חיים בערפל: משפחות הנעדרים מהשבת השחורה הופכות כל אבן

"אני לא יכולה להסביר לך במילים איך מרגישה אי־הוודאות הזו", אומרת אורית יבלונקה, אחותו של חנן יבלונקה (42), תושב תל אביב ואב לשניים, שנעדר מאז מסיבת הטבע ברעים. “אלו כאבים חזקים בכל הגוף, כל הזמן הבטן מתהפכת וכל טלפון לא מזוהה מלווה בהתקף חרדה כי אתה לא יודע איזו בשורה אתה הולך לקבל. מדובר בתהפוכות פיזיות ונפשיות בגוף שאי אפשר להסביר".

46 ימים חלפו מאז ה־7 באוקטובר, כשלצד מספרם המתעדכן של החטופים (העומד נכון למועד כתיבת שורות אלה על 236) ישנם עדיין כאלה המוגדרים נעדרים וגורלם לוט בערפל, כשמשפחותיהם מנסות לאסוף כל בדל מידע בתוך אי־הוודאות המרחפת סביב גורל יקיריהן. “אנחנו מחכים למידע אבל אנחנו גם מפחדים מהמידע", אומרת יבלונקה. "המידע הוא מפחיד כי כל תוצאה שתהיה היא קשה: אנחנו לא יודעים אם הוא חי, לא יודעים אם הוא מת, לא יודעים אם הוא חטוף. אנחנו רק מתפללים ורוצים להאמין שהוא חטוף, כי יש בזה תקווה שהוא בחיים. עוטפים אותנו מלא אנשים וחברים, ומטה החטופים והנעדרים הפך להיות בית עבורנו. כולם באותה סירה וכולם עוטפים אחד את השני. חזרתי לעבוד אחרי חודש וחצי כדי לנסות להרים את עצמי, גם כלכלית וגם נפשית. זה אומנם היה מחוסר ברירה, אבל זה גם עוזר כי אתה קצת מתנתק מהסיוט הזה לכמה שעות".

הפעם האחרונה שבה אורית פגשה את חנן הייתה בשישי בערב, ערב שמחת תורה, בארוחה משפחתית. “ישבנו לאכול ביחד ארוחת ערב של שישי, והוא לא אמר שהוא הולך למסיבה. אחרי הארוחה הוא נסע לפגוש את החברים שלו, שחקן הכדורגל ליאור אסולין ושחר בן נעים, והם אספו עוד שתי חברות בדרך. החמישייה הזו הייתה ביחד והלכה למסיבה, ובבוקר, כשהתחיל הבלגן, לא ידעתי בכלל שהוא במסיבה, אבל אז פרסמו באתר ONE שליאור אסולין היה שם, וחשבתי שחנן בטח איתו. עברתי על כל הסרטונים הקשים בניסיון לראות אם אחי נמצא בהם ולא מצאתי. הטלפון שלו היה כבוי וכל החברים שלו לא היו זמינים. ארבעת החברים שאיתם נסע, נרצחו. קיבלנו עדויות מהתכתבויות וואטסאפ של אחת החברות, שעדיין לא ידענו שנרצחה, שהספיקה לכתוב שיורים עליהם ושפגעו בהם ובאוטו של אחי. מאז אין לנו יום ואין לנו לילה. לא אוכלים, לא ישנים, לא עובדים".

“אנחנו בין הכיסאות"

שני גבאי (26) מיוקנעם בילתה גם היא באותה מסיבה, ובטרם נעלמו עקבותיה הספיקה לצלצל לאחיה, אביאל. “הפעם האחרונה שבה דיברנו הייתה בשעה 8:53 בבוקר שבת", הוא משחזר. “היא הסתתרה במבנה במתחם המסיבה, הייתה ירויה ברגל שמאל, כנראה שני כדורים. עשו לה חוסם עורקים מאולתר במבנה הזה, המחבלים התחילו להתקרב אליהם, וממה שהיא אמרה באותה שיחה חברים שלה נפצעו מאוד קשה ולא הגיבו לה. אמרתי לה שאם היא זזה מהמבנה שתודיע לי, אבל המחבלים התקרבו למבנה ואנשים התחילו לברוח וכל אחד ניסה להציל את עצמו. אני יודע שמהמבנה הזה היא לא הייתה יכולה לברוח לבד, בגלל שהייתה פצועה. אני מקווה ומתפלל שמישהו עזר לה להימלט אבל אין לי מושג באמת מה קרה, ומשם הקשר שלנו איתה נותק. אין לנו מושג אם ברחה, לאן ברחה ועם מי. כלום".

