עו״ס אתי קיסוס היא סמנכ"לית השירותים החברתיים במשרד הרווחה והביטחון החברתי, ובמסגרת תפקידה היא אחראית על ההכשרה והמתווים המקצועיים של העובדים הסוציאליים שמלווים את משפחות החטופים והשבים. ״מערך הרווחה נערך לתרחישי חירום, אך שוב דבר לא הכין אותנו לסיטואציה שנקבל אלינו ילדים חטופים. תוך כדי תנועה, למדנו איך להתנהל ולבצע משימות חדשות שנפלו עלינו ללא התרעה״.
"סמל לגבורה": המלון שהוכשר בעיר אשקלון לטובת חיילי פיקוד העורף
"החזירו את דולב הביתה": המחווה המרגשת של מתנדבי איחוד הצלה לחברם שנמצא בשבי
״מהרגע הראשון של המלחמה, אנו מלווים את העובדים הסוציאליים שמלווים את כל המשפחות שקיבלו הודעות שקרוביהם חטופים או נעדרים. למדנו להכיר את המשפחות, אנו מלווים אותם כבר חודשיים, ונותנים להם כלים להתמודדות עם בני המשפחה שחוזרים מהתופת. מהרגע שהחטופים משתחררים מבתי החולים, אנו ממשיכים ללוות אותם. חלק נכבד מהחטופים הם תושבי העוטף, שאין להם בית לחזור אליו, אך הם השתלבו בחזרה בקהילה שלהם בבתי המלון, תוך ליווי שלנו, שמתחשב בקצב ובצרכים שלהם. המטרה המרכזית שלנו, היא שבסוף כל אחד ואחת מהשבים - יחזרו לתפקוד רציף בחייהם״.
״חווית השבי היא קשה בכל מקרה ובכל גיל, ועם זאת, לכל אדם יש את הדרך האישית שלו להתמודדות בהתאם לגיל, לחינוך, למבנה האישיות ולניסיון החיים שלו. ככל שאדם מבוגר יותר עם ניסיון חיים עשיר יותר, בדרך כלל גם יהיה לו קל לגייס יותר חוסן. כשאדם צעיר, החוויה מערערת יותר״, מתארת. ״בנוסף, כל אחד מהשבויים הוחזק בתנאים שונים, ולכן עיבוד החוויה משתנה מאחד לשני.
״לצורך הטיפול היעיל ביותר, גייסנו את המטפלים המומחים ביותר בטיפול בטראומה. בתקופה הראשונה, אנו לומדים את כל אחד מהשבים, ואת מופעי הטראומה שלהם. יש מי שמסתגר יותר, מרבה לישון, חווה התקפי זעם - כל אחד והתגובות הייחודיות שלו״, קיסוס מתארת את התגובות השונות של השבים לטראומה שהם סוחבים עימם מימי השבי. ״במקביל, המטפל מסייע גם לשבים, וגם מדריך את בני משפחתם כיצד לעזור להם במצב המורכב. העו״ס עובד עם כל אחד מהשבים על עולמות התוכן שלהם, כדי להבין איך מגייסים את מקורות החוסן ואיך עוזרים להם״, היא מסבירה.
״במשך כמעט חודשיים, נשללה מהם היכולת לבחור, ולכן אנו מקפידים שכל חטוף ששב הביתה - יהיה זה שיכתיב את הקצב ואת האינטנסיביות של הטיפול. אנחנו כאן כדי לטפל בהם בכל דרך שבה יבחרו - דרך טיפול באמנות, גלישה, מוזיקה, האפשרויות לטיפול נתפרות בחליפה אישית עבורם. בתהליך של העבודה עם השבים הילדים, אנחנו קוראים למה שהם חוו בשמות, מתווכים להם את המציאות, מסבירים להם שמה שהם חוו זה נוראי - אבל שעכשיו הם מוגנים. זה נעשה במטרה להשיב להם את הביטחון, לקרקע אותם, ולתת להם מסגרת יציבה״.
כחלק מההכנות לחזרת החטופים, מתווה חדש לקליטת השבים נכתב, במטרה להנחות את כל מי שבא במגע איתם כיצד להתנהל - החל מאנשי הצבא הראשונים שמלווים אותם ועד אנשי הקהילה: ״המתווה מנחה את כל האנשים שבאים במגע עם השבים - אנשי הצבא, הצוותים הרפואיים, המשפחות, העובדים הסוציאליים, הקהילות - ויש ממש הדרכה של ׳עשה ואל תעשה׳״.
״על פי המתווה, יש לבקש רשות, להסביר מה הולכים לעשות בכל שלב, לא לגעת בלי רשות, להיות קשובים לצרכים - ולתת לשבים לשלוט בסיטואציה. ההנחיות של החיילים שמקבלים את החטופים מהצלב האדום, הן לא לענות להם על שאלות שנוגעות לחיי יקיריהם, אלא שההודעות הקשות יימסרו בצורה המיטבית ביותר בליווי אנשי מקצוע. אם הם לא רוצים להתקלח - אנו לא נדחק בהם וניתן להם מרחב. אנחנו חושבים שהתנהגות נכונה כלפיהם - יכולה לצמצם באופן משמעותי את הנזק הנפשי שלהם״.
