מאז ה־7 באוקטובר, כל הודעת וואטסאפ או שיחת טלפון שאבי אמסלם, מנהל מחוז ירושלים ואתר ההנצחה הממלכתי הר הרצל באגף משפחות, הנצחה ומורשת במשרד הביטחון, מקבל – מקפיצות לו את הלב ל־200 ומדירות שינה מעיניו. אמסלם, המאייש תפקיד זה כבר 33 שנה, מציין כי בכל שנותיו לא נתקל בכמות רבה כזו של הלוויות שהוא נדרש להכין על הר הרצל ובבתי הקברות בתחום פעילותו. "יש ארבעה אזורי הנצחה: אזור צפון, אזור מרכז, אזור דרום ואזור ירושלים, שאותו אני מנהל, ובמסגרת תחומו נמצא כמובן הר הרצל שהוא המקום הממלכתי לחללי מערכות ישראל, וכן אזורי השפלה השונים, הבקעה וים המלח. אני לא מעכל בכלל את מה שקרה, ומעולם לא נתקלתי במצב כל כך קשה וכואב ובכמות כזו רבה של הלוויות. בלתי נתפס".

מתי הבנת שמשהו חריג קורה ב־7 באוקטובר?
"שמע, בערב שמחת תורה חגגנו, חזרנו הביתה, שתינו קצת, נהנינו עם הילדים והנכדים ובשעה 6:30 בבוקר אשתי העירה אותי מאזעקות שלא הפסיקו. מהרגע הראשון קרובי המשפחה שלנו באזור הדרום שלחו לנו הודעות שיש מחבלים, ומאותו רגע הבנתי שאני חי בחלום בלהות שלא נגמר עד היום".

"לעבוד כמו מכונה"

לדברי אמסלם, זמן קצר לאחר שדווח על חדירת מחבלים לשטח ישראל, הוא הבין כי הוא ניצב בפני האתגר הקשה והגדול ביותר בקריירה שלו: להתמודד עם כמות גדולה של הלוויות בפרק זמן קצר. "מיד אמרתי לאשתי שאנחנו במלחמה ושאני צריך להיערך. כבר מהשבוע הראשון של הלחימה ידעתי שזה הולך להיות משהו שלא ראינו כמותו. התחלתי לקבל הודעות ממרכז השליטה שלנו והלב שלי כבד. אני מחסיר פעימה עם כל חלל שנהרג כי אני מבין את ההשלכות על המשפחות, על הילדים, על האחים, על ההורים. זה נוגע בכולם ואתה צריך להכיל את כל זה - וזה קשה. אני זוכר את מלחמת לבנון השנייה, אבל כמות החללים הפעם זה לא אמיתי וזה לא משהו שאפשר בכלל להכיל. במלחמת לבנון היינו במלחמה וידענו שאנחנו נלחמים מול אויב כזה ואחר וידענו, לצערי, שיהיו חללים, אבל פה המחבלים נכנסו לבתים של אנשים, לקודש הקודשים, הגיעו לבסיסים והרגו חיילים והתחלתי להבין לאן אני הולך".

מבחינה טכנית, מה היו האתגרים הראשונים שלך ושל הצוות בתחילת המלחמה?
"טכנית? אתה צריך לעבוד כמו מכונה. אני קם כל בוקר כמו מת ומתחיל לארגן את ההלוויות, גם בשעות הלילה המאוחרות, וההודעות לא מפסיקות להגיע. זה פרץ שלא נגמר, ואני צריך להתארגן ולהתחיל לדאוג לקבורה. הדבר הראשון שנמצא בראש מעייניי הוא המשפחה השכולה והידיעה שאני מוכרח לעשות קבורה מכבדת לאותו חלל, מחפירת הקבר, דרך המחסומים וההגברה ובעצם כל מה שנותן את המעטפת עבור הצבא לבצע את קבורת החלל בכבוד הראוי. זה הדבר החשוב שנמצא בראש שלי כל הזמן.

"עם כל הכמויות הבלתי נתפסות, ביצענו את ההלוויות בכבוד ובסבלנות לכל משפחה, למרות שנכנסה הלוויה אחרי הלוויה, שעה אחרי שעה, גם בהר הרצל וגם בבית העלמין הצבאי במודיעין. חשוב לנו לערוך טקס הלוויה מכבד לכל חלל. עד כה, מאז ה־7 באוקטובר, נערכו בהר הרצל כ־70 הלוויות. כל יום יש הלוויות. בתי הקברות התחילו להתמלא ואנחנו ערוכים למצב שבו לצערי נצטרך להרחיב את שטחם, בינתיים בגדרה ובמודיעין, כי מקומות הקבורה מגיעים לקצה. זה לא קל.

"כל לילה, על אף שאני לא נרדם בגלל המראות הללו, אני מתפלל שביום למחרת לא יהיו הלוויות, ולצערי זה עדיין לא קרה במלחמה הזו. קשה לי להכיל את זה. חשוב לציין שאנחנו גם צריכים לפגוש את המשפחה השכולה, להכין בתיאום מולה את הנוסח על המצבה, להתחייב למשפחה שיהיה קבר ביום השלושים – ועשינו את זה, למרות שמדובר בכמויות בלתי נתפסות".