אביאל הקים מעין חמ"ל פרטי. מלבד צפייה בכל סרטון וליקוט של כל פיסת מידע על אחותו, הוא גם רושם נקודות זמן: “אני מנסה להכין רישום באיזו שעה היא הייתה באזור הזה, ובאיזו שעה המחבלים הגיעו, כדי לדעת מה היו הצעדים האפשריים שלה. אנחנו לא יודעים שהיא נרצחה ולא יודעים שהיא נחטפה, אנחנו בין הכיסאות, ומבחינתנו היא חטופה כל עוד לא הוכח אחרת. אם לא מצאו אותה בין ההריסות אז האדמה לא בלעה אותה".

מה מחזיק את המשפחה במצב הזה?
“אנחנו משפחה מאוד מגובשת, תמיד אחד בשביל השני, תומכים מאוד, משתפים בכל וזה עוזר. אנחנו גם משפחה מאוד הומוריסטית ומצליחים איכשהו לשבור קצת את הקרח בבית. אין לנו יום ואין לנו לילה, וכל מחשבה ראשונה שאתה קם איתה בבוקר ושאתה סוגר איתה את היום זו שני. זה הדבר הראשון שעובר לך בראש".

אמא לא יודעת

בבוקר ה־7 באוקטובר יצא רון בנימין (52) מרחובות לטיול עם קבוצת רוכבי האופניים שלו באזור קיבוץ בארי. “הקבוצה הגיעה לשם ב־6:20. רון עוד לא הספיק להוריד את הציוד והאופניים, ברגע שהוא הגיע, התחיל הירי", משחזר אחיו הגדול, שוקי. “כשהוא שמע שיש טילים, רון השאיר הודעה לבת שלו והחליט שהוא חוזר הביתה. הוא כבר היה עם הרכב מוכן וחבריו עדיין העמיסו את הציוד. הם תפסו מחסה ליד קיבוץ בארי, ולמרבה הפלא כולם חזרו בשלום הביתה במוצאי שבת וניצלו. רון לא נשאר איתם אלא נסע לכיוון הבית, ובערך כ־400 מטר מקיבוץ מפלסים, לפי איתוראן, הרכב שלו נעמד ומאז לא זז. זה היה בשעה 7:30 בבוקר. הרכב נמצא ירוי, אבל אין סימני דם. יש סימני הדף של RPG שכנראה פוצץ את החלון שלו. הוא נפצע כנראה מהרסיסים, כי היו כמה טיפות דם על ידית ההילוכים. שבועיים אחרי זה נסעתי עם איש צבא בכיר לאזור ועשינו חקירה די רצינית. את רוב החומר העברתי לצבא ולמשטרה. עשיתי חקירות דרך אנשים בפייסבוק, דרך מצלמות האבטחה שהיו באזור וכו’. סביר להניח שהוא חטוף, כי אין גופה - על אף שאינו מוגדר חטוף. כמובן שהאופניים היוקרתיים והגלגל ספייר שבאוטו נגנבו. ניסיתי להגיע למצלמת הדרך שבאוטו שלו, אבל גם אותה גנבו".

לדברי שוקי, אחת הסיטואציות הקשות עבור המשפחה היא להסתיר את דבר היעדרו של רון מאמו בת ה־93: “אמא שלי אצלנו בבית בראשון לציון בגלל שאין לה ממ"ד ולא סיפרנו לה על כך. היא בוכה כל היום מול החדשות על אלו שנרצחו ועל אלו שנחטפו. השבוע היא אמרה לי: ‘אם היה קורה לבן שלי משהו כזה הייתי מתה על המקום’. היא אישה צלולה ואנחנו מספרים לה שיש לו קורונה והוא נדבק, ושהגרון שלו כואב והוא לא יכול לדבר. מזל שהיא לא טכנולוגית כי אז היא הייתה מבקשת שיחת וידיאו. לעיתון אני מוכן להתראיין כי אני יודע שהיא צורכת את החדשות רק דרך הטלוויזיה, אבל כמה אנחנו יכולים למשוך את זה? נצטרך בסוף לספר לה".

איך אתם מתמודדים?
“כל דקה עוברת עלינו כמו שנה. חוסר הידיעה הזה מתסכל. אנחנו לא יודעים אם הוא חי, מת, חטוף, פצוע. אנחנו לא יודעים מה איתו. אנחנו יודעים שהוא קצת נפצע, אבל אנחנו די באוויר. יש לנו עם נהדר, עם ישראל תומך בנו ואני כל הזמן חוקר ומנסה לדלות עוד אינפורמציה. אני לא סומך על המדינה, ובטח שלא על גל הירש, שהוא מינוי פוליטי פרופר. אנחנו לא סומכים עליו או על הממשלה. במקום שיביאו איש מוסד שמבין את השפה ואת ההתנהלות במצבים כאלה, מביאים מישהו על בסיס קומבינה".

