בכיכר העיר תאילנדי על אופניים. הנייד צמוד לכידון, וצלילי ראפ עולים ממנו. שידור ישיר מבירת המוזיקה בצ'אנג מאי. בא למצוא פרנסה וקיבל מלחמה. קלגסי עזה לא חסו על עשרות חבריו. הצלילים מהבית הם נחמתו.
על רקע החקירה נגדה: מנהלת לשכתה של שרה נתניהו התפטרה מתפקידה
העולם הערבי סוער בגלל תמונות הנהירה דרומה: "כמו הנכבה, טרגדיה זהה"
נחמה מחפש גם החתול הג'ינג'י שתר אחר שיירים בדוכן שווארמה מוגף. כאחד העכברושים שהלכו בעקבות החלילן מהמלין, דולק הג'ינג'י אחר התאילנדי. הניגון מהדהד בכיכר. נשמע כתרועה חרישית, כפסקול לתוגת סתיו אשקלונית.
בסיפור הזה העובדה מטשטשת את האמת. באתי לעיר המטווחת, כי זה מה שעיתונאי אמור לעשות בזמנים האלה. אבל המניע שייך לימים קדומים יותר. אשקלון הייתה ביתי הראשון במולדתי החדשה, תחילת מסעו של יליד בוקרשט שהשתוקק להיוולד מחדש תחת שמי ים תיכון, להיטבל לישראליות המזוקקת.
ב"שער העלייה" בחיפה היינו סוג של מבקשי מקלט, פליטים, בלשון הזמן הזה. אנשים ללא שם התערבבו עם אנשים ללא שם שניסו לייצב פיסת אדמה מתחת לרגליהם. והיה סבא עזריאל, אביה של אמי רחל. סבא עלה כשנה לפנינו וחש מאשקלון, שנקראה אז מגדל, לקבל את פנינו. כשהשלטונות אסרו עליו להיכנס, העביר לנו תפוזים דרך גדר התיל. כעבור כמה ימים לקח אותנו לביתו.
סבא עזריאל וסבתא רבקה גרו בדרך הים, כיום רחוב אלי כהן. העולים ברחובות העפר הסמוכים הוטלו אל כור ההיתוך, אבל מישהו כיוון את התרמוסטט לטמפרטורה שפויה. שלא תעלים, שלא תמס, שתשאיר על כנם את קווי המתאר של זהותם. בשמיכת הטלאים שנסרגה בדרך הים שמרה כל עדה על הצבע.
רומנים מול טורקים, צ'כים מול הונגרים, פולנים מול טריפוליטאים. השכנות הניבה אפילו ניצני אהבה. כל כך סותרים את מציאות השיסוי והשסע שחווינו עד 7 באוקטובר. “הם כל כך יפים", התפעלה סבתא רבקה משכניה יוצאי לוב. “והעברית שלהם כל כך נכונה, אומרים ‘משה' (במלרע - מ"ח) ולא ‘משה' (במלעיל) כמונו".
מלחמת השחרור עוד הייתה באוויר, וסבא גר בבית ערבים. ברחו? גורשו? עד היום איני יודע. את דלת העץ היה פותח במפתח ברזל גדול. את תאומו ודאי תלה על צווארו אחד הדיירים הקודמים במחנה הפליטים בעזה. אלה היו ימים של דחיפות גדולה, וההיסטוריה מיאנה להתמהמה. מי שנעלמו הוחלפו כהרף עין. החיים נמשכו אבל באמצעות אנשים חדשים. היו בתים שבהם מצאו סירים שטרם התקררו. סבא סייד כמה פעמים את הקירות כדי להיפטר מריח העשן.
העיר נקראה “מגדל", אבל הייתה יותר “מג'דל", כשם היישוב הערבי ליד חורבות אשקלון התנ"כית. קול המואזין הסתלסל מהמסגד, גברים בגלביות שחורות שוטטו ברחובות, נשים בעבאיות מכרו זיתים בגביעים מקרעי עיתונים בערבית. המפגש של הוריי, בוגרי בוקרשט או “פריז הקטנה" עם מג'דל, היה כשל לורנס איש ערב עם חיג'אז.
