"מצטערת שכך הסתיימו חייך": משפחתה של הסבתא מקיבוץ רעים נפרדת

סבתא ורדה נטמנה בחטף. שיירת האבלים נכנסה בבהילות דרך השער האחורי של בית הקברות ברעים. ההספדים נישאו עוד קודם, תחת השמיים הבטוחים של משאבי שדה. הארון הורד באחת, כוסה בדחיפות, הזרים הונחו בזריזות. כשהסכנה אורבת, קוברים והולכים. כעבור רבע שעה היו כולם מחוץ לגדר. “לוויה ברמת הצ'יק־צ'אק", אמרה לי הנכדה נועה.

יליזבטה בת ה-78 נרצחה באופקים, בתה זועקת לרשויות: "לאחר גיל 40 האסון פחות נחשב?"
מקליטה במושבים וקיבוצים ועד החזרה לבתים חדשים: כך ייראה שיקום העוטף

זאת הייתה לוויה כמעט נסתרת, חרישית מאחרות. כל כך לא מתאימה לגברת שהובלה אל מנוחתה. סבתא ורדה חיה בקול גדול ובצבעים עזים. צבע אדום לא היה רק אות לסכנה ברורה ומידית, זאת הייתה תכונה שהוטמעה באישיותה. סמל לחגיגת קיום ללא רסן, לנגיסה תאוותנית בחיים. היא הייתה בת 81 שהקפידה על שיער אדום. את שפתיה מרחה בליפסטיק ארגמני ככלניות דרום אדום. את חותמן הטביעה על לחיי אהוביה. “שיידעו שנישקתי אותם", הייתה צוחקת.

הנכדה נועה הרמתי הייתה קשורה אליה בנשמתה. “סבתא שלי הייתה אישה מדהימה, מדהימה, מדהימה". כשנועה מדברת על סבתה, היא משלשת את שמות התואר. “פשוטה, פשוטה, פשוטה, מאוד ציונית, מאוד אוהבת את הארץ, את הקיבוץ, מסתפקת במועט, בן אדם של פעם".

ורדה גינטון נולדה ב־1942 במעוז חיים. רגע לפני ההשמדה, עלו הוריה מפולין. היא שירתה בסיירת שקד. כנראה שאז התאהבה בדרום. כשבמעוז חיים ליקטו מתנדבים לעזור לקיבוץ רעים הצעיר, ורדה הייתה בין הראשונים.

רעים עלה על הקרקע לפני 74 שנים. בני גרעין של הצופים ששירתו בפלמ"ח הקימו אותו. אחד מהם, האדריכל חנן הברון, תכנן את הקיבוץ. עזה תמיד איימה ברקע. ב־17 במרץ 1950 חג העורב בשמי רעים. מסתננים מעזה רצחו את רועה הצאן, חטפו את נשקו ושדדו את עדרו.
אבל המתח מעבר לגדרות לא הפריע לוורדה להתאהב. רעים היה לה לבית. היא הכירה את עמוס הרמתי, ילדה את דני ואת איילת. עד לאחרון ימיה עבדה במפעל ישראלייזר. לימים נפרדה מעמוס, הייתה לבת זוגו של בועז, שהגיע מנען, והתחילה לראות עולם. כמה פעמים בשנה המריאו למסעותיהם, “מזרח, מערב, לאן שאתה רוצה", מספרת נכדתה נועה (26). כשהייתה בת 6 ולמשך כמה שנים, גרה עם הוריה בארצות הברית. בועז לימד אותה לרכוב על אופניים, וסבתה צילמה אותה המון. “כשחזרה לארץ בכינו".

