בית החולים השיקומי לילדים אלי"ן שבירושלים הוא היחיד מסוגו בישראל, והיום, כאשר מצוין היום הבינלאומי לזכויות אנשים עם מוגבלות, מספרת ל"מעריב" מנכ"לית בית החולים ד"ר מורית בארי על האתגרים המיוחדים של משפחות מכל רחבי הארץ לילדים העוברים שיקום עם מחלות קשות או כרוניות, נכויות ומוגבלויות, בימיה המאתגרים של מלחמת חרבות ברזל.
"כשילד קטן חולה לפתע החיים של כולם משתנים לבלי הכר. התוכניות נעצרות, וכל האנרגיות מתרכזות רק בילד. יש לנו מערכת בריאות מדהימה בישראל. ידע, מיומנות ומסירות שמצליחים לעזור לילדים מאוד חולים להתמודד עם האיומים שיש להם במצבם, ובהדרגה המשפחה מתארגנת מחדש להתאמות בבית, במערכת החינוך, בטיפולים תומכים בקהילה לילד, במקומות העבודה של ההורים ובתמיכה לאחים. כך בהדרגה החיים מתחילים לקבל צורה. ואז, כשכבר מתחילים לראות קרניים של שמש בין העננים – מלחמה", אומרת ד"ר בארי.
עוד היא מוסיפה: "פתאום מילואים של בן הזוג, ואת לבד עם שלושה ילדים כשאחד מהם עם מוגבלות והגן נסגר, ויש אזעקות ודלת הממ"ד לא נסגרת ובדיוק נגמרה התרופה, ומחר יש תור לנוירולוג שחיכינו לו כבר ארבעה חודשים, וביטלו אותו כי גם רופא הילדים במילואים. ואז קוראים להתפנות מהבית הבטוח, האהוב. עכשיו לכי תאספי את המשפחה, הרכוש, התרופות, סדר היום הקפדני, המסגרת העוטפת, שאריות השפיות, ארזי אותם במזוודה - וצאי אל הלא־נודע".
ד"ר בארי מסבירה שעבור משפחות לילדים חולים או עם מוגבלות, שפונו מיישובי גבול רצועת עזה וגבול לבנון, הפינוי הוא סיוט כפול: "מה שהוא בגדר פינוק במלון בימים רגילים הופך כמעט מיד לסיוט חדש. החדר ממש לא מתאים למשפחה שלמה ומרוטטת עצבים. הוא קטן, מיועד לשוהים שמבלים את רוב הזמן בבריכה ובבילויים אבל בעיקר - החדר לא בנוי ולא מותאם לילד שכל פריט ופריט בחייו דרש חשיבה מקצועית מדוקדקת לצרכים המאוד מיוחדים שלו. מילים יפות כמו חוסן לא מסייעות. כל ההתנדבות והסיוע בעולם לא מורידים את העול מכתפי ההורה. יש רק רגעים קטנים של נחת בכאוס, ואת נזכרת איך למרות הכל החיים חזקים יותר מהכל. אפילו מאיתנו".