"אין בעזה אזרחים שיצאו נגד חמאס. אם צריך הם ירצחו יהודים, נוצרים וגם מוסלמים", אומר דור שחר (46), שנולד בחאן יונס בשם איימן אבו סובוח, ברח לישראל, התגייר וגר היום בראשון לציון. לדבריו, “בעזה הם משתייכים לארגונים כמו חמאס, ג’יהאד אסלאמי, פת"ח, אש"ף, תנזים וכדומה. כל הארגונים הללו תומכים ברצח יהודים. לעוטף עזה נכנסו כמה מהארגונים האלה. זו מלחמת דת, הם רוצים להשתלט על כל העולם".
כילד למד שחר שהיהודים הם רוצחים שלקחו את האדמה של אבותיו ושצריך להילחם בהם. “אני זוכר שפעם חיילים ישראלים הצטרפו אלינו למשחק כדורגל בשכונה, הייתי אולי בן 6", הוא מספר. “אחרי סיום המשחק חייל קרא לי, הניח לי בכף היד משהו וסגר לי אותה. אחרי כמה שניות פתחתי את כף היד וראיתי סוכרייה. פתחתי אותה ואכלתי והיא הייתה טעימה. לקחתי את העטיפה לבית שלי והראיתי לאבא שלי, כי רציתי שיקנה לי כאלה סוכריות. אבא שלי שאל אותי מאיפה העטיפה הזו ואמרתי לו שקיבלתי מהיהודים, מהחיילים. הוא קם ומהזעם הוא הזהיר אותי שבפעם הבאה לא אקח כי החיילים יכולים לשים בזה רעל".
בגיל 7, מספר שחר, הגיע מורה חדש לכיתה בבית הספר. “הוא אמר שהיום יש שיעור מיוחד והייתי מאושר כי חשבתי שהוא ילמד אותנו להיות רופאים. הוא התחיל לדבר ואמר שיהודים הם רוצחים של ילדים, גברים, נשים וזקנים. הוא אמר, היהודים לקחו את האדמה של הסבא שלכם ואתם תילחמו עליה ומי שימות יהיה שאהיד ויעבור לגן עדן. הוא גם אמר שהיהודים היו מוסלמים והפכו לכופרים. הדבר שתפס אותי במיוחד היה כשאמר שליהודים יש שלוש רגליים".
זה קצת מבהיל לקבל בגיל כל כך צעיר מנה כזו של הפחדה, ועוד מדמות סמכותית.
“נכון. באותו הרגע הרגשתי לא טוב. האושר שלי הפך לסיוט ואמרתי למורה שאני לא מרגיש טוב. הוא נתן לי סטירה על הלחי ולקח אותי לחדר של המנהל. המנהל ביקש ממני לעמוד עם הפנים מול הקיר, נתן לי מכה עם שוט מגומי וזה שרף. הוא דרש שאבא שלי יבוא איתי לבית הספר. למחרת אבא שלי בא איתי לבית הספר ונכנס איתי לחדר המנהל. הוא הרביץ לי ואמר לי שצריך להרוג יהודים".
יכול להיות שהיה לאבא שלך פחד מהמנגנון של הפת"ח, שהיה בהנהגה באותה התקופה, או שהוא באמת האמין בכל לבו שזו הדרך לחנך?
“אבא שלי עבד 27 שנים בישראל ובכל זאת אצלנו בבית היללו רצח של יהודים. גם בספרים של בית הספר כתוב שצריך לנהוג ככה כי היהודים לקחו את האדמות מהפלסטינים. כשהגעתי הביתה, ראיתי שאבא שלי תלה חבל מהתקרה ואיים לתלות אותי. הוא גם הדליק שם תנור גז ואיים לשרוף אותי. לאמא שלי אסור היה להתערב".
