על פי נתוני ממשלת תאילנד, כ־30 אלף אזרחים תאילנדים עובדים בישראל, רובם בענף החקלאות, מתוכם כ־6,000 עבדו עד ה־7 באוקטובר ביישובים שבעוטף עזה.
כ-50 מחבלים חוסלו: צה"ל השתלט על מעוז של החמאס ברצועה
ארדואן באיום חסר תקדים: "לעצור את ישראל בהקדם, לא מתנהלת כמו מדינה"
באותה שבת שחורה, מעל 30 עובדי חקלאות מתאילנד נרצחו, עובדים נוספים מוגדרים נעדרים ועשרות מהם נחטפו לעזה. השבוע הוטסו לתאילנד עשר גופות, נוסף ל־15 שכבר הוטסו לשם. הטבח והמלחמה שפרצה בעקבותיו, הובילו לעזיבתם עד כה של למעלה מ־7,000 עובדי חקלאות תאילנדים מרחבי הארץ, שעלו לטיסות לתאילנד, שאותן מממנת הממשלה התאילנדית.
דובר לא מעט על המכה שמהווה עזיבת עובדי החקלאות התאילנדים לארצם לענף החקלאות בעוטף בפרט ובישראל בכלל ועל הניסיונות והמאמצים של ממשלת ישראל ומשרדי האוצר והחקלאות להשאירם בארץ. אולם רגשותיהם וקולם של אותם עובדי חקלאות תאילנדים שהגיעו מארצם כדי לעבוד, להתפרנס ולסייע כלכלית למשפחתם ונקלעו לטבח אכזרי של חמאס ונפלו קורבן לטרור – נשמע פחות.
"שבור לב"
“אני עוד לא מתאושש ממה שקרה ב־7 באוקטובר”, אומר חקרית דיטקרטחוק, שעובד בחקלאות בקיבוץ עלומים מזה חמש שנים, וכעת מאושפז בבית חולים עם פציעות קלות. “אני רק יודע שאני רוצה שחמאס והטרוריסטים האלה ימותו. זה היה רצח כל כך אכזרי וברברי”.
באותה שבת, בשעה 6 וחצי בבוקר, הוא וחבר הכינו לעצמם ארוחת בוקר, כששמעו את האזעקות. “לא הבנו מה קורה ולא ייחסנו לזה חשיבות רבה כי האזעקות האלה אינן דבר חדש", הוא משחזר. "מיד כששמענו את האזעקות הלכנו לממ”ד ותפסנו מחסה. בשלב מסוים הגיעו המחבלים לממ”ד, נכנסו וצרחו. הם זרקו דרך החלון רימון לתוך הממ”ד ובמקביל פרצו את הדלת. הוצאנו את דגל תאילנד וניסינו להסביר להם באנגלית שאנחנו תאילנדים, אבל זה לא עניין אותם.
הם ירו בכולנו, אחד־אחד. ירו כדי להרוג. לרצוח. זה היה מראה מאוד מפחיד. אני רק נפצעתי והם חשבו שאני מת, ולמזלי הם לא ירו לוודא זאת. היינו 11 תאילנדים בממ”ד הזה. רק אני נשארתי חי. פצוע הגעתי לממ”ד בחדר אחר שבו היו עשרה אנשים. אבל כשראיתי שהמחבלים מגלגלים רימון דרך הדלת, קפצתי מהחלון ועפתי מההדף.
הרגשתי לא בטוח לחפש שוב ממ”ד אז ברחתי, צולע, והתחבאתי ברפת פרות. השתמשתי בגללי פרות כדי להסתיר את עצמי. בזמן שהסתתרתי ראיתי את החמאסניקים גוררים תאילנדים ויורים בהם אחד־אחד. זו תמונה שאני לא יכול לשכוח ועד עכשיו קופצת לי בראש בחלומות. אני רוצה שהרוצחים האלה ייעלמו מהעולם הזה”.
כמה זמן חלף עד שהגיעה עזרה מהצבא?
