המושב שתולה שבגליל המערבי, נמצא על קו הגבול עם לבנון, ועל כן מאז תחילת הלחימה, הוא בין היישובים המטווחים ביותר בגבול הצפון. תחת קו האש של חיזבאללה, היישוב סופג ירי רקטות, נ״ט, פצמ״רים - תוך חשש ביטחוני מחדירות כלי טיס עוינים או חדירות מחבלים. רוב תושבי היישוב פונו על ידי המדינה כבר מאז תחילת המלחמה, ומעל לחודשיים שהם מתגוררים במלון בנוף הגליל. על אף הסכנה האורבת מעבר לפינה, ישנם תושבים בודדים שבחרו להישאר במושב. אחד מהם הוא יניב תורג׳מן, בן 48, נשוי ואב ל-3, יו״ר ועד המושב, שנדמה שנטועה בו שורשיות עמוקה למושב הקטן בו נולד וגדל.
גיל תמרי חייג ליחיא סינוואר: וזה מה שקרה בשיחה | צפו
בארה"ב מעריכים: זה היקף האבידות העצום של הצבא הרוסי במלחמה באוקראינה
״לא סתם נטבע בלשוננו משפטו של טרומפלדור שאומר כי ״במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון שם יעבור גבולנו״. אנחנו חיים כדי לעבד את אדמתנו - ולא כדי לחיות על חרבינו כל החיים״, אומר תורג׳מן, שעובד למחייתו כחקלאי בעל משק, מגדל עיזים ובעל מטע של אפרסקים ונקטרינות. ״נולדתי וגדלתי במושב, מאז ומתמיד אני חקלאי, ואף המלחמה הזו לא תשנה את העובדה הזו. על אף שנפתחה החזית הצפונית, אני ועוד שישה חקלאים מהמושב לא התפנינו ובחרנו להישארו לטפל במשקים שלנו. זו העבודה שלנו, ואנו חייבים להילחם על הפרנסה שלנו״, אומר.
גם תחת האיומים הכבדים מצד חיזבאללה, יניב וחבריו ממשיכים לעבד את האדמה, לטפל במשק החי ולנהל שגרה מסוימת תחת טילים ששורקים מעל ראשם: ״באיזשהו מקום, הזמן עושה את שלו ואנחנו כבר התרגלנו לסיטואציה ההזויה בה אנו נתונים. אנו לא נותנים לפחד לנהל אותנו ולגרום לנו לעזוב את עבודתנו ואת מרקם חיינו כאן. מעבר לכך, אנו נתונים למצוקה של ידיים עובדות, אז כך שאין לנו באמת ברירה. במשק שלי עבדו במשך שנים כ-17 עובדים זרים, אך בתחילת המלחמה רובם עזבו כי הם פחדו - וכיום נותרו רק שניים מהם שעוזרים לי לטפל בבעלי החיים״.
״כבר מעל ל-60 ימים שאנו שרויים במציאות מטורללת, כל הבתים במושב ריקים - והמשפחות מפוזרות בכל חלקי הארץ״, מתאר את תמונת המצב. ״רוב התושבים של המושב התפנו כחצי שעה לאחר שהתגלו מימדי הטבח בעוטף עזה, יש משפחות שבכלל לא יודעות אם הן יחזרו לגור כאן אי פעם, הפחד שלהם גובר על הכול.
כדי שאמהות ירגישו בטוחות להחזיר את ילדיהן, הן ירצו לחזור למושב שאין בו שקי חול, עמדות ירי או טנקים״, אומר. ״מנגד, יש תושבים שהיינו צריכים לפנות בכוח, שרצו להישאר פה בכל מחיר, בעיקר המבוגרים שחיים במושב מאז שהם עלו לארץ. עבורם, הבית שלהם זה המקום הנוח והבטוח ביותר״.
״אני חושב שהמדינה לא הייתה צריכה לפנות תושבים - אלא לשמור עליהם מבעוד מועד, אנחנו פליטים במדינה שלנו כבר יותר מחודשיים, ואין דבר עצוב יותר מזה״, אומר. לדבריו, כבר מאז שנת 2017, הוא וחברי המושב מתריעים בפני גורמי הממשלה והביטחון על הסכנות שאורבות בגבול הצפון, ועל תרחיש חדירת המחבלים - אך תמיד נאמר להם שאין סיבה לדאגה: ״אנחנו כבר שנים מתריעים שתרחיש חדירת המחבלים כמו שראינו בדרום - אורב לתושבי שתולה, זה תסריט שהתרענו עליו מראש, וראינו סימנים מקדימים לכך״.
