אז שפרצה מלחמת "חרבות ברזל", אשקלון, שהוגדרה כעיר שטווחה הכי הרבה, נמצאת תחת אש כבדה. תושביה נאלצו לברוח עוד בימים הראשונים למלחמה והפכו גם הם לפליטים בארצם. ביום בו נערך יום אבל אזרחי במלאת ה-30 לטבח, הגענו לכפר המכביה ברמת גן, כדי לפגוש את מפוני אשקלון, אשר רבים מהם מתארים כיצד יצאו מבתיהם רק עם הבגדים שעל גופם, פלאפון ושקית עם מעט חפצים. רבים ספגו פגיעות ישירות או נחשפו לממדי האסון במו עיניהם, כולם מתארים חרדה גדולה וחוסר יציבות ומשתפים כי המקום הבטוח ביותר עבורם, כבר אינו בטוח.
מלי וחגי סודמי הגיעו יחד עם שלושת ילדיהם לכפר המכביה לפני כמעט שלושה שבועות. תחילה התפנו לנתניה, לאחר שבית הסבתא באשקלון נפגע ונהרס. וכעבור ימים אחדים הגיעו למרחבים הירוקים ליד רמת גן. "התפנינו בגלל כל המצב", אומרת מלי, "בגלל האזעקות, המטחים, הלחימה. בגלל חדירות המחבלים, שזה משהו שאנחנו בכלל לא רגילים אליו, את שומעת יריות, כל מה שעובר לך בראש זה איך אני בורחת מאשקלון, כי המקום הבטוח כבר לא בטוח".
חשבת שאי פעם תברחי מהבית?
"לא. בכל הסלמה, אני מהאמהות החרדתיות שנשארות צמודות לממ"ד, אבל המצב עכשיו באשקלון היה ממש מתוח. הילדים שלי היו בחרדות, לא יצאו מהממ"ד, לא אכלו, לא שתו. כאמא, חוץ מלברוח, לא הרגשתי שאני יכולה לתת להם ביטחון אחר. זה גם מצב שאנחנו לא מכירים, מרוב מטחים, גם היו מטחים שהאזעקה התפספסה. לצורך העניין, בשבת הראשונה הבית של חמותי ספג פגיעה ישירה. המטפלת שלה וגיסי נפגעו והבית נהרס כליל".
"לא הייתה אזעקה", מוסיף לתאר חגי, "ואחי שהיה אצל אמא שלי, יצא מהממ"ד כדי לסגור את דלת הכניסה ואת דלת הגינה, כי דיווחו על חדירת מחבלים. המטפלת גם יצאה כי רצתה להוציא מגבת ואחי אמר לה 'לא, אל תצאי, אל תצאי'. איך שהוא אמר את זה, פגע בהם טיל. הם עפו עד הדלת".
היית שם?
"אני גר בשכונה ליד ושומר שבת, אבל משאיר את הטלפון תמיד דלוק למקרי חירום, אם אמא שלי תזדקק לי. היא אישה מבוגרת שמוכרת כנפגעת פעולות איבה מפעם שעברה. קרוב לשעה 10:00 קיבלתי טלפון מאחד השכנים שהתקשר אליי בצרחות ואמר לי שכולם נפגעו. עזבתי את אשתי והילדים ונסעתי מהר לכיוון הבית של אמא שלי. איך שהגעתי, ראיתי את אחי ואת המטפלת על הרצפה, הכל היה מלא דם והבית הרוס לגמרי. נכנסתי לשוק".
מה ראית?
"אחי היה על הרצפה וצעק 'הצילו'. המטפלת שכבה והעיניים שלה היו מגולגלות. לא הבנתי בכלל את המצב, הכל היה דם, חשבתי שרק בסרטים אפשר לראות דבר כזה. התאפסתי והתקשרתי לאמבולנס, השכן שהיה שם כבר התקשר גם הוא רבע שעה לפני. בינתיים נכנסתי בין השברים של הבית וראיתי את אמא שלי שוכבת על המיטה וכל הרגל שלה הייתה מלאה דם".
