"31 שנים אני רופא, ראיתי וחוויתי הכל, אבל מעולם לא חוויתי רגע כזה היסטורי", מספר ד"ר דורון מנחמי, מנהל אגף הפנימיות בבית החולים וולפסון.
ישראל יודעת איפה חלק מהחטופים מוחזקים, אך יש לה בעיה גדולה יותר
וולפסון הוא אחד משישה בתי חולים שנערכו לקבלת החטופים - ילדים, בוגרים וקשישים - לטיפול רפואי ראשוני וקריטי, והיו המקום הראשון שאליו הגיעו החטופים ובו פגשו את משפחותיהם. "קודם כל זו גאווה גדולה, גאווה לאומית", ממשיך ד"ר מנחמי. "לא רק שלי, אלא של כל הצוות. ההתרגשות של המשוחררות יחד עם המשפחות שלהן זה דבר מרגש בצורה שאי אפשר לתאר במילים, וזו התרגשות נפשית שלנו. אנחנו מאוד שמחים. לצד השמחה, חלק מהתחושות הראשונות שלנו היו גם עצב כי חלק מהמשוחררות גילו לראשונה כשהגיעו אלינו שהבעל, האבא או הבן נרצחו או נמצאים בשבי, וזה מטלטל. זה משהו מתגלגל שלא מסתיים פה. יש פה מעטפת שלמה ותהליך ארוך".
לדברי ד"ר מנחמי, "מה שמעניין בלהיות איתן ולעטוף אותן הוא התחושות שלהן, ולשמוע מה שהן חוו בשבי. חלקן היו ביחד בשבי, ואתה שומע שהן היו שם בתנאים לא תנאים, ולהיכנס לתחושות שלהן גורם לך להבין אילו תעצומות נפש יש להן שהן הצליחו לשרוד. נתנו להן אוכל אבל זה לא היה מספיק, לא נתנו להן את הטיפול הרפואי הסטנדרטי. בהכללה אגיד לך שהן חזרו במצב לא הכי טוב, בתת־תזונה, בשלבים כאלה בגילים מבוגרים זה קריטי. ועדיין היו להן את כל הכוחות להצליח להחזיק. אנחנו תודרכנו שאנחנו לא צריכים למשוך מהן מידע על מה שקרה בשבי, אבל הן כל כך צלולות ומספרות מעצמן על מה שקרה, וזה מרטיט את הלב".
איך נערכתם להתמודד עם מצב שלא הכרתם?
"קודם כל, כמו כל דבר ברפואה, אנחנו מנסים לדלות מידע מהספרות הרפואית. אחד הדברים שאנחנו יודעים ומכירים לצערנו משורדי השואה, הוא שברגע ששחררו אותם והם התנפלו על האוכל אז הם מתו כי הגוף לא רגיל לכמות רבה של אוכל. אז אלו דברים ששמנו עליהם דגש מאוד גדול. כמובן שכשהן הגיעו אלינו עשינו להן ישר בדיקות דם כדי להשלים את חוסרי הוויטמינים. הכנו את זה מכל הכיוונים. הוספנו להן ויטמין D ומולטי־ויטמינים. התזונאיות שלנו בנו תפריט לפי פרוטוקול המתייחס למצבים כאלה. לא היה לנו בארץ מקרה כזה, לכן היינו צריכים לקרוא בספרות המקצועית מחו"ל כיצד להתמודד. התזונה שלהן לא הספיקה לגוף אבל איזנו אותן והצלחנו להשלים את החוסרים. הרעפנו עליהן את כל המעטפת מסביב. בניגוד לאשפוזים רגילים שבהם כשאתה מסיים אתה מופנה להמשך טיפול אצל רופא משפחה, פה אין למשוחררות בית, אין להן מרפאה ואין להן לאן ללכת. אז לכל אחת שמגיעה תופרים מעטפת רפואית שלמה".
ד"ר מנחמי מציין כי ניתנה מעטפת מיוחדת גם למשפחות עצמן, שלא רגילות להתמודד עם קבלת חטופים: "עשינו להן את ההכנה המנטלית, ויש להן גם מלווה, קצינת קשר מהצבא, שמסייעת למשפחות. אנחנו לא משאירים קצוות פתוחים ואין אף משוחררת שיהיה חסר לה משהו. החלק הראשון של התהליך הוא קריטי וזה אנחנו".
אתה מרגיש שאתה וחבריך לצוות לוקחים חלק בהיסטוריה?