למרות איומי אביו, שחר לא התיישר עם דרישותיו. “זה כמו הסיפור של אברהם אבינו. בדיעבד זה כמו ‘לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך’. אני ממש מרגיש שאני שליח של העם היהודי, התפקיד שלי הוא להזהיר את היהודים מסכנות. כולנו בעולם הזה שליחים".
השיבה לעזה
בגיל 11 נחשף שחר לישראלים, כשעלה על אוטובוס לישראל ללא ידיעת הוריו. “סקרן אותי לראות את אותם יהודים עם שלוש הרגליים. הגעתי בשעה 06:30 בבוקר וראיתי בעיר ראשון לציון זוג שעשה הליכת בוקר. הם עברו לידי ואני הסתכלתי טוב, חיפשתי את הרגל השלישית שלהם", הוא מספר. “לקראת ערב חזרתי הביתה וראיתי את אבא שלי. זה היה מוזר כי הוא אמור היה לחזור ביום חמישי. הוא שאל אותי היכן הייתי ואמרתי לו, עם הכבשים. הוא אמר לי: אל תשקר! אבל הוא לא העניש אותי אלא פשוט אמר לי ללכת לישון. הוא ידע שהייתי בישראל כי האנשים באוטובוס, כאלה שהכירו אותו, אמרו לו. למחרת הוא לקח אותי איתו לאתר הבנייה שבו עבד. הוא נתן לי להכין בטון ולסחוב אותו בדליים, למרחק הליכה גדול. זה היה כבד מאוד, אבל לא עניין אותו".
כשהיה שחר בן 12 אביו הביא אותו לעבוד איתו בבניין וכשהיה בן 13 ברח מהבית ולא חזר לרצועת עזה עד גיל 19 וחצי. הוא מצא עבודה כשומר בפרויקט בנייה בראשון לציון, שם פגש את ניסים, מי שיהפוך בהמשך לאביו המאמץ (לשחר משפחה מאמצת נוספת – גור ועמירה צבר, והוא בקשר עם שתי המשפחות - ע"ג), עליו הוא אומר: “הוא מלאך. מבחינתי הוא אבא שלי. אי אפשר למצוא אנשים כמוהו. בגלל זה אמרתי שכולנו שליחים ומבחינתי אלוהים שלח לי מלאך. בהמשך הוא ואשתו לימדו אותי לקרוא ולכתוב עברית, הם לימדו אותי לאהוב".
לאחר מכן ניסים הזמין אותו לחגוג איתו ועם משפחתו את ליל הסדר, אז קיבל שחר את ההחלטה להיות יהודי. “אמרתי לו שאני רוצה להיות יהודי. הוא אמר לי: ‘רגע, מה אמרת?’, וחזרתי על המילים. הוא היה מופתע ממה שיצא לי מהפה. הוא אמר לי שמי שיהודי נשאר יהודי, מוסלמי נשאר מוסלמי ונוצרי נשאר נוצרי, אבל לא קיבלתי את זה.
“ניסים הבין את כוונותיי וקבע לי פגישה עם הרבנות. הרב הסכים לגייר אותי אבל דרש מכתב מהמשפחה כי הייתי קטין. הסברתי לו שאין לי קשר עם המשפחה ואם אבקש מהם מכתב כזה, הם ירצחו אותי. הוא הנחה אותי להמתין לגיל 18. הייתי מאוכזב. שנה לאחר מכן, כשהייתי בן 17, פלסטיני רצח נערה בשם הלנה ראפ בבת ים וזעזע את כל המדינה. הממשלה החליטה לגרש את כל הערבים על מנת שלא תהיה נקמה. בכל פעם שראיתי משטרה הייתי בורח. אחרי שלושה או ארבעה חודשים הממשלה החליטה להכניס עובדים מגיל 40 ומעלה וזה אומר שהפכתי להיות עובד לא חוקי.
