עמית להב ז”ל, נרצחה שבוע לפני שהחלה ללמוד מדעי המחשב במכללה האקדמית תל אביב–יפו
יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית: "זו מלחמה בין טוב ורע"
"מרכז חייה": ליאל הובאה למנוחות עם דודתה ששימשה לה כאמא
עמית להב (23) מראשון לציון נרצחה במסיבה ליד קיבוץ רעים שבוע לפני שהחלה ללמוד מדעי המחשב במכללה האקדמית תל אביב־יפו.“עמית הייתה ילדה מלאת שמחת חיים, מאוד חדורת מטרה, מאוד נחושה, מאוד יודעת מה היא רוצה וכזו שיודעת להגשים את המטרות שלה”, מספרת אמה, מיכל קרטן־להב.
“בתיכון היא למדה במגמת מחשבים וסייבר ועשתה 35 יחידות. היא לא נמשכה לזה יותר מדי אלא עשתה זאת כי זה מה שצריך. כשהיא סיימה את הלימודים רצו למשוך אותה ליחידה 8200 או מודיעין אבל היא לא רצתה לשמוע על מחשבים, אלא רצתה להיות מדריכה ונלחמה על זה ונהייתה מדריכת איסוף קרבי. מכיתה י”א היא הייתה עצמאית: עבדה, הרוויחה כסף, מימנה בעצמה רישיון נהיגה ורכב, נסעה לדרום ומרכז אמריקה, ידעה לחיות את החיים ולנצל כל רגע בהם בצורה מחושבת. היו לה המון חברים והיא נכנסה ללב לכל כך הרבה אנשים”.
מיכל מספרת כי עמית מאוד התרגשה לקראת תחילת הלימודים: “היא הייתה מאוד רציונלית וידעה איפה היא רוצה לעבוד ומה היא רוצה לעשות, מה צריך לעשות. היא עשתה שיעורי בית ובדקה אילו תחומים יותר מבוקשים בשוק ולשם היא הלכה. עם הפסיכומטרי והבגרות שלה לא הייתה לה בעיה להתקבל לאן שהיא רוצה. היא ידעה שהיא תמצא תעסוקה ותתפרנס טוב מהתחום הזה, והיא אפילו התכוננה ולמדה לקראת תחילת הלימודים כדי להיות מוכנה ולבוא ממוקדת מאוד. היא הייתה נחושה להצטיין בזה. היא הייתה מאוד מתוכננת בחיים שלה. בשישי, ה־6 באוקטובר, נסענו לעשות פיקניק עם המשפחה ועמית הצטרפה אלינו, חזרה הביתה והלכה לים עם חברות, ואחרי זה הלכה למסיבה, ממנה היא לא חזרה. היא לא בזבזה רגע מהחיים. בתקופה האחרונה היא מאוד רצתה למצוא את האחד, למצוא זוגיות, והייתה לגמרי מוכנה גם לזה”.
איזבלה גנדלין ז”ל, נרצחה במסיבת הטבע ברעים שבועיים לפני חתונתה
"איבדתי את אהבת חיי”, אומר ארוסה של איזבלה (27), נדב יהודה. “איזבלה הייתה החיים שלי, הדבר הכי שפוי ומושלם בחיי, והיינו כבר רגע לפני החתונה עד שהגיע האסון הזה שפשוט החריב לי את החיים. גם אם ‘ננצח’ במלחמה, אני כבר הפסדתי. הפסדתי את האישה של חיי".
"הכרתי את איזבלה כשהיא הייתה בת 15, אבל התחלתי לצאת איתה כשהיא הייתה בת 22 ואני בן 27. יצאנו במשך חמש שנים והיא ממש הצילה את חיי, היא שינתה לי את החיים. אני היום מי שאני בזכותה. כשהכרנו הייתי בתקופה לא טובה בחיים, והיא תפסה אותי, ניערה אותי, החזיקה אותי קצר והעלתה אותי על דרך המלך. בזכותה נרשמתי ללימודים, התחלתי לעבוד בעבודה מסודרת, התחלתי להתאמן בחדר כושר ובכלל היא הפכה אותי לבן אדם שאני”.