אמא ניסתה להיאחז בפרנקופוניות אך בטעות פתחה את לבנו למטעמי המזרח. פעם כושפה משלט אדום: Le Roi du Fallafel. אמא אמרה לנו שהאיש בקיוסק הוא כנראה מלך של משהו אבל אינה יודעת לתרגם “פלאפל". עלינו ללכת ולהיווכח. כך התוודעתי לקציצות הנשגבות וכרתי איתן ברית עולם.
לאחר כמה חודשים עזבנו את העיר אבל המשכתי להגיע. תמיד ובכל הזדמנות. סבא עזריאל היה אז שומר במפעל הצינורות "יובל גד" בכניסה לאשקלון. אהבתי לראות אותו מתכונן למפגשיו הליליים עם עזה. היה מנפח את גלגלי אופניו, מהדק באטבי כביסה את שולי מכנסיו שלא יילכדו בשרשרת, מלפף את השקית עם התרמוס סביב הכידון וחובש כובע מצחייה פרולטארי כמו של יצחק טבנקין.
את ראשו השחיל לרצועת ה"מאוזר", וכשהרובה מנתר קלות על גבו דיווש אל הלילה. בכניסה ל"יובל גד" המתינה לו בודקה משמימה. היה מדליק את פתיליית הנפט, מנמיך את להבתה שלא תיראה, וביד עטורת טבעת זהב משובצת אבן חן שחורה היה דורך את נשקו. כשהתעבתה האפלה, היה יוצא וממתין.
המסתננים מעזה חיפשו בעיקר ציוד השקיה, אך גם בגרונות יהודיים לא בחלו. היו לילות שסבא, ניצול שואה מ"ממלכת המוות" בטרנסניסטריה, ירה אל החושך. הייתי שואל אם הרג, אם פגע, היש משהו שאוכל להשוויץ בו, אך סבא מעולם לא התרברב. רק סיפר שעם בוקר היו מוצאים ציוד שהמסתננים השאירו במנוסתם.
בשבוע השלישי למלחמה אשקלון אינה העיר שהכרתי ואני לא העיתונאי שהכרתי. בסבבים קודמים באתי מביתי המוגן. הייתי “כתבנו" שהטריח עצמו וירד דרומה. מעביר כמה שעות עם המקומיים המוכים, מפיק 1,000, 2,000 מילה ונגמר הסיפור. לא שלא הזדהיתי, אבל זאת הייתה גיחה, פסק זמן קטן למלחמה, עוד 44 ק"מ ישובו החיים למה שהיו.
עכשיו, לאחר ימים עם ארבע־חמש אזעקות, לאחר נפילות סמוכות לביתי, אני נדרך מצפירת מכונית, לא מושך זמן במקלחת, ישן כשהכפכפים ליד המיטה, חרטומיהם לכיוון הדלת ונכדיי חוששים להגיע אלינו. ראשון לציון - יישוב ספר, והאשקלונים אינם פיגורות לסיקור אלא אחים לצרה. הם שמשת חלוני. דרכה אני מביט החוצה ורואה את עצמי.
בת דודתי אהובה (73) היא אשקלונית מיומה הראשון. חוץ מכמה שנות נועם בברזיל, את כל חייה העבירה כאן. היא זוכרת ילדות רגועה וחיים טובים. הקרבה לעזה לא הייתה מעולם עניין. לאחר מלחמת ששת הימים ביקרה כמה פעמים בעזה ולא התרשמה. “שוק, ערבים ועוד פעם שוק".
עזתים התחילו להסתובב בעירך?
“כן, אבל לא התייחסתי אליהם כאל עזתים. פשוט היו חלק מהנוף האנושי".
אמיר לוי הוא איש כסוף שיער שנולד אף הוא באשקלון. “חרבנה, חרבנה", הוא מתמצת את המצב. “בבלונים, באופניים, במריצה נכנסו אלינו". הוא קבלן שהעסיק הרבה עזתים שגרו במבנה ברחוב של סבא. “לא סידור בטוח אבל מאוד נוח", מודה אמיר. עכשיו הוא פגוע ברמה האישית.
“הייתי מביא להם בגדים, דברים, ולא ידעתי מה הם מתכננים עליי".
בימים האלה הוא איש כועס מאוד. על ביבי, על הרמטכ"ל, על אמ"ן, “ועל כל המודיעין המחורבן הזה".