“עברו בערך שמונה שעות עד שהחיילים הישראלים הגיעו. מיד הועברתי לבית החולים, ומטפלים בפצעים שלי. גם השמיעה שלי נפגעה מעוצמת הפיצוצים. אני עצוב מאוד ושבור לב. איבדתי חברים טובים שלי שנרצחו וחלק מהם חטופים. אני מתפלל שהם יחזרו בשלום”.
לדבריו, אין לו כוונה להישאר בישראל כשישוחרר מבית החולים. “אני יודע ששגרירות תאילנד מספקת לתאילנדים שניצלו מהטבח אירוח, אבל אני לא יכול לשכוח את המראות האלה", הוא אומר. "הגעתי לישראל כדי לעבוד. לא הייתי חמוש ולא באתי לישראל כדי למות. ברור שהייתי רוצה לחזור לעבודה שלי, כי אהבתי לעבוד בישראל, אבל הטראומה עכשיו גדולה מדי. אולי בעתיד. כרגע אני לא מרגיש שאני מסוגל לחזור לשם. הרבה מהחברים שלי עזבו את ישראל ואני יכול להבין אותם לגמרי. זה פצע לכל החיים”.
“כשאני שוכב לישון, חלום הבלהות והסיוטים האלה מתרוצצים לי בראש וזה טירוף שלא עוזב אותי מאז השבת הארורה”, מעיד קוראט קה־פלואן, שניצל מהטבח בקיבוץ ניר עוז. “אני עדיין מתגעגע לאחיי ולאחיותיי שעבדתי איתם ונרצחו באכזריות. בכל פעם שאני שומע על חבר נוסף שנרצח או נעדר שנמצא - המצב הנפשי שלי מחמיר.
לא אשכח את הרגעים המפחידים והנוראיים האלה שחמאס הגיע לממ”ד שלנו, התחיל לירות מכל עבר ואני זוכר בעיקר בלגן וכאוס, ככה שאולי הדחקתי את כל הפרטים שקרו בין היריות, ואת הרגעים שבהם ראיתי את החברים שלי נרצחים מול עיניי, עד שהצלחתי לברוח לרפת פרות ולהסתתר מאחוריהן. גם החקלאים שעבדתי איתם נרצחו והם היו באמת טובים אליי”.
עם בוא כוחות הצבא לניר עוז פונה קוראט לבית מלון בתל אביב, שם, לדבריו, התגלתה לו הנדיבות הישראלית. “דאגו לנו לאוכל, לבגדים, למצרכים ועטפו אותנו באהבה, ולא נתנו לנו להרגיש זרים אלא כחלק בלתי נפרד מישראל", הוא אומר. "שגרירות תאילנד עזרה מאוד. אני אישית מחפש עכשיו עבודה באוסטרליה, אני לא רוצה לעבוד יותר בישראל, הפחד וחוסר הביטחון הזה והסיוטים לא יעזבו אותי, זה כואב מדי.
אני מעדיף להתרחק, וברגע שאמצא מקום עבודה אחר אני מיד אעבור למדינה אחרת. אני לא יכול לשכוח את המראות של גופות החברים שלי ואת החברים שלי שחטופים. אני מדוכא מהמצב”.
“מרגיש את החיבוק”
לצד חקרית וקוראט, יש תאילנדים שניצלו מהטבח והחליטו להישאר לעבוד בישראל. “אני בכל יום מנסה לשכנע את התאילנדים שנמצאים בישראל לא לעזוב ולא לחזור לתאילנד כי אני מרגיש שממשלת תאילנד לא תדאג לנו שם”, מספר סה מו, שהגיע לעבוד בחקלאות בקיבוץ נירים בשנה שעברה.
