בשישי האחרון, לאחר 49 ימים בשבי, חנה פרי בת ה-79, התאחדה עם משפחתה, לאחר ששוחררה משבי החמאס בפעימה הראשונה. חנה היא תושבת ותיקה בקיבוץ נירים, שחיה שם עם משפחתה כל חייה. בעת מתקפת הטרור של חמאס על קיבוצי העוטף ב-7 באוקטובר, היא שהתה בביתה בקיבוץ, ונחטפה ממנו על ידי המחבלים באיומי אקדח יחד עם בנה נדב, שגר בשכנות אליה.
הפעימה השביעית יוצאת לדרך: שתי חטופות הועברו לצלב האדום
לאחר שצולמה בסרטון חמאס עם יד חבושה: מייה שם חוזרת הבייתה
באותו הבוקר, אף קיבלה ביתה של חנה, תמונה בוואטסאפ שבה נראים אימה ואחיה נדב מוחזקים בביתם בידי המחבלים החמושים. בנה השני של חנה, רועי ז״ל, נרצח באותה שבת שחורה בביתו בקיבוץ נירים. כעת, איילת סווטיצקי, בתה של חנה, מתארת מה אימה חוותה בשבי - וכמה חשוב לזכור את מי שנותר לחוות את התופת.
״אחי ואמא שלי נחטפו ונגררו לעזה באיומי נשק מביתם. כך החלה הסיטואציה של החרדה הבלתי נתפסת הזו עבורם. אמא שלי ישבה במשך כל ה-49 ימים במנהרות מתחת לאדמה, כחלק מקבוצה שכוללת חטופים נוספים. הם אכלו קצת פיתה בבוקר, קצת אורז בצהריים - הכול במידה מועטת נורא, וזו כמובן לא תזונה עבור קשישה בת 79״, אמרה ביתה.
איילת עוד התייחסה למצב הבריאותי של אמה במהלך השבי: ״אמא שלי היא אישה עם בריאות רעועה - היא חולת סכרת, שחייבת להזריק אינסולין כל יום ובנוסף לכך, יש לה לחץ דם גבוה. כמובן שבשבי היא לא קיבלה את האינסולין שלה, ולא את התרופות שהיא נזקקת להן. מלבדה, היו שם עוד אנשים חולים - אז הביאו להם מלאי של תרופות, ואמרו להם להסתדר עם מה שיש. השבויים לא ידעו מתי ואילו תרופות יביאו להם, והייתה תחושה של אי ודאות. לא הביאו תרופות שמתאימות להם, ולא היו כלל ביקורים של נציגי הצלב האדום. היו עם אמא שלי אנשים שנחטפו פצועים, וכאלה שאף נזקקים לתרופות מצילות חיים״.
עוד הוסיפה להתייחס לחוסר הידיעה של אימה על המתרחש בישראל: ״אמא שלי לא הייתה חשופה לכלי תקשורת בשבי, אך היו רסיסי מידע שהגיעו אליה מחטופים אחרים בעת מעברים ביניהם. את כל מה שקרה מה-7 באוקטובר היא מגלה עכשיו, אנו חושפים אותה למידע בהדרגתיות, והכול זה ממש הלם בשבילה״.
היא מוסיפה לתאר את ההתמודדות מאז חזרתה של אימה מהשבי: ״הדבר הראשון שאמא שלי גילתה כאשר היא חזרה מהשבי הוא שהבן הבכור שלה נרצח, ומבחינת הזמנים, הספירה שלה אחרת ורק עכשיו היא בשבעה על הבן שלה״, איילת מתארת. ״כעת היא החלה תהליך של שיקום פיזי, תזונתי, תרופתי ונפשי. היא חזרה עם ירידה מאוד משמעותית במשקל, וצריכה להחזיר מסת שריר שאיבדה ולאכול טוב. ניכר שהיא חוותה טראומה, שעה אחת שלה קשה לה יותר, שעה אחת טובה יותר. עכשיו היא גרה בביתי בקיבוץ יגור, ולא יכולה לחזור לביתה בנירים. היא מתקשרת, מחוברת ומעודכנת בכל מה שקורה״.
תוך החזרה והשיקום של אימה, לאיילת חשוב שלא יישכחו החטופים שעוד נותרו בשבי, ביניהם אחיה: ״אני מרגישה שבימים האחרונים עשו ׳שיפט׳, ונורא מעניין את כולם מה החטופים עברו בשבי, אך צריך לזכור שיש שם עדיין אנשים חטופים, באותם תנאים נוראיים שאמא שלי תיארה, שעדיין חווים את התופת הזאת.
״אחי, נדב, בן 51, עדיין בשבי. גם הוא סכרתי ואסמטי - ומי יודע אם הוא מקבל טיפול״, אומרת ״בסוף הפעימות, צריך להחזיר את כולם הביתה, ולא מעניין אותי איך. למדינת ישראל יש חובה וחוזה עם כל החטופים - החיילים שיצאו לשמור על המדינה, המבלים הצעירים שקיבלו אישור לבצע את המסיבה, התושבים שיישבו את הנגב. המדינה צריכה לעמוד בחובתה. במיוחד עכשיו, לאחר שאנו יודעים מה התנאים שם, וכל יום הוא סכנת חיים, חייב להשיב אותם הביתה כמה שיותר מהר. כל יום מבדיל בין האפשרות לקבל אותם חזרה בחיים - או כמתים״.
התמונה בכתבה פורסמה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. מערכת האתר מכבדת זכויות יוצרים ומשקיעה מאמצים באיתור בעלי זכויות יוצרים לצורך שימוש בחומרים המופיעים באתר. אם לדעתכם נפגעה זכותכם כבעלי זכויות יוצרים בחומר המופיע באתר זה, הנכם מתבקשים לפנות באמצעות דואר אלקטרוני לכתובת: [email protected]