ב־2 בינואר 2023 טסו איזבלה ונדב לחופשה במקסיקו, ויומיים אחרי כן הוא שלף טבעת והציע לה נישואים: “היא הייתה המומה, לא דמיינה ולא העלתה בדעתה שאני הולך להציע לה להינשא לי. גרנו ביחד שלוש וחצי שנים בבית באשדוד וזה היה חלום. סגרנו כבר את גן האירועים ‘הנחלה’ בבית עובד, הייתה שמלה, היו מוזמנים והכל היה מוכן. בחרנו גם את ‘ביחד’ של מארינה מקסימיליאן וגיא מנטש כשיר חופה, ואת
‘Can’t Take My Eyes Off You’ כשיר הסלואו".
"איזבלה הייתה האהבה הכי גדולה שאהבתי בחיים ואני לא יודע אם אוכל לאהוב ולהעריץ מישהי כמו שאהבתי והערצתי אותה, וכמו שהיא אהבה אותי. זה היה משהו מאוד מיוחד. דיברנו כבר על משפחה וילדים וזה לגמרי היה בתכנון בתקופה הקרובה. היו לנו תכנונים עד גיל 80 ביחד, אילו ילדים אנחנו רוצים, איך נגדל אותם ומה הם ילמדו והכל. עכשיו אני אבוד, אני לא יודע לאיזו דרך להסתכל".
על אירועי השבת השחורה הוא מספר: “הגענו למסיבה ברעים בשעה 6 בבוקר, וב־6 וחצי התחיל הבלגן. יצאנו מהמסיבה לכיוון עלומים, האזעקות לא פסקו אז נכנסנו למיגונית, אני, איזבלה ועוד זוג חברים. אני יצאתי מהמיגונית כדי להגן עליה ועל החברים שלנו שהיו שם, סרקתי את השטח, וכשהיא התקרבה לדלת כדי לקרוא לי - המחבלים זרקו שני רימונים לתוך המיגונית ואיזבלה נפגעה מרימון ורסיס ברגל וביד, ואז המחבלים נכנסו למיגונית וירו לה כדור בבטן. זה מה שהרג אותה. מבחינתי המחבלים ניצחו אותנו בכל פרמטר כי הם הרסו לי את החיים. בעזרת השם אני מקווה שיהיה יותר טוב, כרגע קשה מאוד. אני יודע שאני אתחתן בעתיד, אבל איזבלה תמיד תהיה איתי בכל רגע ותמיד אזכיר אותה ואנציח אותה ולא אוכל אף פעם לאהוב מישהי כמו שאהבתי אותה”.
השוטרת רס”ר מור שקורי ז”ל, נהרגה רגע לפני שעברה לגור בבית חדש ונישאה לבחיר לבה
השוטרת רס”ר מור שקורי (29) משדרות נהרגה במהלך הקרב מול מחבלים בתחנת המשטרה בעיר ב־7 באוקטובר, בתקופה שבה הייתה בעיצומן של ההכנות לקראת חתונתה עם בחיר לבה, דוד פוקל. “בכל מקום שאליו מור הייתה נכנסת היה קורן ממנה אור וצחוק מתגלגל, היא תמיד הייתה מחויכת וזה מה שיזכרו ממנה”, מספרת אחותה, ספיר שטרית.
“היה לה לב רחב ורחמן, והיא תמיד הייתה עוזרת לנזקקים ולמבוגרים, תורמת ומתנדבת. מור הייתה פייטרית בכל דבר: בצבא היא הייתה מ”כית טירונים ואז שוטרת בסיור, היא הייתה ג’דאית וחזקה. כשהיא שירתה בתחנת המשטרה באשקלון היא הכירה את דוד, גם שוטר, שהפך לארוס שלה. הייתה להם אהבה גדולה. בחודש מאי האחרון מור קיבלה הצעת נישואים באירוע שדוד ארגן בקיבוץ יד מרדכי: במהלך משמרת היא הוזעקה לטפל באירוע משטרתי בקיבוץ, ואז זכתה להצעת הנישואים".