״יש אנשים שרוצים יותר לשתף במה חוו, ויש כאלה שרוצים יותר לישון, לנוח ולהשתחרר מהלחצים שהיו נתונים בהם, אחרים פתאום חולים ולא מרגישים טוב. הם מאוד עטופים מכל הכיוונים, ולאחר החוויה הטראומתית, חשוב שימשיכו להרגיש שיש מי שיעזור ויתמוך בהם. המטרה שלנו לייצר להם סדר יום, לאפשר לגוף לנוח, להירגע ולעבד את החוויות״.
קיסוס מתארת את מגוון ההתנהגויות של השבים, ובין היתר מתייחסת לתופעת העלאת סרטוני הטיקטוק שמעלים החטופים הצעירים ששבו: ״אנו רואים מגוון התנהגויות שצפינו אותן, ובין היתר, רואים גם ילדים שחזרו מהשבי וכעת מעלים תוכן לרשתות החברתיות. לאדם עם עין לא מקצועית, השיתוף שלהם ברשת יכול להראות נהדר וחיובי, אך הוא לא משקף שום דבר. הם ילדים שהפכו בן לילה לכוכבים, אנשים מפורסמים רק רוצים להיות בקרבתם, כל העם מחבק אותם - אך זה לא משפיע על העוצמה של הטראומה שהם עברו״, מתארת.
״הם רק ילדים, והיה עדיף שתהיה להם כמה שפחות חשיפה תקשורתית. אין להם יכולת לשלוט בתכנים ובתגובות שעלולות לבקר אותם ברשתות החברתיות, ויכולות לפגוע בהם מאוד. בנוסף, כל מה שהם אומרים או משתפים בתקופה הרגישה הזו, נשאר מתועד, תוך תגובות על הנראות או המעשים שלהם. יש להם גם ככה מספיק חוויות קשות שהם צריכים עדיין לעכל, והתמודדות עם ביקורות ברשתות החברתיות - זה עוד אתגר שיכול רק להעיק עליהם״.
״צריך להניח להם כמה שאפשר, לא לצלם אותם, לא לחשוף אותם שלא לצורך, לכבד את הפרטיות שלהם ולא לשפוט אותם על התנהגויות או אמירות שלהם. אף אחד לא היה במקומם - ויש הרבה נסתר במה שהם מעלים. צריך בעיקר לעטוף אותם. השבויים שחזרו נמצאים רק בשלבים הראשוניים של ההחלמה. הם חוו חוויות קשות - לכולם נלקחה במשך חודשיים זכות הבחירה, חלקם ראו את קרובי המשפחה שלהם או חבריהם נרצחים לנגד עיניהם, אחרים נחטפו פצועים ולא קיבלו טיפול רפואי. צריך לעבד את החוויות, עדיין לא הכול צף אצלם, ייקח זמן עד שהכול יעלה״.
על אף שרק חזרו, חלק מהחטופים החלו לשתף בחוויות השבי: ״חלק מהשבים, מתארים פגיעות פיזיות ומיניות שחוו בתקופה הזו. מעבר לכך, כולם חוו מצד חמאס טרור פסיכולוגי. מי שהחזיק בהם, אמר להם שהממשלה לא מוכנה להחזיר אותם, ששכחו אותם, זה שובר את הרוח של האדם. חלקם היו מתחת למנהרות כל התקופה, ללא תחושת זמן וללא יכולת לדעת כמה זמן עבר מאז שנחטפו. כל אחד ידע מה הוא חווה בעצמו, אך לא ידע מה קרה לבני משפחתו או מה השתנה במדינת ישראל במשך הזמן שחלף״.
״כמעט בכל משפחה של חטוף או חטופה שחזרו, יש נרצחים או חטופים אחרים. ממש ישבנו ללמוד את הילדים והבגירים, את המערכת המשפחתית שלהם, כדי ללוות אותם ולתת להם כלים שיסייעו להם. אנשים מתמודדים עם חוויות קשות, יש מעגל גדול של פגיעות מה-7 באוקטובר, וגם אנשי המקצוע המיומנים ביותר לא התמודדו עד כה עם עדויות קשות כאלה. לכן, כל העובדים הסוציאליים מקבלים גם הם הדרכה בצורה הדוקה כדי לעזור להם להתמודד עם הצער, העצב ומנעד הרגשות הרחב. צער גדול מלווה אותנו, אך אנו גם מודים על הזכות שניתנה לנו לעזור לאנשים ולשקם אותם, ולצמוח יחד מתוך השבר הזה״.