אבידע בכר, תושב בארי, איבד את אשתו דנה ובנו כרמל ז"ל במהלך מסע הטבח הרצחני שביצעו מחבלי חמאס בעת שחדרו לשטח ישראל בבוקר הנורא של שבת בבוקר לפני 25 ימים. במהלך הניסיון לשמור את דלת הממ"ד סגורה, איבד אבידע את רגלו ובתו הדר נפצעה קל.
גיבורים תחת אש: סיפורי הגבורה של שלושה אזרחים אמיצים משטחי הקרב בעוטף
בכר שוחח היום (שלישי) עם ינון מגל ואמיר אביבי ברדיו 103FM, ותיאר את ההתרחשויות הקשות: "פחות רגל, פחות אישה, פחות בן, אבל נהיה חזקים. פתאום הבנו שאנחנו הולכים למשהו אחר, והתחלנו לשמוע בקיבוץ שכובשים את השכונות. שמענו ירי אוטומטי, ושמשתלטים על בתים ומתחילים לשרוף אותם".
"באיזשהו שלב אנחנו מקבלים החלטה להיכנס לממ"ד", המשיך. "אמרתי לבני שנרצח שזה לא נראה אותו דבר. הוא אמר לי 'אנחנו נשחוט אותם'. לקראת שמונה אנחנו שומעים שמישהו רוצה להיכנס הביתה. מתחיל קרב על הממ"ד. שמעתי שאמרו לי 'תפתח את הדלת'. חטפתי צרור דרך הדלת, מהצרור הזה לבן שלי עפה היד".
"את הצרור השני חטפתי ברגל ימין, וברגל שמאל הרגשתי כאילו השריר שלי תפוס, היא עדיין תפקדה", הוסיף. "הגעתי למצב בו אני קורס פנימה לתוך הממ"ד, והם מביאים לדלת שלנו את ארון הבגדים ושורפים אותה. קיבלנו עשן והתחלנו להיחנק בתוך הממ"ד. המזל היחידי שלנו הוא שאשתי שנרצחה, בני שנרצח ובתי הדר, היו צריכים ללכת לשירותים. לבתי היו את כלי האפייה בממ"ד, וכל אחד תפס סיר. היו לנו סירים עם שתן, דם ומגבות, ונשמנו את העשן דרך השתן והדם. כך הצלחנו לאט לאט לנשום".
"אתה מרגיש שאתה לא רואה ממטר בממ"ד, הכל אפוף עשן, הגרון צורב ואתה מרגיש שאתה לא יכול", סיפר. "שמענו שתי יריות מדויקות, עשו לאשתי וידוא הריגה. אמרתי לילדים שלאמא כבר לא כואב שום דבר, ושאנחנו עם כרמל - הוא צריך לשרוד. לקראת ארבע אחר הצהריים הוא נשם את נשימותיו האחרונות, וביקש ממני לקבור אותו עם הגלשן שלו".
עוד שיתף אבידע בכאב הרב: "בתי אמרה לי לא לעזוב אותה. הייתי גמור. חיכינו שיבואו לחלץ אותנו. לקראת השעה שמונה בערב, היא אמרה לי שבאים לחלץ אותנו. בפעם הראשונה שמענו עברית מול החלון. מהבוקר מאות מחבלים עמדו מסביב לבית. שרפו אותנו, רצחו אותנו, בזזו אותנו, הכול. בשמונה שמענו עברית, בתי חשבה שעובדים עלינו, שזו לא עברית שאנחנו מכירים. החייל מכניס את ראשו פנימה לחור הירי מהחלון, ואומר 'יש פה טבח'. אמרתי לו ששניים מתים ושניים חיים, ושיעיף אותנו החוצה. סחבו אותי דרך החלון החוצה כשאני גמור. החיילים אמרו לי שלא היו בטוחים שאחיה, אבל הם העמיסו אותי על האלונקה".
סייעה בהכנת הכתבה: מיכל קדוש