מה קרה לנו?
“קרה יותר גרוע משואה. פה יש לך צבא - שם לא היה, פה יש לך אדמה ואתה צריך להילחם עליה. אתה נותן לערבים להרים לך חומה? אני שואל אותך: איפה אנחנו?".
אם היום יהיו בחירות למי תצביע?
“בטח לא יאיר לפיד".
למה?
“הוא פקה־פקה, לא עשה צבא".
עשה...
“איפה, בקריה? אני רוצה אנשים עם קרביות".
ביבי קרבי ותראה.
“הוא אדם חכם, גם אתה תגיד את זה. לא פראייר, תראה כמה שנים הוא מחזיק מדינה".
הצבעת לו?
“בטח".
ולו היו בחירות עכשיו?
“אני בספק. קום, קח אחריות, מהיום הראשון היה צריך לקחת. אל תתפטר אבל תגמור כבר עם הבלגן הזה".
ליד מגרש החנייה של המדרחוב בלגן אטומי. מלתעות הרעם ניכרות. הטיל טלטל את “בית גור" המתנשא, טיגן את המכוניות ולעס את החנויות. אם 7.10 הוא שואה, הזכוכיות המרוסקות הן ליל הבדולח. כשחקנים של עשרות שנים עם אותה הצגה, אנשי מס רכוש מכירים היטב את שורותיהם. “הלך מזגן עילי", קובע המעריך, “הלך מזגן עילי", מאשר הקבלן. “ובמניקור־פדיקור הלכו החלונות", אומר הראשון, “הלכו החלונות", מסכים השני.
13 שנה היה עו"ד משה קלדרון שותפו של אבינועם ארדן, אביו של שגרירנו באו"ם. עתה, הוא עומד מול משרד קרוב לטוטאל לוס. “אבל אני ממשיך לעבוד", הוא מבטיח, “בעלי עסקים שחיים מהיד לפה התקשרו אליי, לא יודעים מה יעשו בתחילת החודש". במה שהיה משרד תיווך, הבעלים הם שואבי המים. מנסים לגלות רצפה שטבעה, מטאטאים את השברים ונאנחים: “אם העזתים היו פה, היו גומרים הכל בשעה".
בית הקפה של רוז'ה הוא הר הגעש במדרחוב מדברי. המדרכות שוממות, וגלי הלבה מתנפצים עליהן. מעל טלוויזיה סינימסקופית דובר צה"ל מודיע: כך וכך מנהרות פוצצו, כך וכך גיחות התרחשו. אך לא צה"ל במוקד אלא אנחנו. המוגלה מוקזת והעצבים רוטטים.
איש עם מלא טבעות על הידיים צועק: “עיתונאים שמאלנים", ואחד בשורטס חום מתקרב ומאיים: “תלכו מפה אנרכיסטים, עוכרי ישראל, רק ביבי, מה אתה מסתכל עליי ככה?". בפעמים קודמות היו מוסיפים גם: “תחזרו לתל אביב", עכשיו, מסיבות ברורות, זה נחסך מאיתנו. כשהידיים קרובות מדי למצלמות של אלוני אנחנו עפים החוצה.
אין זעם אלא כאב על האנשים הטובים האלה. שנים שהם מעמידים את לבם לרשות המנהיג. חושפים חזה ששערו הלבין מ־20 שנות צליפה על עירם ומסוככים על שמו בגופם. בנימין נתניהו הוא משאת נפשם ואין בלתו. אך הם נענים בהתעלמות ובנפנוף בכזב ובשקר.
כשפרצה המלחמה הבאתי את דוגמת צ'רצ'יל הנערץ על נתניהו. האריה עם הסיגר חש אל החורבות שהשאיר הלופטוואפה בקרב על בריטניה, לקח אחריות לגורל התושבים ושיכך את חרדותיהם. מסיפור במיזם “עוטפים את העוטף" של הספרייה הלאומית, למדתי שלא הייתי צריך להרחיק לצ'רצ'יל.