"היא הייתה מופתעת ונרגשת וכבר חיכתה להיות מתחת לחופה, להקים בית משלה ולהיות אמא. בשלב מסוים היא ביקשה לעבור לתחנת המשטרה שדרות, ודוד נשאר בתחנת המשטרה באשקלון. הם כבר חתמו על חוזה לקניית בית חדש שאליו היו אמורים להיכנס בעוד שלושה חודשים, ותכננו להתחתן ביוני הקרוב. היה למור רצון להקים בית יהודי המושתת על יסודות התורה ושמירת שבת, והיא הצליחה להעביר את דוד, שלא בא מהמקום הדתי הזה, לכיוון הזה. היו להם הרבה תוכניות וכבר היא דיברה איתי על האיפור שאעשה לה (אני מאפרת במקצועי), היא כבר סגרה אולם ואוכל ושיער ותלבושות והכל".
על הקרב שבו נפלה אחותה, היא מספרת: “מור הייתה פייטרית עד הרגע האחרון. 30 מחבלים התבצרו בתחנה הזו והיא נמצאה על גג תחנת המשטרה עם שישה שוטרים ונטרלה יחד עם הצוות שהיה איתה כל מחבל שניסה לעלות לגג, בו בזמן שהמחבלים זורקים רימונים לגג, בזמן שהיא יוצרת קשר עם אמא שלי ואומרת לה מילות פרידה שאני לא יודעת מאיפה היא קיבלה את הכוח להגיד אותן, וכשהיא עושה חסימת עורקים לאדם פצוע שהיא הצילה את חייו. היא הייתה גיבורה עד שצלף מאחד הגגות ממול ירה בה והיא מתה במקום”.
אורי ארד ז”ל, נרצח במסיבה ברעים שבוע לפני תחילת לימודי התואר הראשון בכלכלה ופסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב
אורי ארד (22) מחולון נסע למסיבה בקיבוץ רעים כדי לעבוד כברמן. כמה ימים אחרי כן היה אמור להתחיל את לימודי התואר הראשון בכלכלה ופסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב. “אורי, כשמו כן הוא, היה מביא אור”, מספר אחיו, שי ארד. “הוא תמיד היה מאיר בחיוך שלו כל חדר שאליו הוא היה נכנס, הוא היה ילד בר מזל כזה, שתמיד מוקף בחברים ובבני משפחה, מאוד כריזמטי, מוכשר ואתלטי. הוא השתחרר באוקטובר 2022 לאחר שירות בחיל המודיעין. אחרי כן הוא יצא לטיול ארוך בן ארבעה חודשים במזרח. הוא שם לעצמו למטרה לראות את שבעת פלאי תבל והספיק לראות ארבעה: את הקולוסיאום, את פטרה, את החומה הגדולה של סין ואת הטאג’ מהאל".
את הבחירה להירשם ללימודי כלכלה ופסיכולוגיה הוא מסביר: “אנחנו משפחה של כלכלנים, גם אבא שלי, גם אחי וגם אני כלכלנים, ואורי רצה ללכת בעקבותינו, כך שהוא עבר את הפסיכומטרי בהליכה ונרשם ללימודי כלכלה אבל הוא לא הסתפק בכלכלה לבד אלא נמשך מאוד לפסיכולוגיה כי הוא היה נורא פילוסופי, מתחבר לנפש האדם ולכאבי הנפש והשפעתם על הגוף. הוא היה מאוד עמוק, והוא ראה את השילוב בין הצד ההומני והריאלי. הוא חשב נכון שאם הוא יבין יותר את הפסיכולוגיה של האדם הוא יוכל להיות טוב יותר בכלכלה וזה עניין אותו מאוד לעשות את זה. היה לו את הסטייל שלו והוא לא רצה רק להתעסק במספרים אלא גם בנפש, זה היה חשוב לו".