כשמעליהם הפגזות לא פוסקות וחגי מקבל הוראות בטלפון כיצד לנסות לסייע למטפלת, הוא ממתין עם משפחתו הפצועה במשך 40 דקות לחילוץ. "המתנו בהבנה כמובן", הוא משחזר, "היו הפגזות, וגם מה שקרה בעוטף. ואז הגיעו אמבולנסים ופינו אותם במהירות, נסעתי עם אמא לבית החולים ורעדתי כולי".
מלי: "לכן קיבלתי החלטה שאנחנו חייבים לצאת. הרגשתי שאני לא מסוגלת להישאר עם הילדים. בעלי הזמין מונית ונסענו לנתניה".
מלי, מחנכת כיתה ד' וחגי, אב בית בבית ספר לאמנויות באשקלון, מנסים להבין את המציאות החדשה שנכפתה עליהם, אך מדי יום זאת מתבררת כמשימה לא פשוטה. "היום השגרה שלי היא לא שגרה", אומר חגי. "אני קם כל בוקר, הולך לאמא שלי בבילינסון, מטפל בה, מרגיע אותה. ממשיך לאחי שמאושפז בבית לוינשטיין, המטפלת מאושפזת באסף הרופא. אלה לא חיים. ברגע שזה קרה לנו, למשפחה שלנו, אני אוטומטית מרגיש לא בטוח".
אני בטוחה שיש לזה גם מחיר רגשי.
"אנחנו בני אדם, לא רובוטים. גם הילדים מפחדים, כל אופנוע, או אפילו שואב אבק שמופעל את רואה את כל הילדים פה רצים. אחרי המלחמה יישארו עוד המון מלחמות, כל אחד עם המשפחה הגרעינית שלו".
"לא מחנה פליטים"
במתחם הפעילות המשותף אנחנו פוגשים את רואי הסינג, מנכ"ל המכביה, שלא תיאר שכפר המכביה אשר מהווה בית למכבי העולמי ובימים כתיקונם מארח אירועים פרטיים ועסקיים, יהפוך למקום מפלט עבור כ־700 מפונים. אבל הוא מדגיש דבר אחד: "המקום הזה רחוק מלהיות מחנה פליטים".
ואכן, מספיק לראות כיצד כל חדר ישיבות הפך לגן צבעוני ומרחבי הדשא מלאים בילדים שמשחקים בכדור, כאילו לא הייתה מלחמה ברקע, כדי להבין עד כמה הוא צודק. כפר המכביה, כמלונות רבים אחרים, לא חיכה למתווה ממשלתי ומיד פתח את שעריו. "יו"ר התנועה, אמיר פלד, קיבל החלטה יחד עם ההנהלה, שאנחנו פותחים בפניהם את המלון מיד", מספר הסינג. "מאותו רגע כל עובדי כפר המכביה, עובדי המכביה, עובדי מכבי העולמי ומכבי ישראל שאינם נמצאים במילואים, עשו התאמה לתפקידם היומיומי כדי לבנות פה עיר".
ובעיר החדשה שנוצרה בכפר המכביה יש מסגרות חינוך עם מורים מתנדבים, קופות חולים, פעילויות תרבות וספורט. "יש פה צוותים שעובדים כבר חודש סביב השעון", אומר הסינג, "אנחנו מבינים שזה הולך לקחת עוד זמן, ואנחנו הולכים לעשות ארגון מחדש למקום הזה ולהבין אילו אנשי מקצוע הולכים להיות פה וצריכים להיות מתוגמלים".
ואני בטוחה שכל האופרציה עולה לא מעט כסף.
"החודש הזה עלה לכפר המכביה בין חמישה לשישה מיליון שקלים".
המדינה סייעה?