כחצי שנה לאחר רצח רועי רוטברג נכבשה עזה במבצע קדש. המצרים נסוגו מהתלם האחרון של נחל עוז, הקיבוצניקים היו בטוחים שעתה ירווח להם. כשישראל נאנסה לסגת, ראש הממשלה בן־גוריון והרמטכ"ל משה דיין ירדו אליהם. להרגיע, למוסס פחדים. עזה אומנם תחזור לידיים מצריות אך השקט ייכון. האו"ם ישמור. כשעזב בן־גוריון את מועדון החברים, דיין נשאר. הקיבוצניקים פתחו את לבם ואת פיותיהם.
הציפו את הרמטכ"ל בשלל חששותיהם. הפתיל של דיין התלקח. אם יקרה משהו יקבלו פיצויים נאים, הטיח בהם. וחוץ מזה נמאס לו לשמוע את “קיטוריהם", “מי שלא מתאים לו שיחזור לרמת השרון". ראש הממשלה קיבל דיווח ורתח. הכריח את הרמטכ"ל שלו לרדת שוב לנחל עוז ולהתנצל לפני החברים. וזה קרה במשהו קטן 1,400 (לפני הכניסה הקרקעית) מונים ממה שאנחנו עוברים עכשיו.
אנחנו בחזית “מרכז היזמות והחדשנות - מעצבים את המחר". במשך 70 שנה מסעדת “הניצחון" שעמדה כאן עיצבה את האתמול. במקום הזה ניסתה משפחתי לחנוט את זיכרונותיה מבוקרשט. לנעוץ מזלג בעבר מתרחק. “הניצחון" היה מקדש הגעגוע של הוריי, ואני ירשתי את הכמיהה. לילדיי ולנכדיי תיווכתי את נפלאות ה"מיטיטיי" (קבב רומני מבושם בתמיסת שום) ואת תענוגות ה"פאפאנש" (סופגניית גבינה מטוגנת עם ריבה).
הטבחית ב"הניצחון" הייתה מרישקה, חברת נפש שהייתה לבת משפחה אהובה. את מרישקה ואת פולדי בעלה הכיר סבא כשחרש עם מזוודות הסדקית שלו את טרנסילבניה. בארץ התחדשה החברות ובעוצמה רבה יותר.
כשישעיהו וסוריקה לייבושור פתחו את “הניצחון" - לזכר הניצחון על הנאצים - מרישקה מצאה את מקומה. במסעדה ראתה פרויקט אישי. ביד רמה ובאגרוף קפוץ ניהלה את המטבח. לא הוציאה כוס קפה קודם שבדקה אם יש לו כתובת, אם אכן יגיע לשולחנו של סועד. היא דאגה ללייבושור כמו לילד שמעולם לא היה לה. כשחלתה ולא זזה מביתה, דאג לייבושור שלא תרעב.
יום־יום התייצב אצלה עם סיר מהביל. כעבור שנים הצטרפו לשותפות גבריאלה (גבי) ויונתן (יונל) הייניק. לאחר שלייבושור פרש, ניהלו בעצמם את העסק. כמה חודשים לאחר שפרשו גם הם נסגרה המסעדה. גבי ויונל הם ניצולי שואה מיאשי, עיר פוגרומים מהאכזריים בהיסטוריה של יהודי מזרח אירופה. בנם נרצח כאן, במלחמה ליד הבית.
15 שנה ניהל ראובן הייניק את “חלב לבן", רפת כיסופים. בטבח העוטף איבד הקיבוץ שמונה חברים ושישה עובדים תאילנדים, ארבעה חברים נחטפו. ביום האחרון לשבעה על ראובן מצאנו סוכת אבלים נטושה. החום והאזעקות הבריחו את כולם פנימה. כבכל יום, המתה אבלים החצר המוצלת. ליד שולחן האבל פגשתי את האם גבי, שפעם פתחה לנו שולחנות שמחים.
המזלג שבידה נבר בסלט ורק לעתים מצא את פיה. הכחול שבעיניה נשטף מדמעות אך עדיין היה עז ויפה. בתה חנה, שפתחה מסעדת המשך (“הניצחון של חני", יכין 1255, אשקלון), חגה סביבה. “אח שלי היקר מכל... היה הדבר הכי קרוב לי בחיים", כתבה בהודעת אבל שפרסמה לאחר מותו.