נועה התנחמה בגיחות אל סבתה כשהמשפחה נחתה לביקורי מולדת. השהות בקיבוץ הייתה השיא. סבתה שמה אותה על אופניה ויצאה איתה למדרכות. הכירה לה את תענוגות הבריכה והאומגה המפורסמת. אפתה איתה פיתות דרוזיות, כיבדה אותה בפיג'ויה שמעולם לא חסרה ולקחה אותה לפרדס לקטיף תפוזים, פומלות ולימונים. “עם הדברים הכי קלאסיים של הקיבוץ הייתה מפגישה אותי, ואני חוויתי אותם כאילו באמת גרתי שם".

והיא הייתה מתחננת, ממש מתחננת, שתלך איתה לכלבו לקנות ארטיק. “כאילו היה משהו מאוד מיוחד בארטיקים מהכלבו של סבתא". לעתים המשיכו למכבסה לעזור למתנדבות לקפל בגדים. את הניחוחות לא תשכח לעולם. לפני כולם הציגה אותה: “הנכדה שלי נועה'לה".

המזווה של סבתא ורדה היה חגיגה בפני עצמה. קופסת ה"שוקולוקים", כך קראה לה, הייתה מפוטמת עד צוואר בשוקולדים המשובחים ביותר. לידם נחה שקית הבייגלה הפריכה. כמו את כל נכדיה, גם את נועה הקפידה למדוד. בכל פעם הצמידה אותה למשקוף וסימנה עד היכן הגיעה, האם היא כבר נוגעת בשמיים?

סבתא ורדה הייתה פותחת את יומה בנועם. במעשים קטנים של נדיבות הלב. מאכילה את החתול שימי, מצלמת את צמחיה המיוחדים, שולחת לנכדים, ולא שוכחת להוסיף כיתוב: מה הם אוכלים? מה הם אוהבים? אולי שמש אולי צל? אישה של הרגלים מקדמי נחת. בכל שלישי נסעה עם חברותיה לנתיבות. סיבוב קניות וישיבה ב"לנדוור". גם במאכלים טעמה היה פשוט. ספל נס קפה, מאפה חם עם גבינה טובה וכמה ירקות הטיסו אותה לעננים.

הייתה סקרנית, הייתה מוכשרת, ידעה לרוץ עם השנים. היא למדה ציור וביתה היה סטודיו. הנכדה זוכרת ציור של עכבר שהתנוסס במטבח. “כשהיינו קטנים, אמרו לנו שזה עכבר אמיתי". לפני שלוש שנים, באחד מביקוריה ברעים, נועה לימדה אותה להכין חלות. ומאז בכל שישי, בין ארבע לחמש אחר הצהריים, שלחה לה תמונות של החלות שיצאו מתנורה. “אנחנו חיים בעולם של שפע, אנשים לא יודעים מתי לומר ‘די'", אומרת נועה, “אבל בסבתא היו משהו כל כך נקי, כל כך לא מתיימר". בשנה שעברה מלאו לה 80. בקיבוץ עשו מסיבת הפתעה כמו שצריך, ורדה נכנסה ועלתה על גדותיה. המברכים עלו בשרשרת והפליגו. אבל היא הגיבה כמו ורדה, בפשטות וללא כל הצטעצעות מילולית: “אני לא רוצה כלום, רק בריאות ואת המשפחה שלי".

אבל כשברעים חגגו לסבתא ורדה, בעזה תקתק הרוע. כיתות הכוננות הזהירו שאסון מתרגש, אך איש לא ממש ספר אותן. היהירות המוכרת, ההיבריס הבירוקרטי לא ניתן להבקעה. האנשים הטובים בשטח הריחו אסון אך הם נופנפו, זולזלו, איש לא שמע את משק כנפי האפוקליפסה. “שמנו גדר חדשה בכל העוטף עם בטון לעומק עשרות מטרים", נאמר למפקדים האזוריים, “איש לא יחדור", הובטח לקיבוצניקים. ברעים עצמו התקינו גדר חדשה, פרצו דרך גישוש־טשטוש. אבל לא נתנו להם רובים, להפך. התחילו לאסוף נשק ארוך קנה שהיה ברשות כיתות הכוננות. בהיעדר שמירה צבאית, קיבוץ רעים, כנקודות אחרות, נותר במערומיו. עם שער ברזל ועם טלפון חמוש בקוד שיפתח אותו. וזהו.

