בעוד החיילים נמצאים יחד בשטחי הכינוס והבסיסים, ויש להם הופעות לשיפור מצב הרוח ותרומות של אוכל ופתקי "תודה שאתם שומרים עלינו" שמחממים את ליבם, בחזית האימהות, כל אחת מאיתנו נמצאת לבדה. בודדה עם החרדות שלה. ספונה בתוך הפלאפון הנייד עם הזוועות שמתחוללות בו. וכל הזמן אנחנו נדרשות להחזיק שתי חזיתות. מול החוץ ומול הפנים. מול העולם ומול הילדים.
אף אחד לא מוותר לנו על התור בסופר או עושה לנו הנחה, כי אנחנו לא לובשות מדים. המדים שלנו שקופים וגם המאמץ שלנו שקוף ונותר מאחורי הקלעים. להמשיך לעבוד, להתנדב, לשמור ולפעול כעורף חזק בשעת מלחמה, ובו זמנית גם לנסות להגן ולשמור מכל משמר על הילדים שלנו. לדאוג לנפש שלהם מכל מה שמתחולל ברשת, לדאוג לשגרת לימודים, לאוכל מזין, לקריאת ספרים, שיעורי בית טיפולים רפואיים וכמובן, לדאוג לגעגוע הבלתי נסבל ולשאלות הבלתי פוסקות שלהם – "מתי אבא יחזור?".
"היום שאלו אותי בכיתה איפה אבא שלי" סיפר לי הבן שלי לפני כמה ימים. "ומה ענית?" שאלתי והתחמקתי מלתת תשובה בעצמי. "אמרתי שהוא שומר על הגבול בדרום איפה שביקרנו אותו בתחילת המלחמה, אני צודק"?, הנהנתי בלי קול, והוא המשיך - "הוא לא נלחם ממש אמא, נכון? הוא רק שומר? כי להילחם בעזה זה מסוכן ואנחנו אוהבים את אבא יותר מידי. את לא היית מרשה לו ללכת למקום מפחיד כל כך. היית עוצרת אותו, נכון אמא? "
"ברור מותק" - עניתי ושלחתי אליו חיוך מרגיע אחרי כמה שניות של שתיקה. הפנים שלו נרגעו, הגוף נשען אחורה בהקלה, ובבת אחת הוא עבר לספר על כל קורותיו ומעלליו בהפסקה. ורק הלב שלי לא הפסיק לדהור ולשאול האם צדקתי בתשובה שלי. אני לא אוהבת לשקר. אני לא מאמינה בשקרים. אבל הפעם אני יודעת - אין שום צורך שהם יחוו את האימה שמרסקת אותי מבפנים. מספיק קשה להם במלחמה הזו גם ככה. מספיק קשה הגעגוע. הם לא באמת צריכים להבין לפרטי פרטים מה הוא עושה כרגע. אפילו אני בקושי מצליחה.
הם עדיין צריכים להצליח לנשום, לחייך, לצחוק, לשחק. הם עדיין צריכים להיות ילדים. אפילו, אם הם ילדים במלחמה. אנחנו נדרשות ללבוש ארשת פנים שמחה גם כשבפנים הלב מרוסק לאלפי רסיסים. העיקר להצליח לחזק את הילדים ואת עצמנו בתוך הכאוס ששורר מסביב. זו חזית לא מתגמלת. זו חזית בודדה. אבל בלעדיה מדינת ישראל לא תוכל לשרוד אפילו דקה. בלעדיה הצבא לא יוכל לתפקד ולהתקדם. זוהי חזית שצריך לתת לה שם וקול. שצריך להכיר בתרומה שלה למאמץ הציבורי. וגם היא, עכשיו, יותר מתמיד, חזית של מלחמה - חזית האימהות.
הכותבת היא אמא, סופרת ואשת רוח, ראש הישיבה החילונית של ארגון בינ"ה (הבית של היהדות הישראלית)