ראובן הייניק נולד במלחמת ששת הימים ונרצח במלחמת 7 באוקטובר. הוא למד בבית הספר החקלאי בכפר סילבר שליד אשקלון. אהב בעלי חיים אך חיבה מיוחדת שמר לפרות. מוריו הבחינו בכך והפקידו בידיו את ניהול הרפת. 18 שנה התמיד בכך. הוא התחתן, הוליד שלוש בנות, בנה בית יפה באשקלון והתמכר לטיולי ג'יפים. כמה מחבריו לטלטולי הדרך באו לחצר השבעה. לאביו יונל הציע לא מכבר לצאת יחד למסע שורשים ברומניה.
לפני כשלוש שנים, כשקרני שמש בוגדנית ליטפו את כיסופים, נתן ראיון נוקב למיזם “מחבקים את רפתני העוטף": “מאוד שקט ונעים כאן, אבל ברגע שמתחילה מתיחות התחושות הלא־נעימות מחלחלות לכולם. יש כאן מתח קבוע וחשש תמידי, אני כל הזמן שואל את עצמי מתי תגיע הפעם שנחטוף חלילה פגיעה ישירה, כל עוד הפגיעה אינה ישירה, אתה אומר, ניחא, אבל קשה לחיות בהרגשה הזאת לאורך שנים.
אני חושב שבממשלה צריכים להיות אנשים שבאמת חשובים להם האזרחים במדינה, כרגע זה לא נראה ככה, אני לא חושב שהממשלה מתייחסת לתושבי המדינה בצורה נאותה. לצערי הפוליטיקאים שלנו גורמים לשיסוע בינינו. ממשלת ישראל חייבת להעניק לתושבים ביטחון לעתיד שלהם כאן, לא רק מילים יפות. ההרגשה היא שאנחנו לא מעניינים אף אחד, כי למזלנו לא קורים אסונות אלא נהרגים ונשרפים 'רק' בעלי חיים ושמורות טבע, לצערי אלה לא מעניינים את הפוליטיקאים שלנו".
באותה שבת מהגיהינום חזר ראובן הייניק מעוד טיול ג'יפים. במוצ"ש פונה כיסופים ונאסר על אנשים להיכנס אליו. ראובן ישב בביתו והתייסר קשות. מי יאכיל את הפרות? מי ישקה אותן? מי יחלוב? פרה שאינה נחלבת נדונה לכאבים, לדלקת. ביום שני, השלישי למלחמה, נכנע לחששותיו. המשפחה ניסתה למנוע ממנו לצאת כי מסוכן שם בכיסופים, אבל הוא התעקש.
“הפרות סובלות", אמר לאמו. בהנהלת הקיבוץ אמרו לו: “אין לך אישור כניסה". ראובן הלך אל הצבא וחזר עם אישור, סיפר גברי ברגיל, יו"ר הנהלת כיסופים. מרכז המשק ועוד רפתן הצטרפו אליו. השקו את הפרות והאכילו אותן. מהרפת הלכו למכון החליבה. מחבל שהסתתר שם ירה בראובן הייניק והרגו.
האזעקה קוטעת את שיחתי עם האב יונל. הוא מרים עיניים שואלות לחני בתו: “הולכים?", “כן, עכשיו למקלט", היא משיבה. יונל הייניק, איש בן 80, נשען על מקלו, מתקדם לאטו. מקרנות החצר מתחילה נהירה. הסכנה כאן מעכשיו לעכשיו. 15 שניות לתפוס מחסה לעומת דקה וחצי בבית.
בממ"ד שראובן ז"ל דאג להקים יש מקום לכולנו. האוויר הדחוס קולט את מילות החרדה: “אמא, אמא, איפה אמא?", “הנה, היא פה הכל בסדר, ה־כ־ל ב־ס־דר", “חני, תיכנסי כבר, התינוק בוכה", “איפה בר? איפה שושי?", “אל תצאו עוד", “נפל בכרמיה, נפל בזיקים", “זהו, אפשר לצאת".
מה את אומרת?
אהובה בת דודתי: “כשזה מתחיל, זה נמשך".
את לא פוחדת?
“לא, אני נכנסת לממ"ד אבל בלי דפיקות לב ובלי חרדות. אין. אני בנויה אחרת, חזקה".
והמחשבות לא רצות בראש?
“מרחיקה ממני מחשבות רעות".