"לגמרי. מדובר פה באירוע שאין כמותו. לאורך כל החיים שלי חוויתי וראיתי דברים מאוד מעניינים, אבל זה לא שם בחלק הרגשי כמו במקרה הזה. הסיפורים פה קשים ומרגשים, ואף אחד מהצוות שלנו לא נשאר עם עין יבשה. אנחנו מלווים אותן, מרגישים את הכאב שלהן ונחשפים לרגעים המטלטלים ביותר שלהן. אנחנו צוות של רופאים הכי בכירים בבית החולים שמטפלים בהן. כולנו מנהלי מחלקות ויחידות, ורק אנחנו מטפלים בהן כדי לתת את המענה הכי מהיר ויעיל. אני מוכן לקבל את כל החטופים ולדאוג להם, רק שישוחררו ויגיעו כבר. אני עובד סביב השעון ועושה זאת בחיוך ומאושר לקבל את החטופות אלינו ולדעת שהן בידיים בטוחות ולא בשבי. המטרה שלנו היא לטפל בהן ולאושש אותן כמה שיותר מהר וכמה שיותר טוב".
"הצוותים סירבו ללכת"
ד"ר משה אשכנזי, סגן מנהל בית החולים ספרא לילדים במרכז הרפואי שיבא תל השומר, מציין כי בניגוד לטיפול בחטופים בוגרים, אין אף אזכור בפרוטוקולים הבינלאומיים לטיפול בילדים ששהו זמן כה ממושך בשבי, וכי הוא וצוותו היו צריכים לבנות בעצמם תוכנית עבודה כזו בפורום מקצועי. "אנחנו רופאים, אנשי מדע, וכשאנחנו צריכים להתמודד עם סיטואציה רפואית מסוימת, הדבר הראשון שאנחנו עושים הוא ללכת לקרוא בספרות המקצועית בנושא, אבל הבעיה היא שאין", הוא אומר. "אף אחד לא הכין תחקיר על איך לקבל ילדים שחזרו מהשבי אחרי יותר מחודש. הגענו אפילו לקולומביה, שם יש מומחים שעסקו בילדים שנחטפו, אבל אין להם ניסיון בילדים שנחטפו לזמן כל כך ארוך. כינסנו בבית החולים שיבא צוות מומחים מהטופ, ישבנו וחשבנו איתם מה צריכות להיות ההנחיות, ניסחנו כמה עקרונות חשובים שלמרבה המזל הוכחו כנכונים. בנינו תוכנית בשיתוף פעולה עם פסיכולוגים, עובדות סוציאליות וכו', ועשינו תרגולים לכך ברמה מאוד גבוהה".
ספר על התחושות שלך מהמפגש הראשון עם הילדים החטופים.
"אני כבר יותר מ־20 שנה רופא וראיתי הכל, אבל שום דבר לא דומה מבחינת עוצמת הרגשות והתחושות למה שעברנו ואנחנו עוברים פה. זה קשור לזה שאנחנו אזרחים במדינה וחווים את זה כבר חודשיים, ראינו את התמונות ואישית השתתפתי בכמה פורומים להעלאת המודעות להשבת החטופים, ולראות אותם במציאות זה ממד אחר ומאוד מטלטל מבחינה רגשית. התכוננו בצורה מיטבית ועשינו חזרות ותרגול ב'מסר', מרכז הסימולטורים הארצי שנמצא בתל השומר, והיו תרגולים מצוינים ותחקירים מצוינים, אבל הדבר האמיתי הוא מאוד מרגש ועולה באלף מידות על זה. הלילה האחרון היה של עליות ומורדות, הרבה רגעים עצובים והרבה רגעים שמחים. אף אחד לא נשאר עם עיניים יבשות וזו לא קלישאה. כולנו בשלב כזה או אחר יצאנו החוצה, התפרקנו וחזרנו. אני לא יכול לציין שמות אבל נכחתי בשיחה של בני משפחה שהיו פה עם המשוחררים בדרך, הטלפון הראשון של הורים עם הילד שלהם. זה משהו שאתה רואה בסרטונים אבל זה עדיין לא כמו לראות את זה בלייב. זה מדהים, מרגש ומטורף. זה יישמע לך כמו קלישאה, אבל כשאומרים שהמקצוע שלנו הוא שליחות – לזה מתכוונים. הם הגיעו בלילה בין שבת לראשון וכולנו באנו לפני כן להתכונן, אף אחד לא ישן בלילה ואף אחד לא רצה ללכת הביתה. הצוותים סירבו ללכת הביתה. אנשים נשארו ורצו רק להיות שם בשביל הילדים והמשפחות. גם עכשיו הפעילות ממשיכה ותחושת השליחות הזו מדהימה. מצדיע לצוות שלנו ומעריץ את היכולת שלו".