במסיבה ברעים הוא עבד כאמור כברמן: "הוא הציל שם שתי בחורות שהוא לא הכיר מעולם, כי זה היה הוא. הוא לא היה יכול לסלוח לעצמו אם הוא היה מצליח לברוח ולהציל את עצמו ומפקיר אותן שם. הרכב שלהן נתקע והוא עצר, הביא להן מים והכניס אותן לרכב והבטיח להוציא אותן משם. בדרך המחבלים ירו על הרכב אש כבדה, הוא נפצע והג’יפ התהפך פעמיים ונמעך בתעלה. שתי הבחורות אמרו שאורי איבד את ההכרה וששתיהן העמידו פני מתות. בשלב מסוים הוא חזר להכרה אבל המחבלים הבחינו בזה וחיסלו אותו. אורי חי את החיים שלו למען ערכים מאוד ברורים והוא תמיד דאג לחלש. הוא היה מוכן להקריב את עצמו בשביל אחרים. כך הוא חי את חייו עד הסוף”.
סמ”ר איתי סעדון ז”ל נהרג שבוע לפני טיסה לברלין לחופשת שחרור ולימודי טיסה בקנדה
סמ”ר איתי סעדון (21) מתל אביב, מפקד טנק בגדוד 52 שבעוצבת “עקבות הברזל”, נפל ב־2 בנובמבר בקרב בצפון רצועת עזה. “מגיל 5 איתי דיבר על הרצון להיות טייס”, מספרת אמו, ליאת שדה־סעדון. “בהתחלה חשבנו שזה חלום כמו שכל ילד חולם, אבל הוא ממש דבק בחלום הזה והיה מוכן ללכת איתו עד הסוף: לאורך השנים הוא קנה סימולטור טיסה מאוד משוכלל והוסיף לו כל הזמן פיצ’רים חדשים. הוא צבר מאות שעות טיסה על הסימולטור הזה. הוא גם היה חבר בהמון קבוצות בינלאומיות של סימולטורים וטייסים, והוא היה עוקב ביוטיוב אחרי הרבה טייסים. היה ברור לו שזה הייעוד שלו. גם כשהוא נפל בגיבוש הצבאי לטיס, הוא קיבל את זה קשה אבל אחרי יומיים של בכי הוא קם ואמר: ‘החלום שלי הרבה יותר גדול מזה ואני אלך להגשים אותו, אם לא דרך הצבא אז בדרך אחרת’. הוא אמור היה להשתחרר ב־15 בנובמבר וכבר התחיל לדבר על זה שהוא רוצה ללכת ללמוד תעופה אזרחית בחו”ל כי בארץ אי אפשר ללמוד את זה, כי הוא רצה להיות טייס בחברת תעופה. הוא בירר בכל מקום בעולם ובסוף התביית על קנדה, והחל לעשות מהלכים ובירורים כדי להתחיל את לימודי הטיסה שם. הוא גם אמר לי שאיך שהוא יוצא לחופשת שחרור – אעזור לו לשבת על כל הבירוקרטיה לכך. זה היה קונקרטי לגמרי”.
לבלוג אודות איתי סעדון ז"ל לחצו כאן
ה־7 באוקטובר היה היום האחרון של איתי בצבא לפני חופשת השחרור. הוא תכנן לבלות את החופשה יחד עם שלושה חברים בברלין, רכש כרטיסי טיסה והכין את הדרכון. “הוא רצה לנסוע כדי לנקות את הראש ולנפוש, לחגוג קצת את החיים לפני השחרור”, מספרת ליאת. “אבל אז המלחמה פרצה והם הוקפצו לעזה, חבריו עוד לוחמים שם, והוא נהרג לפני שמימש את החופשה הזו לברלין ולפני שהגשים את החלום להיות טייס. כל החיים שלו היו מכוונים לחלום להפוך לטייס. יש לו חברה בשם ליזה, אהבה גדולה, והוא אמר לה: ‘ליזה, החלום שלי יותר גדול מהכל. אני אוהב אותך אבל אנחנו נצטרך למצוא דרך לשמור על הקשר כשאהיה בקנדה כי אני לא מוכן לוותר על החלום הזה’. הוא ידע שהוא יצטרך לשלם מחיר על הגשמת החלום שלו בלהתרחק ממנה”.
