שלושה שבועות לאחר תחילת הלחימה מתחילה ישראל לבצע היערכות קרקעית בתוך שטח הרצועה ופוגעת בעשרות מטרות קרקע ומחבלים בתוך השטח. למהלך זה יש חשיבות דרמטית ביכולת צה"ל להשיג הכרעה מוחלטת מול חמאס ולנטרל לחלוטין את היכולות השלטוניות והצבאיות שלו. אף כי נעים להשתעשע ברעיון שעל פיו נוכל להכריע את המערכה מהאוויר ללא כניסה קרקעית, הרי שהמציאות קשה ושונה יותר.
לכוח האווירי יש מגבלות באשר ליכולת לאתר מנהרות בשטח, קני שיגור מוסתרים וחוליות המתכוננות ללחימה בתוך שטח בנוי. למרות הכשל וראי של ה-7 באוקטובר, הרי שלצה"ל ושב"כ יש יכולות מצוינות להכריע את המערכה ואת חמאס אבל זה לא יקרה ללא כניסה קרקעית. כניסה שכזו צפויה להיות איטית וזהירה מאוד תוך שהיא מלווה בכוחות הנדסה, שיריון, הפצצות מסיביות מהאוויר ומהים וגם כוחות רגלים בעוצמה גדולה. צריך וחשוב לזכור שהמטרה אינה כיבוש כל רצועת עזה ושליטה בה אלא מיטוט יכולות החמא"ס ויצירת מציאות חדשה שתאפשר שלטון אחר בעזה ולא ישראלי.
סוגיית החטופים מהווה אף היא יעד עליון במלחמה. המטרות של כניסה קרקעית חייבות להיות: השגת מודיעין טוב יותר לגבי מיקום החטופים, מניעת פגיעה ישירה במקומות החזקתם והגעה לשחרורם בהקדם האפשרי. ככל שיעמיק צה"ל את אחיזתו בשטח כך יתאפשר גם לשב"כ להגיע למודיעין טוב יותר על מיקום החטופים ואפשרויות שחרורם. תידרש סבלנות רבה בניהול המלחמה וההיערכות הקרקעית כמו גם בהבנה שתהליך מיטוט חמאס יארך זמן רב. והסיבה העיקרית לכך היא שממשלות ישראל נתנו לארגון לגדול, להתעצם, להיבנות ולהיערך למתקפה מסוג זה לאורך כל השנים האחרונות.
במלחמה כמו במלחמה, כל המערכות מתגייסות לטיפול מיידי בצרכים הדחופים, בהשגת מטרות הלחימה ובעיקר בהגעה ל "תמונת ניצחון" שתשרת הן את האתוס המדינתי והן את האינטרס הפוליטי של המנהיגות, ככל ואם בכלל שכזו קיימת כאן. אבל לכל מלחמה יש מוצאי מלחמה וחוכמתו של האסטרטג היא להביט קדימה, לקבוע יעדים ומטרות אסטרטגיות ארוכות טווח ולצפות את העתיד להתרחש גם ביום שאחרי. אז מה צפוי לנו ביום שאחרי והאם בכלל נכון להמתין עם הכל ליום שאחרי או שמא ישנם עניינים שבהם ראוי לעסוק כבר עתה?
הנה כמה נקודות חשובות עליהן תצטרך מדינת ישראל והעומדים בראשה, לתת את הדעת ביום שאחרי המלחמה.
תפקוד הממשל ומערכת הביטחון – אף ממשלה בישראל ושום רמטכ"ל או ראש שב"כ לא יוכלו עוד להתנהל בביטחון עצמי מופרז, בשחצנות, אדישות או תחושת כוח בלתי מוגבל. האסון הנורא בממדי שואה לאומית חייב לגרום לכל מקבלי ההחלטות בישראל לשנות מהבסיס את אופן החשיבה. הצבא הגדול והחזק קרס, לא היה מוכן ולא תפקד לחלוטין בשעת המבחן, שב"כ המצוין והאיכותי לא הביא מודיעין איכותי באופן שצפה אירוע בסדר גודל שכזה, משטרת ישראל שממילא קטנה במידותיה על המדינה, לא יכלה לתת מענה אמיתי לאירועים בסדר גודל כזה והממשלה? כאן רשימת הכשלים ארוכה מאוד.
התקלה הראשונה של הממשלה היא בכך שטיפחה את חמאס במשך 17 שנים ואפשרה לו לגדול, להתעצם, לפגוע באזרחי המדינה ולהישאר במקומו ללא הפרעה כמעט, רק מתוך אינטרס פוליטי. הכשלון הזה שייך בעיקר לנתניהו ששימש כראש הממשלה כמעט לכל אורך התקופה אבל שותפים לו גם ממשלת בנט ולפיד.