את שולטת בזה?
“כן, אם אני מחליטה שלא יקרה לי אז לא יקרה לי".
בתה ושלושת נכדיה נשארו איתה באשקלון. שני בניה עזבו לקו הרוחב של השרון. לוחצים שתצטרף אליהם, אבל היא בשלה. “מכירים את אמא שלהם, עקשנית", היא צוחקת. כדי להרגיע אותם עלתה צפונה לכמה ימים אך שבה לאשקלון, “בבית הכי רגוע לי".
הדרך מהבית של ראובן הייניק ז"ל יורדת לחוף דלילה. היו ימי קיץ תמימים שהרבינו לעבור בה. חמושים בשמן אגוזים כדי לתפוס צבע, מצוידים בצנצנת חצילים רומניים כדי לא לתפוס רעב, נסענו עם סבא לים. האוטובוס יצא ממגדל, והנהג היה שם ברמקול את “כבקשתך" ב"גל הקל". אלה היו ימי החברות האיתנה עם צרפת.
גברי ה"קומפניון דה לה שאנסון" ביקרו תכופות בארץ, והמאזינים הרבו לבקש את שיריהם. אני זוכר במיוחד את להיטם הענק, 'Si tu vas a Rio'. “בצרפתית זה ‘אם אתה הולך לריו'", תרגמה לי אמא. האוטובוס היה מתפתל בין הווילות של שכונת אפרידר ועוצר בתחנה ליד מלון “דגון".
אפרידר הייתה אז הרצליה פיתוח של אשקלון, ו"דגון" היה “המלך דוד" שלה. את הרעיון להקים מלון הגה ד"ר יחזקאל (הנרי) זונאבנד, ראש עיריית אשקלון. זונאבנד, שנולד באימפריה הרוסית, סיים דוקטורט בהנדסה באוניברסיטת היידלברג, שירת בצבא הבריטי והיגר ליוהנסבורג - חלם להביא את העולם לחולות עירו. לשם כך גייס את המלונאים אדית ופרנץ דורות.
המלון נפתח ב־1954 ואחד האורחים, דוד בן־גוריון, שיגר לזוג דורות מכתב תודה נרגש. אחר כך ביקרו והתלהבו גולדה מאיר, מנחם בגין, טדי קולק, הכוכב ההוליוודי ברט לנקסטר, לאה גולדברג ונתן אלתרמן.
מחלון האוטובוס הייתי מוציא ראש החוצה כדי להתקרב לאנשים שהסבו לארוחת בוקר תחת שמשיות לבנות. סבא היה מניח יד על כתפי וצוחק: “אל תסתכל אפילו, זה מקום לעשירים מתל אביב". נאלצתי להסתפק באסקימו לימון בחוף דלילה.
ב־12 בצהריים דממת מוות בחוף. תחת ה"דוש" ליד קו המים אדם התקלח כאילו אין "צבע אדום". אל רחבת הקיוסקים הנעולים עלתה גברת בשרוואל חום. “מה מביא אותך לים בימים כאלה?", שאלתי. “פשוט לנשום אוויר", ענתה לי.
היא מנפגעי המשכנתאות והגיעה לפה מהמרכז. לאחר שהיא ובעלה הפסידו את דירתם עברו לשכר דירה. הבטיחו שביום מן הימים יהיו דירות חדשות ואז יפנו אותם לאחת. “אפרופו לפנות", היא מחייכת. לפני שנתיים הודיעו שיש בניינים חדשים באשקלון. היא כבר נפרדה מבעלה וילדיה גדלו. “הגעתי בלי אף אחד, ככה לבד".
ילדייך קיבלו את זה?
"מאוד כועסים אבל זה שלהם, לא שלי. אני לא קובעת להם איפה לחיות".
כמה ילדים יש לך?
“חמישה וכולם לא מבינים מה אני עושה פה. אבל גם אני לא מבינה למה הם מתקעקעים".
הנה בת דודתי אהובה, מיום היוולדה היא פה.
אהובה: “אני מאוד אוהבת את אשקלון".
הגברת עם השרוואל: “היא יפה, אין את הלחץ של המרכז, יש לי חוגים, יש לי חברות מדהימות".
אהובה: “רוח טובה יש בעיר הזאת".