 “כוחות פנימיים"

לרב דורון פרץ, יו"ר תנועת המזרחי העולמית, יש שני בנים: האחד, יונתן (24), מ"פ ביחידה 101 בצנחנים, והשני, דניאל (22). עם פרוץ המלחמה, יונתן נפצע ברגלו בקרב, אושפז בבית החולים סורוקה ולאחר מכן התחתן עם בחירת לבו גליה. דניאל מוגדר נעדר.

“בחג הראשון של סוכות דניאל בילה איתנו והיה נהדר. כשיונתן יצא לקרב בשבת בבוקר, הוא סיפר שהוא ניסה כל היום לטלפן לדניאל והטלפון שלו היה סגור", הוא מספר. "כשיונתן נפצע וניצל, עברתי מיטה מיטה בבית החולים כדי לנסות למצוא את דניאל. חבריו גם לא הצליחו לתפוס אותו ועדיין חשבנו שהכל בסדר, אבל אחרי 24 שעות שדניאל לא יצר קשר, התחלנו להיות חרדים לגורלו. לקח ארבעה ימים להודיע לנו שהוא נעדר".

על ההתמודדות עם אי־הוודאות מספר הרב פרץ: “הכי נורא יהיה להתבשר שדניאל מת כי אז נצטרך להתמודד עם האובדן – אבל לפחות תהיה בזה גם ודאות. כרגע מצד אחד יש חשש שאולי הוא נמצא עם חמאס ולך תדע מה עושים לו - ומצד שני יש תקווה שהוא חי. אנחנו רוצים לקוות שהוא בסדר. אני חושב שבני אדם הם הרבה יותר חזקים ממה שחושבים. יש לנו כוחות פנימיים שאני לא יודע להסביר אותם. באופן אישי זה שיונתן ניצל בנס והתחתן עוזר לדעת שנעשה איתנו חסד. אנחנו מקבלים גם תמיכה גדולה מעם ישראל, אנשים מחזקים אותנו וזה עוזר לנו מאוד. אם היינו לבד במצב הזה, אני לא יודע אם היינו מצליחים להתמודד".

בהנחה שיקיריכם חטופים או שבויים, מה לדעתכם צריכה להיות עסקת החזרת החטופים?
אורית: “הייתי רוצה שיוציאו את כולם יחד וכמה שיותר מהר, אבל לפי התקשורת מסתמן שרוצים לעשות עסקה כרגע רק על הילדים והנשים. אין ספק שהילדים צריכים להיות בעדיפות ראשונה".

אביאל: "אף אחד לא יודע מה קורה. בגלל ששני מוגדרת 'נעדרת' אנחנו מאוד מפחדים מעסקה שיכולה לקרות כרגע, כי אנחנו לא יודעים אם יבקשו את הנעדרים או יחכו איתם לעסקה הבאה. לפי דעתי אסור לעשות שום עסקה מבלי שיודעים כמה נעדרים יש, כי מה קורה אם עושים עסקה לגבי נשים וילדים ובמקרה אחותי נמצאת שם אבל ברשימה היא לא מוגדרת 'חטופה', אז מה יקרה אם בעוד חודש יבינו שהיא חטופה? זה מה שמפחיד אותנו כרגע. אנחנו מקווים כבר לשמוע בשורות. אישית אני חושב שאנחנו לא צריכים לספק לעזה שום סיוע הומניטרי עד שאנחנו לא יודעים מי נמצא בעזה מבחינת רשימה של מי חטוף, מי חי ומי נמצא שם. אפילו את זה, שזה המינימום, אין לנו".

שוקי: “מבחינתי, העסקה צריכה להיות כוללת, כלומר להחזיר את כל החטופים ולא להשאיר אף אחד. או כולם או כלום".

פרץ: “עדיין אין לי דעה מגובשת, אבל אני כן יכול לומר שאם יש עסקה אז כולם צריכים להיות משוחררים. זה לא טוב שהדיבור הוא שחלק כן ישוחררו וחלק לא, ומאידך, בזמני מלחמה יש היגיון של לשחרר אזרחים חולים ונשים וילדים. הייתי רוצה שיהפכו את העולם ויעשו כל דבר להחזיר את הבן שלי, אבל אני לא רק הורה, אני גם כן בן לעם ישראל, וצריך לדאוג שזה לא יקרה לאחרים. הרבה אנשים מחזיקים בגישה ‘כולם או כלום’, אבל זו גישה שקיימת רק במעבדות. צריך להיות גם וגם: גם לשחרר את כולם וגם למצוא דרך שהמצב הזה לא יחזור על עצמו".