התקלה השנייה היא קריסת כל המערכות האזרחיות שהיו אמורות לתת מענה לתושבי עוטף עזה והצפון בזמן משבר. כאן נעלמה המדינה לחלוטין מהזירה והשאירה אותה לאזרחים בעלי חוש אחריות, לארגונים פרטיים ועמותות שהתארגנו מהר וביעילות לסיוע לאזרחים במשבר ולחברות פרטיות שנכנסו אל הוואקום אותו הותירה הממשלה.
התקלה השלישית היא התעסקותה של הממשלה לאורך כל השנה האחרונה בנושא אחד בלבד והוא ההפיכה המשטרית בכסות רפורמה משפטית ובהובלת של הגורמים הקיצוניים בה תוך שהיא מתעלמת לחלוטין מכל שאר נושאי הליבה במדינה ואף מקווי היסוד של הממשלה עצמה. שום דבר לא טופל, לא קודם ולא שופר והמדינה הייתה עסוקה אך ורק במאבק הממשלה בבתי המשפט.
התקלה הרביעית היא הזנחה ביטחונית מוחלטת של האיום מצד חמא"ס וחיזבאללה ומתן אפשרות לארגוני מרצחים אלו להתעצם ולפעול בחופשיות. התקלה הזו תיוחס ע"י הממשלה כמובן לגורמי הביטחון שלהם חלק משמעותי בהתהוות המחדל אולם האחריות העליונה היא כאמור על הממשלה והעומד בראשה.
התקלה החמישית היא היעדר מוכנות בזירת ההסברה שבה נכשלת ישראל בכל פעם מחדש. שרת הסברה מונתה אך זו עשתה הכל חוץ מהסברה וגם זירה זו נוהלה בהצלחה רבה ע"י אזרחים וארגונים פרטיים באופן וולנטרי, במקום שהממשלה תנהל את ההסברה.
התקלה החמישית היא גדר הגבול שנבנתה בעלות של מליארדי שקלים וקרסה כמגדל קלפים. כל המערכת קרסה כולל התצפיות, המכשול, התגובה המהירה וההגנה על היישובים.
התקלה השישית היא סוגיית החוסן הלאומי והחברתי האזרחי בישראל.
התקלה השביעית היא היעדר מערכות אזרחיות לגיבוי ותמיכה באזרחים בשעות משבר.
החברה הישראלית - זו נכנסה אל האירוע הנוכחי כשהיא במשבר עצום, כשהקיטוב והשבעים גדולים מתמיד וכשהשנאה והפילוג מאיימים ליצור כאן מלחמת אחים בחסות מדיניות הממשלה. אבל משהו מדהים התרחש במהירות האור. תחת המשבר ומול האוייב המשותף, התאחד רוב העם כמעט במיידית, התגייס גם לצבא ולמלחמה וגם לסיוע אזרחי לתושבי הצפון והדרום והוכיח את גדולתו ועוצמתו במצבי משבר. במקרה הזה הוכיחו אזרחי המדינה כי הם גדולים בעשרות מידות על מנהיגיהם. אבל גם כאן תידרש המנהיגות הבאה של ישראל לייצר תהליכים שיחזקו את האחדות הלאומית את הזהות הישראלית ואת המכנה האזרחי המשותף.
אז מה צריך לקרות עכשיו או מייד לאחר המלחמה?
חילופי ממשלה ומנהיגות במיידית – אף שראש הממשלה הוא היחיד שטרם לקח אחריות על המחדל העצום והאסון הנורא, הרי שהוא והממשלה הם הראשונים הנושאים באחריות זו. אחרי 17 שנה של הזנחת מיטוט החמא"ס ברצועת עזה וחיזבאללה בצפון ואף טיפוחם ואחרי שנה נוראה של התעסקות בהבלי ההפיכה המישטרית על פני חיזוק ביטחון המדינה ורווחתה, על הממשלה והעומד בראשה להתפטר ולאפשר לישראל להתחיל עידן חדש.
חילופי צמרת המערכת הביטחונית – בראש המערכות הביטחוניות בישראל עומדים אנשים ומפקדים מצויינים וגם הארגונים מתפקדים ברמה גבוהה מאוד אבל משהו נוראי התרחש בישראל וזה קרה במשמרת שלהם. ישראל נדרשת לשיקום היערכות המודיעין והצבא לתרחישים עתידיים, לשיפור המוכנות ולמנהיגות ביטחונית ממלכתית ואחראית שתידרש לעשות זאת.