"כרגע מצד המדינה קיבלנו רק כמה מאות אלפי שקלים. לכן, אני רוצה להגיד מילה טובה על ארגוני היהודים בעולם, שכן יצאנו בקול קורא, ואמרנו להם: זאת שעתכם לעזור לישראל, והם באמת נרתמו".
אז אפשר לומר שכרגע כפר המכביה מסתמך אך ורק על תרומות שמגיעות מחו"ל?
"אמת. עם הבטחה של המדינה שיעבירו לנו את הכסף. אני בטוח שבסופו של יום המתווה הממשלתי יצא לפועל. אני מאוד גאה בתנועה שלנו, ובארגוני מכבי בעולם. לא התחשבנו בשיקולים כלכליים אלא פתחנו את ביתנו והפכנו אותו לבית שלהם".
“זועקת לביטחון”
גם מאיה שמחה רווח, בת 39, אמא לארבעה ילדים, אומרת: "כפר המכביה הוא עיר שלמה. וזה מדהים, יש פה קופות חולים, בתי ספר עם מורים מתנדבים, פעילויות לילדים, שירותים למבוגרים. נהייתה פה משפחה אחת גדולה. ויש פה באמת אהבת חינם, אנשים מרמת גן ומתל אביב עוטפים אותנו באופן שאי אפשר לתאר, הם מציעים לעשות עבורנו כביסות, מביאים לנו אוכל, ממתקים, עוגות לשבת".
אך גם לצד המעטפת החמה, החששות גדולים. "לצערי אני במצב של חוסר אונים", משתפת מאיה, "אני לא יודעת מה יהיה איתי. בשלושת השבועות הראשונים בעלי לא עבד, אבל הוא כבר היה חייב לחזור לעבודה, כי מישהו חייב לפרנס את הבית. אז הוא נוסע לאשקלון וחוזר לפה בסופי השבוע. הוא ישן בבית שלנו באשקלון, למרות שהבית נפגע, נפל לנו טיל בחניה. אחרי שזה קרה, החלטנו לברוח. את מכניסה את כל הבית שלך במזוודה אחת, ויוצאת אל הלא נודע".
חשבת שאי פעם תברחי ככה?
"לא חשבתי מעולם שאעזוב את העיר שלי, את הבית, המקום הבטוח שלי. כבר היו סבבים ומלחמות בעבר, אבל מעולם זה לא היה ככה. אני מטופלת נפשית, ואני פוחדת לחזור לשגרה. יום אחד נסעתי הביתה כדי להביא לנו עוד כמה דברים והרגשתי שאני נכנסת לבית שהוא לא שלי. קיבלתי התקף חרדה, היה לי חוסר ביטחון, פחד, לקחתי מהר את הדברים ומיד חזרתי לפה. לא הייתי מסוגלת להיות שם שנייה אחת".
ופה המציאות היא אחרת?
"בטח. מהרגע שהגענו, הילדים באווירה מאוד מאוד אחרת, חזרה להם שמחת החיים, חזר להם הביטחון. הם מרגישים פה מוגנים. גם פה יש אזעקות, אבל זה לא כמו באשקלון. באשקלון אפילו לא יכולנו להיכנס להתקלח ולחפוף את השיער. זה נשמע הזוי, אבל אין שגרת חיים נורמלית ושפויה. לצערי, אני עדיין לא יודעת מה יהיה איתי מחר, מה יהיה איתי עוד שעה, ומה יהיה איתי עוד דקה. הדבר היחיד שאני זועקת לו הוא ביטחון".
קטי חסון, שעובדת בכפר המכביה 25 שנה ורגילה להפיק אירועי שמחה, הפכה לחמ"ל של אישה אחת ומצאה את עצמה לפתע פוגשת בטראומה הכי קשה בפתח המלון ואף מארגנת שבעה. "מי שמגיע לכאן, לא מגיע לנופש", היא אומרת. "הם מגיעים במצב טראומטי, במצב מלחמה. הם ברחו, גם ברחו בלי כלום, עם הבגד שהיה עליהם, אולי עם טלפון ביד, וזהו. לכן מעבר לסיוע החומרי, הדבר הראשון שרצינו להעניק להם היה תחושת שייכות, ביטחון ובית".