“לפני ה־7 באוקטובר החקלאים הישראלים היו מאוד טובים אליי ואפילו נתנו לי בונוס של 800 שקלים בכל חג ישראלי והמשכורת הייתה טובה, ובסופו של דבר באתי לישראל כדי לעבוד. גם עכשיו אני מרגיש שיותר משתלם לי כלכלית לעבוד בישראל מאשר בתאילנד, שם לא דואגים כל כך לרווחה הכלכלית שלי. חברים שלי עזבו אבל אני חושב שהם טועים”.
אתה לא מפחד?
“עכשיו? לא. אני מרגיש בטוח בישראל. אבל ב־7 באוקטובר פחדתי כמו שלא פחדתי מימיי. כשהטרוריסטים פרצו לקיבוץ והחלו לירות ולרצוח, נשכבתי על הרצפה מבלי לזוז וכבר ראיתי את המוות בעיניים. הם נכנסו לחדר וירו בכל מי שהיה שם, אני שכבתי והעמדתי פני מת וככה הם עזבו אותי. הייתי באותו מנח כמה שעות עד הערב כשהצבא הגיע לחלץ אותי. זה היה נורא. מכרים שלי, תאילנדים, נרצחו באכזריות: שניים נמלטו לרפת פרות וחמאס שרף את הרפת. הם נשרפו למוות”.
סה מו טוען שלא רק השיקול הכלכלי עומד לנגד עיניו: “אני לא מסכים עם התנהלות ממשלת תאילנד ולא מתחבר לנאומים של שגריר תאילנד שמנסה לשכנע את התאילנדים לעזוב את ישראל. בישראל אני מרגיש את החיבוק ואני מרגיש שהיחס של הישראלים הוא טוב, הם מאוחדים ברגעים כאלה ומרגע שפרצה המלחמה הזו אני מרגיש שאני זוכה ליחס טוב וחם, וזה גרם לי להרגיש פה, בישראל, בבית.
כרגע אני שוהה בתל אביב, אבל בקרוב, כשיתאפשר, אחזור לעבוד בקיבוץ בדרום, אני עוד לא יודע איזה. אני מאוד עצוב על מה שקרה לתאילנדים ולישראלים שנרצחו ונחטפו. צריכים להשמיד את חמאס. אני מקווה שבעוד שבוע או שבועיים המלחמה תיגמר והשקט יחזור לישראל”.
“משכנתי את הבית שלי בתאילנד שבו גרים אשתי והילדים ואני לא יכול לחזור כרגע לתאילנד, כי אין לי מספיק כסף כדי להתקיים שם ולשלם את החובות וההלוואות שלקחתי על הבית”, אומר מנגחי טה, שעובד בחקלאות בקיבוץ זיקים מזה שלוש שנים. “אני לא יכול לחזור עכשיו כי המצב הכלכלי שלי יהיה יותר גרוע והמשפחה שלי תיזרק לרחוב. כרגע אני נמצא ברמת גן אצל חברים, אבל אני מברר מתי אוכל לחזור לעבוד בזיקים. היחס של הבוסים שלי היה טוב והוגן, הם היו נחמדים אליי ואני לא רוצה לאכזב אותם, בעיקר כשהם משלמים טוב”.
איפה היית בזמן הטבח?
“בקיבוץ. שמעתי יריות ולא הבנתי מה קורה. אז אני והחברים שלי מיד רצנו לממ”ד להסתתר, ובמזל הממ”ד שלנו לא נפגע, אבל שמענו יריות ופיצוצים ופחדנו מאוד. הייתי בטוח שלא אצא מזה בחיים. לשמחתי טעיתי אבל אני מאוד עצוב על החברים שלי שנרצחו ונחטפו. זו מכה קשה לישראלים ולתאילנדים ולעולם כולו. אני לא מצליח להתאושש מזה שהחברים שלי נרצחו בדם קר”.
אתה לא מפחד להישאר בישראל?
“מפחד, אני לא ישן בשקט, אבל אני יודע שלחזור לתאילנד זו לא אופציה. אני מקווה שישראל תגן על האזרחים ותנצח במלחמה הזאת ודברים יחזרו לקדמותם”.