“בגיל 18 הגעתי לרב ברבנות ואמרתי לו שאני בן 18 וביקשתי שיגייר אותי. הוא אמר שבגלל המצב הביטחוני אני צריך אישור מיוחד מהמדינה לשהייה. חזרתי להתגורר באתר הבנייה. באחד הימים עצרה שם ניידת משטרה והם תפסו אותי, ברחתי עירום, כי הייתי באמצע מקלחת. כשהם שאלו למה ברחתי אמרתי להם שפחדתי. סיפרתי להם שאני רוצה להיות יהודי. הם לקחו אותי בחזרה לאתר הבנייה ואמרו לי להישאר שם. הם נתנו לי את הטלפון שלהם ואמרו שאם אני רואה ערבים לא חוקיים שאדווח להם, שאשתף פעולה - והסכמתי. הם הדגישו שאם שוטר אחר יגיע אז שאגיד שאני מכפר קאסם, כי להם מותר".
אלא שאז התוכניות השתבשו, כפי שמספר שחר. “בגיל 19 וחצי נפצעתי ברגל באתר הבנייה ולקחו אותי לבית החולים. לא היה לי ביטוח והמשטרה חקרה מהיכן אני. בית החולים דרש סכום גבוה עבור הטיפול וביקשתי מהקבלן שהעסיק אותי, שישלם לפחות חלק מהסכום, ולבסוף הוא הסכים. הוא ביקש את הכתובת שלי ולאחר 40 דקות הוא התקשר אליי ואמר שארד למטה בשביל לקחת את הכסף. ירדתי, ואיזה ארבעה או חמישה שוטרים רצו לכיוון שלי ועצרו אותי. אמרתי להם שאני מכפר קאסם. למרות זאת, הם לקחו אותי לחקירה של ארבע שעות וביקשתי שייצרו קשר עם השוטרים המפעילים שלי, ואלה אמרו שהם בכלל לא מכירים אותי. לקחו אותי לבית המשפט ושם אמרתי שאני רוצה להתגייר ושאני כבר שבע שנים בארץ. השופט שפט אותי ל־45 ימים בכלא ועוד מאסר על תנאי לעשרה חודשים למשך שלוש שנים. בבית המשפט היו ערבים פלסטינים שעמדו לדין והם שמעו את כל מה שאמרתי וידעתי בדיוק מה הם מתכוונים לעשות לי. לקחו אותי לכלא באר שבע, לאגף של האסירים הערבים עם דם על הידיים, אנשים שהם חיות אדם, והם ריסקו אותי במכות. אז הסוהרים הוציאו אותי לתא של היהודים.
“לאחר 45 ימים גירשו אותי למעבר ארז. הושיבו אותי שם בתא קטן ואני זוכר שכל הזמן נכנס בן אדם עם רצח בעיניים לתא. לאחר מכן לקחו אותי לחקירה ברצועת עזה ושאלו מה עשיתי שבע שנים בארץ ואמרתי להם שהייתי שומר. הם תלו אותי הפוך, חתכו אותי, בעטו בי, השפריצו עליי מים חמים וקרים ואז הושיבו אותי - ושוב שאלו מה עשיתי. ככה חצי שנה. לבסוף לקחו אותי למשפחה בחאן יונס. חודש שלם הסתובבתי בחאן יונס מורעב ועם אותם הבגדים. נכנסתי לבתים וגנבתי אוכל: לחם, בצל, עגבנייה, מה שיש. עבדתי בעזה, חסכתי קצת כסף ושוב ברחתי משם. יצאתי למצרים וממצרים לטורקיה ומשם הגעתי לארץ עם דרכון של הרשות הפלסטינית. המשטרה תפסה אותי ולקחה אותי שוב למעבר ארז. למזלי השוטרים הורידו אותי קצת לפני המעבר אז ברחתי, לקחתי מונית, וחזרתי לראשון לציון. זה היה בשבילי נס".
אז שוב חזרת אל נקודת ההתחלה ואל אתר הבנייה בראשון לציון?