מה ראית עליהם?
"כשהם ירדו מהמכוניות, ראית בפנים ובמימיקות שלהם שהם לא מוצאים את עצמם, שהם לא מבינים בכלל לאן הם הגיעו. ראית אנשים בטראומה, שלא ידעו על מה להסתכל קודם, הם לא אכלו ולא שתו. הם באמת היו במצב מאוד קשה כשקיבלנו אותם".
ואיך זה משפיע גם עלייך?
"זה היה עצוב מאוד. אבל בהווה שלנו אין פריבילגיות עכשיו להתרגש, כי עכשיו אנחנו בשבילם. אפילו לילדים שלי אני אומרת, 'סליחה שאני לא איתכם כרגע, ילדי הדרום צריכים אותי קצת יותר'".
שמעון חנן, מנהל מחלקת ירקות בשופרסל, הגיע גם הוא לכפר המכביה בעקבות טיל שנפל צמוד לבלוק מגוריו והטראומה הגדולה שזה הציף בו. "ב־7.10 היו המון הפגזות ובכל פעם עליתי למדרגות לקומה השנייה והשלישית עם אשתי וארבעת הילדים שלנו", הוא נזכר, "אנחנו בית בלי ממ"ד ובלי מקלט, לכן אנחנו יוצאים בכל פעם לחדר המדרגות. אבל בהפגזה הזאת כל הבניין רעד".
מה עשית?
"אחרי שנגמרה האזעקה ושמעתי את הבום, ירדתי למטה לראות מה קרה. ראיתי שישה רכבים שרופים, ראיתי בן אדם שוכב על הרצפה בלי רגל, אני עד היום חווה את זה. הייתי גם בתל השומר כנפגע חרדה ונתנו לי חופשת מחלה ותרופות, כי קשה לי לישון מאז".
ומתי הגעת לפה?
"יום למחרת התקשרו אליי משופרסל לשאול מה איתי, סיפרתי להם שנפל לי טיל ליד הבית ואין לי ממ"ד אז הם סידרו לי כאן מקום. הגענו לפה ביום שלישי, 10.10. באנו ככה, מהר. אפילו לא לקחתי מזוודה, באתי עם מה שלבשתי, שמתי עוד מכנסיים לישון איתם, עוד תחתונים וחולצה בשקית, וזהו. אשתי לקחה כמה שקיות לילדות. לא הבנו את המצב. לא ידענו שזה יימשך ככה".
חזרת מאז לאשקלון?
"לא. גם הילדים לא רוצים. קשה להם, הם ממש היו בטראומה וגם אני. אני הולך לפסיכולוג פעם בשבוע פה במתחם".
המעבר לכפר המכביה מסייע עם החרדות?
"זה עדיין קצת מפחיד כי יש פה אזעקות לפעמים, אז זה מעלה לי את הדופק ואני מזיע, אבל חוץ מזה ביומיום אני פעיל פה. מהרגע שהגענו לפה אנשים רק עוטפים אותנו. עושים פה פעילויות לילדים, משחקים כדורגל. זה עולם אחר ממה שהיה באשקלון, שם הייתי מעיר את הילדה שלי בת ה־3 משינה למדרגות, ב־1:00 בלילה. פה שינו לנו את כל המחשבה, זה לא מובן מאליו".
שמעון, מה לאחל לך?
"שנחזור לשגרה כמו שהיינו ושהילדים לא יקפצו עליי מרוב פחד ויתפסו לי את הרגליים. שיהיה יותר רגוע ואני אחזור לעבודה שלי. ושיהיה שלום בע"ה".