סרן איתי כהן ז”ל, מפקד צוות ביהל”ם, נהרג חודש לפני שטס לארצות הברית
סרן איתי כהן ז”ל (22) מרחובות, מפקד צוות ביהל”ם מחיל ההנדסה הקרבית, נפל בקרב מול מחבלים ב־7 באוקטובר. אחרי מותו, מצא אביו, יניב, על מחשבו האישי קובץ וורד בן 16 עמודים שהוא החל לכתוב בחופשת סוכות ובו פירט את תוכניותיו לעתיד, תוכניות שלא יספיק לממש. “איתי חתם קבע בצה”ל לארבע שנים, שזה כולל לימודי תואר ראשון וקורס מ”פ, והוא היה צריך לטוס בסוף החודש הבא לארצות הברית לשלושה וחצי חודשים של אימונים עם הריינג’רס של הצבא האמריקאי. הוא היה החייל היחיד שנשלח לשם”, מספר יניב. “הוא התרגש והתכונן לזה, ונוסף לכושר שהיה לו – הוא היה מתאמן בספרינטים של ריצה והעמיס על עצמו בטירוף. כבר קיבלנו את התאריכים והוא סידר לעצמו את הטיסות, דיבר עם אנשים שנמצאים שם שדאגו לו לרכב ועוד. ביום הלוויה, לפנות בוקר, ישבתי לכתוב את ההספד, פתחתי את הלפטופ וראיתי מסמך וורד ובו התכנון שהוא עשה מעכשיו ועד יולי 2024. הוא לא סיים את זה עדיין, אבל זה היה ממש מתוכנן כמו משימה צבאית. הוא עשה תוכן עניינים, רעיונות, עקרונות כלליים, תאריכים.
"הוא ביקש מהצבא, ואישרו לו זאת, שכשהוא יסיים את האימונים בארצות הברית להמשיך לטיול בדרום אמריקה. הוא פירט מה המטרות של הטיול, ואילו חברים הוא יפגוש שם, ואפילו תכנן להגיע לשבוע התארגנות אצל קרוב משפחה שלנו שנמצא במרילנד. בארצות הברית הוא רצה לראות סדרת חצי גמר NBA, לראות משחקים של לברון ג’יימס, לראות מרוצים של פורמולה 1, הופעות של דרייק ובילי אייליש – ואת כל זה הוא רשם לפי תאריכים מדויקים. כשאמרנו לו שאנחנו רוצים אולי להצטרף אליו לדרום אמריקה, אז הוא גם כתב את זה, והדפיס את מפות דרום אמריקה ולינקים. אנחנו מתכננים להשלים חלק מהדברים האלה לזכרו. הוא רשם רשימות ציוד שהוא צריך, מה הוא ישים בתיק ובמזוודה, מה הוא יקנה שם ועוד. איתי למד בבית ספר למדעים, ועד התיכון הוא שיחק כדורסל והיה אתלט מוכשר. שבועיים לפני שהוא נפל הוא התאמן בבית והשלים חצי מרתון. בשבת בבוקר של ה־7 באוקטובר, כשאיתי ראה את הטילים, הוא ישר אמר לי שעושים פעולות הסחה. הוא התחיל להסתמס עם הצוות שלו, לקח את הרכב ונסע לבסיס. משם שלחו אותו ואת חבריו לפעולות טיהור היישובים. הוא אפילו הספיק לצלם לנו סלפי מהג’יפ הצבאי, שעה לפני שהוא נהרג. הוא נהרג בהיתקלות עם מחבלים בעלומים, כשמחבל ירה לו כדור בראש. האמבולנס הוביל אותו במצב קשה לבית החולים אבל הוא לא שרד”.
אחרי נפילתו של איתי, שחקן ה־NBA הישראלי דני אבדיה כתב את שמו של איתי על נעלו לפני משחק: “איתי תכנן ללכת לראות משחקים של דני בארצות הברית, וכשראינו את המחווה שדני עשה – פרצנו בדמעות של התרגשות מהמחווה הזו”.