“התחלתי לעבוד בשמירה בראשון לציון, במרכז מסחרי. אחרי חודשיים פרצו למחסנים, היכן שעבדתי, ודיווחתי על הפריצה. השוטרים אמרו לי כל הכבוד ורצו שאתן עדות. החוקרת שיבחה אותי ואמרה שאני אזרח טוב, אבל היא גם אמרה שאני עצור ושמו לי אזיקונים ולמחרת לקחו אותי לבית המשפט. השופטת ביקשה שאעמוד ואדבר, אז עמדתי, דיברתי ובכיתי. היא הקשיבה לי, סיפרתי לה את הכל, על הילדות שלי ועד לאותו היום. היא שחררה אותי בערבות של האבא המאמץ".
“לא מפחד מנקמה"
זה היה הרגע שבו חייו של שחר השתנו. “לאחר שבע שנים קיבלתי אישור שאני יכול ללמוד יהדות ולהתגייר ולמדתי בישיבת הסדר. לאחר עשרה חודשים שלחו אותי לבחינה ולא ידעתי להשיב על הכל. הרב אמר שאלך למכון מאיר בירושלים וביום למחרת לקחתי תיק ונסעתי לשם. למדתי עם הרב אורי שרקי ואחרי כמה חודשים עברתי תהליך גיור סופי והצלחתי. קיבלתי תעודת זהות ישראלית. קיבלתי גם צו גיוס ופרופיל 97 והייתי מיועד לצנחנים. באותה התקופה קיימתי ראיון לאיזה עיתון ושאלו אותי מה אעשה אם איאלץ כחייל לפנות מתנחלים ואמרתי שאסרב, כי אני רוצה לשמור על גבולות המדינה בלבד. בעקבות זה החליטו לא לגייס אותי".
איך מאיימן אבו סובוח הפכת דווקא לדור שחר?
“דור זה שם של שלום וטוב. ושחר זה בוקר. לאחר הגיור קראו לי יצחק ולפני זה גם אמנון".
שחר, שאף כתב ספר על חייו - "מחאן יונס להר סיני" - ומרצה עליהם, לא הופתע מרמת האכזריות שאליה הגיעו מחבלי חמאס ב־7 באוקטובר. “כשהייתי ילד והלכתי עם אמא שלי לשוק ראיתי שחתכו למשתפי פעולה ראשים וידיים, ותלו אותם על עמודי חשמל, גררו אותם על הכביש כשהם מחוברים למכוניות. בכלל לא הופתעתי", הוא מספר ומוסיף כי אין בעזה הרבה אנשים שוחרי שלום. “רובם כבר לא גרים שם אלא היגרו למדינות אחרות. אני זוכר שסבא שלי היה אומר לי, כשהייתי ילד, שכשאגדל אצטרך לרצוח יהודים בשביל להחזיר את יפו כי היא הירושה שלי. זה עניין של דורות שמתחנכים ככה".
במישור האישי, לא מעניין אותך מה קורה עם המשפחה שלך?
“אם קרה להם משהו אז זה לא מזיז לי. המשפחה שלי היא בארץ! כאן לימדו אותי לאהוב במקום לשנוא, לימדו אותי ליהנות מהחיים ולא למות ולהיות שאהיד. היו ביניהם רוצחים עוד לפני הקמת המדינה. תחילה הם היו זורקים אבנים, אחרי זה היה את הסכם אוסלו, כי רצינו שיהיה שלום עם הפלסטינים. הנשק שהם קיבלו הופנה נגד ישראלים. עשינו התנתקות מעזה וקיבלנו טילים".
אתה מפחד מנקמה, שאולי יחפשו אותך?
“אני לא מפחד ואני לא סופר אותם".
אתה אופטימי לגבי יחסי ישראלים ופלסטינים בעתיד?
"לא. בילדות שלי ראיתי הרבה אלימות, מראות קשים מלתאר. אם ככה הם עשו לבני עמם אז תבין לבד".
