"צריכים מקום לצעוק ולהתבטא": היוזמה למען בני הנוער מפוני העוטף

"בני הנוער מהעוטף חוו זוועות. חברים שלהם לכיתה נרצחו, חברים שלהם חטופים, הם מבינים מה קורה במדינה והרבה מאוד רגשות מציפים אותם. יש כאלה שמסתגרים בנקודה הזו וקשה להם לדבר, לצאת מהחדר. יש כאלה שמוצאים עצמם בהתנהגויות יותר סיכוניות, יותר הולכים לקצוות, כגון אלכוהול, הסתובבות בלילות עד מאוחר. יש לנו נוער חזק מאוד שעומד בגבורה במה שקרה, אבל היעדר מסגרת שעוזרת להם לשמור על השגרה בשילוב הזוועות שעברו זה מאוד קשה ומסוכן", אומרת רותם רוגובסקי, המרכזת את הפעילות באילת לטובת בני הנוער המפונים מטעם "הנוער העובד והלומד" וחטיבת בני המושבים.

צו 8: המשפחה שהתגייסה למאמץ המלחמתי ולחיזוק העורף
מחקר חדש חושף: כך ישראל תנצח בקרב על ההסברה

יוזמות שונות קמו מאז תחילת מלחמת "חרבות ברזל" במטרה לסייע לבני הנוער המפונים. "אנחנו מייצרים במלונות שבהם מרוכזים המפונים פעילות של תנועת נוער, הדרכה של קבוצות, הכשרות מעשיות", אומרת רוגובסקי. "יש לנו במלונות מתחמי נוער שהם רק לנוער, רחוק מהילדים וההורים, כדי שיהיה להם מקום משלהם. בעיקר אנחנו עוזרים להם לייצר מפגש אחד עם השני. הם מחפשים חברה, ואנחנו מנסים לתת את המענה בתוך מתחם הנוער שבו נמצאים מדריכים".

אילו פעילויות אתם עושים איתם?
"לקחנו למשל כמה קבוצות מכמה מלונות בימים שונים, ועשינו איתם על האש, קומזיץ בים. הבאנו גיטרה, הם שרו שירים, וזה היה מקום בשבילם לבטא את עצמם. הם בחרו מה שרים, כאשר הרבה מהשירים היו או שירי זיכרון, או שירים בסגנון 'עם ישראל חי', שנותנים ביטחון. אצל אחת החבורות הרכז סיפר שהם עמדו, התחבקו ופשוט צרחו את השירים. זה היה רחוק מהמלון, היה להם מקום שבו הם יכולים פשוט לצעוק ולהתבטא, ואני חושבת שזה הרבה ממה שהם צריכים עכשיו".

"במלונות יש הרבה דברים לילדים קטנים, הופעות וכדומה, אבל את הנוער זה לא מעניין. לכן צריך משהו ייעודי שמתייחס אליהם כאל אנשים בוגרים. זה מה שהמדריכים שלנו עושים, מדריכים בגובה העיניים. אנחנו מתמקדים כיום בכ־40 מלונות ברחבי הארץ, עורכים בהם פעילות יומית. באילת למשל אנחנו נמצאים בשמונה מלונות. כל יום יש פעילות, יש מתחמי נוער בטיילת ועוד".

רוגובסקי מוסיפה ואומרת, "יש גם בני נוער שמחפשים עכשיו משמעות ועשייה. בשבוע השני למלחמה עשינו להם למשל סמינר מדריכים לשעת חירום לכיתות י'־י"ב. הם למדו להיות מדריכים וזה נותן להם הרבה משמעות ועשייה. יש הרבה בני נוער מפונים שמדריכים כיום את הילדים במלון".

"לא נוח עם זרים"

"בני הנוער כבר חודש ימים נמצאים מחוץ לשגרה. שלא נתבלבל, פליט הוא פליט, גם אם הוא נמצא במלון", אומר יובל אלימלך, סמנכ"ל חינוך ולמידה ברשת אמי"ת, המפעילה את בתי הספר העל־יסודיים בשדרות בשיתוף עיריית שדרות. "תלמידים שלנו משדרות מפוזרים עכשיו בבתי מלון בערים שונות. הם לא התפנו כקהילה שלמה למקום אחד. עיריית שדרות, מחלקת חינוך וראש העיר משקיעים המון משאבים יחד עם הרשת שלנו, כדי לסייע להם. בני הנוער נתקלים בהרבה קשיים כי אין להם שגרה, אין להם מסגרת. יש במלונות המון שפע, המון מתנדבים, המון מטפלים, אבל לפעמים גם לא נוח להם עם כל האנשים הזרים, והם רוצים מישהו שהם מכירים".