ד"ר אשכנזי מציין כי בית החולים ספרא הכין מתחם מבודד לקבלת הילדים המשוחררים, שאין בו ולו רמז אחד לעובדה שמדובר בבית חולים: "זה מתחם מבודד ברמה של בית מלון. אין בו שום דבר שקשור לבית החולים. מיטות עם מצעים אחרים, בובות, מיטת חלומות של נסיכות, צבעים שבנות אוהבות, נעליים מפנקות, אוכל ושתייה ברמה הכי גבוהה שיש. הכי חשוב זה שאין לנו לחץ של זמן. ניתקנו אותם מהצורך של לבדוק ולשחרר. פה זה הפוך. נותנים להם את הספייס, זמן איכות עם המשפחה, וחלק מהבדיקות הרפואיות נעשו יום אחרי שהם הגיעו כדי לא ללחוץ ולתת להם את השליטה בזמן, לתת לילדים לקבוע לנו את הלו"ז".
"תחושה של בית"
בית החולים שמיר (אסף הרופא) קלט עד כה חטופים תאילנדים וחטוף אחד פיליפיני. בניגוד לבתי החולים האחרים, בו לא היו בני משפחה שיקבלו את פניהם, מה שיוצר סיטואציה מורכבת ומאתגרת יותר עבור הצוות הרפואי. "כולנו, כמו כל תושבי מדינת ישראל, עצובים ביותר ומתרגשים מאוד לקבל חטופים, ומבחינתנו זו ממש שליחות לקבל אותם. זכינו, ולו במעט, לתרום באיזשהו אופן גם לרווחתם של החטופים", מספרת ד"ר רונית זיידנשטיין, מנהלת מערך הפנימיות ומנהלת מחלקה פנימית א'. "אני לא מעוניינת לפרט על מצבם אבל רק אגיד שהיו מצבים שונים. מרביתם במצב יציב. נערכנו לקבלתם בצורה יוצאת דופן. כל מערכות בית החולים היו מעורבות, החל מהמערך הניהולי, עבור במערך הטיפולי, הצוות האדמיניסטרטיבי, האחיות והעובדות הסוציאליות עשו עבודה מדהימה. החטופים שלנו הם אנשים שהמשפחות שלהם לא היו כאן כדי לקבל את פניהם, והרגשנו שהם צריכים אותנו, שכולנו נתגייס עבורם. ישראל היפה במיטבה התגייסה למענם. ניסינו לתת להם תחושה של בית. אתן לך אנקדוטה קטנה כדי שתבין לאיזו רזולוציה הדבר הגיע: הגיעה אלינו אחת החטופות, וסידרנו לה משקפיים יפים באופן מיידי וגם הבאנו לה מניקוריסטית ופדיקוריסטית שתפנק אותה, קנינו לה בגדים, ודאגנו לפינוק המיטבי כדי להקל את החזרה שלהם. חשוב לציין את התפקיד החשוב של הצוות הסוציאלי שעשה עבודת הכנה יוצאת דופן, צוות התזונאיות הכין להם תפריט. דאגנו שהחטופים ידברו בטלפון עם המשפחות, גם בעזרת מתורגמנית שעזרה לקשר בינינו לבינם. הייתה מעטפת מאוד גדולה, ולהיות עדה לשיחה שלהם עם המשפחות שהייתה מאוד מרגשת זאת תחושה של הצפת רגשות. מצד אחד זה מאוד מרגש ומצד שני זה נורא עצוב כי עוד נשארו אנשים בשבי".
בהקשר הסוציאלי, בבית החולים שמיר אומרים כי כיוון שאין לאזרחים התאילנדים משפחה בישראל, העובדות והעובדים בשירות הסוציאלי הפכו להיות בני משפחותיהם הלכה למעשה, ומהווים כתובת לכל צורכיהם ומקור תמיכה רגשי ראשוני וחשוב בימים שלאחר השבי. "זוהי זכות גדולה עבורי ועבור הצוות שלי בשמיר אסף הרופא לתת לשבים הרגשה של משפחה ובית בטוח וחם למרות המרחק הפיזי שלהם מהבית בתאילנד", מציינת ורד שנער, מנהלת המחלקה לעבודה סוציאלית בבית החולים. "אני כבר חושבת על הקושי הרגשי בפרידה מהם בבוא היום לאחר שנכנסו לכולנו עמוק ללב".