,
"בשנת 2017, המצב הביטחוני החל להדרדר, וכוחות רדואן של חיזבאללה החלו להתקרב בחזרה לדרום לבנון, ובהדרגה גם עד לגבול ישראל-לבנון. עד שהחלה המלחמה הנוכחית, היינו רואים את מחבלי חיזבאללה מדי שישי במשך שנים, מעבר לגדר הגבול של המושב, פנים מול פנים. צריך להבין - יש בתים בשתולה שרחוקים כ-50 מטרים בלבד מגדר הגבול, ולא היה מרחק רב בין בתי המשפחות למחבלים״, מסביר.
״בכל יום שישי, המחבלים היו מקיימים ׳מיצג׳ עם האופנועים והרכבים שלהם בצמוד לגדר הגבול, מצוידים במצלמות ומשקפות. הם היו מקללים אותנו, מפנים אלינו אצבע שלישית, ואומרים לנו ׳אנחנו נבוא אליכם, נהרוג אתכם ונכבוש אתכם׳. מה שיותר מטריד הוא העובדה שהם הכירו את השמות של ראשי המשפחות ביישוב, את השם של הרבש״ץ הקודם שלנו, יש להם מודיעין עלינו״, מתאר.
״בנוסף לכך, בשנים האחרונות, מחבלי חיזבאללה הקימו עמדות תצפית מול הבתים ביישוב שלנו, בצמוד לגדר. כל שבוע-שבועיים היינו מגלים עמדה נוספת שלהם. העמדות נראות כמעין פילבוקס, קרוואן נגרר או מכולה, והם היו מאיישים אותן, עשו משמרות והיו נוהגים לעקוב אחרינו, אך סמכנו על כל מה שהצבא אמר בנושא. חלק מעמדות התצפית עדיין נמצאות באותו המיקום ולא נהרסו, כאילו דבר לא השתנה״, חושף.
״בעבר סיפרנו לצבא על המצב הזה, וטענו בפנינו הקמ״נים, הסמח״טים והמח״טים של האוגדה שהמחבלים מורתעים, שהם לא יעזו לעשות כלום. גם כאשר התושבים של המושב התריעו במשך שנים על רעשים של חפירות במנהרות, אמרו לנו שאין לנו מה לדאוג. בהמשך, בשנת 2018, התקיים מבצע ׳מגן צפוני׳ לנטרול המנהרות בגזרה הצפונית - ונמצאו 6 מנהרות חוצות גדר של חיזבאללה מתחת לאדמה שלנו. זה סדק את אמון התושבים במערכת״, מסביר. רק לפני ראש השנה האחרון, קיימנו פגישה עם נציגי הצבא בעניין הביטחוני, ולאחריה אחד מחברי הועד של המושב סיפר לי שהוא לא ישן כל הלילה - מהפחד שיחטפו אותו, את אשתו ואת הילדים״.
״לאחר הטבח המזעזע ביישובי הדרום ב-7 באוקטובר, אצל תושבים רבים האמון כבר נקרע, ויהיה קשה מאוד להחזיר אותם לכאן. גם ככה נורא פחדו במושב מתרחיש חדירת מחבלים, והמצב בדרום רק העצים והראה שאלו אכן הכוונות של אויבינו. בימים אלו, המושב נפגע סופג יום ירי רקטי, נ״ט, מרגמות ויש חששות לחדירות מחבלים. אזור הבית שלי נפגע מנ״ט, הזכוכיות נשברו ומלבד ביתי, יש עוד בתים שנפגעו מהדף הרקטות, רסיסי המרגמות או ירי נ״ט. מעבר לכך, רוב המושב מוגדר כאזור אדום, שאומר שהוא בקו ישיר לאיום טילי נ״ט, ולאזרחים אסור להגיע לשם״.
״הפעם, יהיו חייבים לתת לנו תשובות ברורות. אם לא תתפתח מלחמה, וחיזבאללה לא יורחק מעבר לליטני על פי החלטת 1701, אנו דורשים שתהיה פלוגה בצידה המזרחי של המושב שתאבטח אותנו. במידה ואחד משני התנאים האלו לא יתממשו - התושבים בוודאות לא יחזרו לכאן. אני מבין את הצורך של הלחימה בעזה כרגע, אך אני מבקש שלא ישכחו אותנו בהמשך. צריך לזכור שיש להכות בחיזבאללה בצורה חזקה, להרתיע אותם, לא לתת לנו להמשיך לחיות ככה בפחד - ולהרחיק אותם מאיתנו אחת ולתמיד - מעבר לליטני״.