מה עשיתם לטובת העניין?
"פתחנו ארבעה מוקדים מרכזיים במלונות בים המלח, באילת, בירושלים ובתל אביב. לקחנו מישהו שהם מכירים מבית הספר משדרות, איש צוות שגם פונה ושנמצא איתם עכשיו באותו מלון, עשינו מיפוי של כל התלמידים, ולכל תלמיד יש כתובת. ההיכרות הזו עם איש הצוות היא מאוד חשובה. לקחנו את רשימת התלמידים המפונים שבמלונות והצמדנו לכל 15 תלמידים איש צוות. גייסנו גם כ־70 בני ובנות שירות שמסייעים לנו. אנשי הצוות פותחים כל בוקר בשיח עם 15 בני נוער, שואלים לשלומם. כ־50% מבני הנוער של שדרות נמצאים במרכזים האלה, ואילו 50% אחרים נמצאים כרגע אצל בני משפחה ברחבי הארץ. גם אותם אנחנו ממפים ויוצרים להם מפגש מקוון של איש צוות ל־15 בני נוער".

אלימלך מציין שבהתחלה היה מאוד קשה להביא את בני הנוער למפגשים, "אז יצרנו בעיקר פעילות לא־פורמלית, יותר חברתית", הוא אומר. "היינו למשל בחוף חנניה, עשינו פעילות שם, הרבה דברים חווייתיים, טיולים. אחד מהמנהלים שלנו בים המלח הוא מורה לשל"ח. אז הוא יוצא עם התלמידים לטיולים. המנהלים גם יצרו רצועות היברידיות בזום שבהן הם מבקשים לראות את כל התלמידים שלהם מכל מרכזי המפונים. יש גם רצועות של למידה, אבל הדגש הוא לא על למידה, אלא על להיות בקשר עם התלמידים. זה הדבר הראשון שהם צריכים. יש לנו גם קו חם לתלמידים בשיתוף מכון ארבל, אם מישהו רוצה להתייעץ".

"למנוע שעמום"

"לבני הנוער המפונים יש בימים אלה כמה רמות של קשיים", אומר דני לויט, סמנכ"ל עמותת עלם. "יש בני נוער שהיו חשופים לטראומות בקו ראשון, כאלה שבני משפחתם נהרגו, נחטפו, שנכנסו אליהם מחבלים הביתה, נשרפו הבתים. ויש כאלה בקו השני יותר, שנחשפו לסרטונים הקשים ולא חוו בפועל את הזוועות. יש גם את מה שהפינוי עצמו מביא, שזו חוויה של פליטות, שהיא קשה לכולם. בני הנוער חיים עכשיו מחוץ לבית, בסביבה אחרת, בצפיפות בחדר במלון".

"סיטואציות של חוסר שגרה מתבטאות הרבה פעמים בשעמום שידוע שמביא עמו כל מיני דברים כמו אלימות, אלכוהול, סמים, התנסויות מיניות לא מתאימות. אין מסגרת, אין למה לקום בבוקר. רואים למשל הרבה שוטטות של בני נוער ממרכזי המפונים בערים כמו תל אביב, אילת וירושלים".

מה אתם עושים במטרה לסייע להם?
"יצאנו לשטח יומיים אחרי שהמלחמה התחילה. אנחנו פעילים בעשרה מוקדים של מפונים ומתכוונים להתרחב בקרוב. הקמנו בשותפות משרד הרווחה והביטחון החברתי מיזם שנקרא 'מרחב לנשימה'. אנחנו מגיעים עם צוותים שלנו שמורכבים מעובדים ומתנדבים למרכזי המפונים, פוגשים את החבר'ה בשעות הלילה ומקיימים איתם מרחב בלתי פורמלי שמאפשר שיח בגובה העיניים. הם מציפים את הקשיים שלהם, הדאגות שלהם. אנחנו מגיעים באופן קבוע, שלוש פעמים בשבוע, עם צוות קבוע לאותו מקום. ככה לאט־לאט נוצר קשר, יש היכרות, אמון. ככל שהזמן עובר החבר'ה גם מעלים תכנים יותר משמעותיים".