לצד הקצב המהיר של טקסי הקבורה, חשוב לציין שאנחנו עדיין במלחמה ויש עוד ירי רקטות. איך מתמודדים כשזה קורה בעת טקס הלוויה?
"יש הנחיות ברורות של פיקוד העורף לגבי הלוויות תחת אש. זה קרה לנו בהלוויות ברחובות, במודיעין ובירושלים. אנשים פשוט נשכבו על הרצפה וזה לא היה פשוט כי גם בני המשפחה שם. אלו מצבים ומראות שהנפש לא מסוגלת להכיל".

אמסלם מזכיר במהלך השיחה את מלחמת יום הכיפורים, שגבתה כמויות רבות של חללים, ובה ההתמודדות הייתה שונה בתכלית. "במלחמה ההיא החללים נקברו בבתי קברות ארעיים ואחרי 11 חודש העבירו אותם לקבורה קבועה. הפעם התעקשנו ודאגנו שכל חלל ייקבר בעיר מגוריו או ביישוב שלו ובבית הקברות הצבאי ביישוב שלו. זה נעשה במלוא הכבוד ובמלוא הרגישות".

איך העבודה הקשה הזו משפיעה על העובדים?
"ישנם עובדים שנמצאים כל זמן נתון בחלקת הקבר סביב הקבורה, ואתה צריך לדבר איתם. העובדים גמרו הלוויה ועוד הלוויה וצריכים לנוח שעה בין הלוויה להלוויה. אני צריך לדבר איתם, לתת להם כתף ובעיקר תמיכה. התמיכה הנפשית והרגשית קריטית במצבים כאלה. במספר מקומות השתמשנו באנשים מאגפים אחרים שבאו לסייע לנו אבל היו מספר אנשים שאמרו לי: 'אבי, אנחנו לא יכולים, קשה לנו'. אמרתי להם: 'חבר'ה, אתם משוחררים, תודה'. יכולתי להבין אותם. יצרתי קבוצת אנשים שכן יכלו לבצע את ההלוויות, גם לפגוש את המשפחות, גם להוציא לפועל את נוסח המצבה ולהעביר את הדברים בדיוק כמו שאנחנו מגדירים. כמות החללים הפעם לא נתפסת. זה לא אמיתי. כל טלפון שאני מקבל מהמשל"ט מלחיץ אותי, אבל אני חייב. זו השליחות של הצוות ושלי. אני קודם כל מסתכל על המשפחה השכולה".

"מתפלל לימים 'רגילים'"

נכון לכתיבת שורות אלו, מספר חללי צה"ל במלחמת "חרבות ברזל" ששמותיהם הותרו לפרסום עומד על 392, כאשר למרבה הצער והכאב מספר הגיבורים שנופלים במלחמה על הבית הולך וגדל. "לצערי הרב גם בן משפחה שלי מהדרום, שוטר גיבור שנלחם כמו אריה, נפל בימים הראשונים ללחימה, ובין לבין ההלוויות שארגנתי במסגרת תפקידי הייתי אמור לנסוע להלוויה באופקים. אחריה לקחתי שעה להתייחד וחזרתי לעסוק בהלוויות נוספות", מספר אמסלם.

"נוצר לנו קשר עם הרבה משפחות שכולות בשבועות האחרונים וצריך להכיל את כולן, לספק מענה מיידי לכולן ולשמוע את סיפורי האובדן הקשה מכל. בימים 'רגילים' הבקשות העיקריות שאנחנו מקבלים הן לסדר צינור מים בבית עלמין או לטפל בריצוף או בכתב דהוי, והפניות עכשיו הן קשות מנשוא. אני מתפלל שנחזור לימים 'רגילים'. אנחנו עוסקים כל הזמן בלתת מענה".

נחשפת לאין־ספור סיפורים ומראות בחודש האחרון, יש איזה סיפור שחקוק במוחך במיוחד?
"כן. עובדת המשרד ליאת כרמי שכלה את בנה, סמל אורי כרמי ז"ל, ואני פשוט נשברתי. אני מכיר אותה טוב, היא עמיתה שלי לעבודה, וזה קרה לנו לצערי הרב עם ארבע משפחות נוספות מהאגף ומחוצה לו, אבל את ליאת אני מכיר כמי שנותנת מענה למשפחות שכולות ועכשיו אני ואנחנו צריכים לתת לה מענה. המעמד לא פשוט. איך להסתכל לה בעיניים? מה להגיד לה? חוץ מדמעות שיורדות – אין הרבה מה להגיד".

איך לדעתך ייראה יום הזיכרון הקרוב?
"אוי, אני אפילו לא רוצה לחשוב על כך. אני לא רוצה לחשוב על כמות המשפחות שיעלו להר הרצל או יבקרו בבתי קברות אחרים, זה פשוט לא נתפס. אני מבין שיום הזיכרון הקרוב ייראה אחרת ויהיה קשה יותר מכל מה שהכרנו. יש המון משפחות חדשות שלא ציפינו ולא ייחלנו שיצטרפו למעגל השכול".

לסיום שיחתנו, מבקש אמסלם להוסיף: "המשפחות השכולות מחזקות אותי ואני רואה ומרגיש את זה. יש משפחות שאני בקשר יומיומי איתן. אני מאחל ומייחל שיחזירו במהרה את כל החטופים בריאים ושלמים לבתיהם, ושצה"ל יכניע את חמאס והשלום ישוב לארצנו, החיילים ישובו לשלום לביתם ולמשפחות שלהם ושנדע ימים טובים ושקטים מאלה. אמן".