיבלתי אימוג'ים של יד מתחננת לעזרה, והיום אני כבר מקבל סמלונים של יד מונפת אל על, שריר של כוח. נולדתי בחג שמחת תורה. בתוך כל השבת האיומה ההיא מי חשב על יום הולדת, אבל ברגע אחד אשתי תפסה אותי בטלפון ואמרה לי, אלון, בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ וחושך על פני תהום, זה המצב הנוכחי, אבל מיד אחר כך כתוב, ‘ויאמר אלוהים, יהי אור - ויהי אור'".