בשישי שלפני הטבח דיברה ורדה בפעם האחרונה עם נכדתה. כדרכה וכדי לא להפריע, הקדימה הודעה לשיחה: “אפשר לדבר?". נועה החזירה טלפון. סבתה התעניינה בחייה, ירדה לפרטים, ביקשה לדעת איך הולך לה בלימודי תואר שני ביזמות, הזכירה שבשישי הבא (13.10) תבוא לקיבוץ עם אחותה גל ועם בתה ניב, בת השלושה חודשים. קצרה רוחה של סבתא רבתא. היא תשים את נינתה בעגלתה ותצא איתה לסיבוב של נחת על המדרכות. תראה אותה, לא תחסוך אותה מאיש. חברות וחברים ייווכחו איזו נינה יש לוורדה. הן שוחחו כרבע שעה ונפרדו בברכת “חג שמח".

בשמחת תורה, 6:30 בבוקר, התחילה המלחמה. הפגזת תופת ובעקבותיה מאה אנשי חמאס מול ששת חברי כיתת הכוננות. אופנועים חרשו את ציר רעים־אורים, טנדרים עזתיים השאירו אבק. האש פרצה מכמה מוקדים, ובאוויר התפתלו חיים ומוות. צרורות ופיצוצים התערבבו עם יבבות הדי־ג'יי מהמסיבה ביער.

כל אותן דקות מורטות עצבים ניסתה משפחתה של נועה בהוד השרון להשיג את רעים. רעים לא ענה. לבסוף איתמר מזרחי, בנה של הדודה איילת, זעק אליהם מהממ"ד: “הולכים להרוג אותנו, המחבלים מקיפים אותנו".

11 יום לא מצאה סבתא ורדה מנוחה נכונה. הדרום היה סגור והלווייתה התעכבה. “למה שלא תקברו אותה במרכז?", שאלו כולם, אבל המשפחה לא העלתה זאת על קצה דעתה. סבתא תיקבר באדמה שכל כך אהבה, בקיבוץ שבו הצמיחה משפחה מפוארת. “התייסרנו", מספרת נועה, “לא יכולנו לשחרר אותה לשלום ולהתאבל כמו שצריך".

איך בכל זאת מתאבלים?
“אתה עוטף את עצמך במשפחה, בחברים. כמה שיותר. המדינה לא במצב רגיל. כל מישהו מכיר מישהו שאיבד מישהו. זה נשמע נורא, אבל צרת רבים חצי נחמה".

האבל שלכם הוא חלק מאבל כללי?
“סבתא היא אחת מ־1,400, וכל אחד הוא עולם ומלואו".

יום אחד נסעה בהוד השרון וראתה אבלים הולכים אחרי ארון. העובדה שהניפו את דגל ישראל ריגשה אותה. הבהירה לה שקורה משהו שהרבה יותר גדול ממנה. “אנשים מתאבלים על מי שנרצחו למען המדינה, כמו סבתא".

אין בך כעס על המדינה, על ההפקרה, על היעדר הכוחות בקיבוץ של סבתך, של דודתך איילת?
“זה הזמן להיות מאוחדים, לא לכעוס. סבתא לא הייתה רוצה שנכעס".

ביום ה־12 להירצחה התחילה ורדה הרמתי את המסע הביתה. ארונה הובא מהמרכז לזיהוי חללים בבסיס שורה ברמלה למשאבי שדה, כ־50 ק"מ ממעגל האש. מפונים מרעים הגיעו באוטובוס מאילת. מספידים רבים דיברו על נפקדותה, על הריק הגדול שהשאירה. נועה בחרה להעלות קווים לדמות האישה שהייתה. לשוחח יותר על 81 שנותיה ופחות על 4 שניות קִצה.