בניית מערך הסברה מתפקד – הסברה מיועדת לעולם וככזו עליה להתבצע ולהיות מנוהלת על ידי גורמים מקצועיים מאוד הבקיאים במתרחש בחו"ל ויכולים לבנות הסברה מתאימה. אין צורך כמובן במשרד הסברה מיותר ובזבזני הנותן ג'וב לשרים בינוניים וחסרי יכולות. על הממשלה להציב בראש מערך ההסברה את האנשים הטובים ביותר מבחינה מקצועית ולהכפיפו למשרד ראש הממשלה ומשרד החוץ.
הקמת מכשול גבול מסיבי מול עזה ולבנון – הגדר שהושקעו בה מיליארדי שקלים קרסה ללא כל מאמץ. על צה"ל ומשרד הביטחון יהיה לבנות מכלול גבול חדש ועמיד בהרבה מזה שהיה. כזה שיאפשר לתושבי עוטף עזה ביטחון אמיתי ולהקיפו במערך אבטחה משופר וטוב בהרבה מזה שהיה.
שינוי מבנה הממשל ושיטת הבחירות – ממשלת ישראל הבאה חייבת לשנות את שיטת הממשל והבחירות הבלתי אפשריות, אלו היוצרות קואליציות סחטניות ולא יציבות ושאינן מאפשרות בניית אסטרטגיות ארוכות טווח ומימושן לטובת המדינה ואזרחיה. כאלו שייאפשרו למנהיג יציבות ויכולת לתכנן ולבצע ולאורך זמן, תוך הגבלת כהונת העומד בראש המדינה לשמונה שנים ומעבר לבחירות איזוריות והגדלת אחוז החסימה באופן משמעותי.
הפסקה מוחלטת של מימוש ההפיכה המשטרית – הכשלון הגדול ביותר של הממשלה הנוכחית הוא בהתעסקות האובססיבית והבלעדית רק בנושא זה על פני כל שאר האינטרסים החשובים לישראל. יש להוריד את העניין לחלוטין מסדר יומה של המדינה והממשלה ולבצע בהובלת המנהיגות הבאה של ישראל, תהליך בנייה, שיקום ושיפור של כלל המערכים האזרחיים במדינה דוגמת: מערכת המשפט, מערכת החינוך, מערכת הבריאות, התשתיות הלאומיות, התחבורה, הרווחה ועוד.
הובלת תהליך של החזרת האחדות לעם – לאחר שנים ארוכות של שסעים וקיטוב בהובלת נבחרי הציבור על ממשלת ישראל הבאה יהיה להוביל אסטרטגיה לאומית לבניית זהות ישראלית מאחדת ומשותפת. כזו המחברת את ערביי ישראל והחרדים לחברה האזרחית, תוך מימוש חוקה יציבה למדינה
ביטחון הפנים – חיזוק משמעותי של משטרת ישראל והקמת המשמר הלאומי בכל רחבי הארץ ומינוי שר בעל כישורים לתפקיד זה בשונה לחלוטין מהמצב הקיים כיום.
הרשות הפלסטינית – למרות הקושי העצום והיעדר פרטנר אמיתי במצד השני, נדרש ייזום מהלך מדיני מול הרש"פ לחיזוקה ובניית הסדרים עתידיים מול איו"ש ורצועת עזה בממשלה ללא סמוטריץ' ובן גביר. לא תוכל לקום כאן מחר מדינה פלסטינית ומאידך לא נוכל לספח כמעט 5 מיליון פלסטינים לישראל. ולכן נדרש הסדר שייאפשר את המשך החיים המשותפים בחלקת ארץ זו.
מדיניות חוץ – ישראל חייבת להיות חלק מבניית המזרח התיכון מחדש. לפיכך עליה לחזור למסלול הסדרים מדיניים גם מול הפלסטינים וגם מול שאר המדינות הערביות השכנות.
שיקום עוטף עזה – חבל ארץ שלם במדינת ישראל נפגע פגיעה אנושה. על המדינה לתת עדיפות עליונה לשיקום היישובים והחקלאות באזור, לחזק את הביטחון, לפצות את תושבי עוטף עזה ולאפשר להם לחזור לחיות בביטחון מוחלט בבתיהם.
רק מנהיגות אמיתית, מקצועית, ממלכתית, ציונית, כזו הרואה את טובת המדינה ואזרחיה על פני טובתה האישית, תוכל לעשות את כל זה ביום שאחרי. והיום שאחרי כבר כאן.
ליאור אקרמן - ראש תחום החוסן הלאומי, המכון למדיניות ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן