בפתיחת התערוכה היינו באווירה אופטימית, שאנחנו חוגגים את העולם הפנימי של ענבר, שתגיע עוד עסקת חטופים והיא תהיה איתנו לחגוג את האמנות שלה. עכשיו מטרת התערוכה השתנתה והפכה לסוג של הנצחה. עכשיו אנשים יוכלו להגיע ולכבד את זכרה", אומרת מריה בירמן, יוזמת התערוכה "עולם ורוד: הצצה לעולמה של ענבר הימן", שנפתחה ביום חמישי האחרון, יממה וחצי לפני שפורסם באופן רשמי כי הימן ז"ל, אחת מהחטופות מהמסיבה ברעים, נרצחה בשבי חמאס.
״הפיה שלנו לא תשוב עוד״: קרוביה של ענבר היימן ז"ל סופדים
"הייתי עם ענבר בקורסים משותפים, תמיד אפשר היה לזהות ש'זו עבודה של ענבר', היה לה את הסגנון הייחודי שלה, את עולם התוכן שלה", אומרת בירמן, חברתה של הימן ללימודים במחלקה לתקשורת חזותית במרכז האקדמי ויצו חיפה.
את התערוכה, שתוצג עד ה־31 בדצמבר ב"בית הקהילתי טבריה 15" בשכונת הדר בחיפה, יזמה בירמן במסגרת תפקידה כמנהלת פרויקטים בכפר הסטודנטים של קהילת הדר, שלדבריה ישר נרתמה לכך והבהירה שהיא רואה בזה חשיבות עליונה. "מבחינתי, המהות ההתחלתית של התערוכה הייתה לתת לאנשים להכיר את העולם היצירתי של ענבר, לשים דגש על נושא החטופים, אבל מעבר למספר החטופים להראות מיהי ענבר", היא אומרת. "העבודה על התערוכה הייתה מלווה בתקווה, אף אחד לא חשב שהסיפור הזה יסתיים ככה. האמנו שבקרוב היא תגיע ותראה איזו תערוכה ארגנו מהיצירות שלה. לפתיחת התערוכה הגיעו המון מרצים מוויצו לתת לה כבוד, הגיעו בני משפחה של ענבר, הגיע נועם, בן זוגה, שגם לומד איתנו, עם בני משפחתו. היו גם ראשת עיריית חיפה, עינת קליש רותם, ואנשים מהשכונה".
כיצד הרגשת כשפורסמה הבשורה המרה?
"זה היה קודם כל שוק, לא תיארתי לעצמי שבסוף זה יהיה התרחיש. רק ביום חמישי הפתיחה הייתה באווירה אופטימית, ואילו עכשיו כאלה בשורות מגיעות אלינו. החלטנו להשאיר את התערוכה, ואני בדיוק עוברת על הדברים לראות אם כל מה שמוצג שם אכן מכבד את הסיטואציה הנוכחית. כרגע אנחנו מתכוננים לעטוף את משפחתה של ענבר בשבעה ואת נועם, בן זוגה".
"פרשה כנפיים ענקיות"
הימן ז"ל, 27, תושבת פתח תקווה במקור שהתגוררה בחיפה, עבדה בסיוע רגשי למבלים במסיבה ברעים. אחרי שהסתתרה בשיחים וברחה ממחבלים, היא נחטפה על גבי אופנוע לעזה. בשבת האחרונה פורסם דבר הירצחה, בעוד גופתה מוחזקת בידי חמאס.
להקמת התערוכה היו שותפות גם חברותיה של ענבר, ענת מולוטקובסקי, נעמי גולדשטיין ובר ערד. מולוטקובסקי, שאמורה בסוף החודש להתחיל שנה ד' במחלקה לתקשורת חזותית, הכירה את הימן בלימודים. "התחברנו תוך שנייה, הכי מהר זו לזו", היא מספרת. "יש לנו סגנון דומה, שתינו אוהבות מבחינת יצירה לצאת מהקופסה, לחשוב על דברים לא שגרתיים, לחשוב מחוץ למיינסטרים. הסגנון העיצובי, הרעיונות, המחשבות, חיברו בינינו קודם כל. גילינו שאנחנו מאוד דומות, ובאיזשהו שלב במכללה היו צוחקים עלינו שאנחנו מעין סוג של אותו בן אדם. גרתי שני רחובות מענבר בשכונת הדר, כל יום באנו אחת לשנייה, הרמנו אחת את השנייה כי כל אחת חוותה אתגרים אישיים, והבאנו השראה מטורפת זו לחיים של זו. ענבר פרשה כנפיים ענקיות, נהייתה חזקה בטירוף, הגשימה חלומות ורצונות שלה, אם זה ללכת לפסטיבל פה, למסיבה פה, להתנדב באיזשהו פרויקט יצירה, וכל זה במקביל ללימודים. הייתי מקבלת ממנה המון השראה".
מתי נפגשתן בפעם האחרונה?
"בחופש הגדול לקחנו קצת מרחק אחת מהשנייה כדי להתגעגע, כי בלימודים היינו נפגשות כל יום. בספטמבר קבענו להיפגש אחרי כמה זמן שלא נפגשנו, לצמצם פערים, לראות מה קורה. סיפרנו אחת לשנייה על החוויות שקרו בחופש, וכל כך שמחנו אחת בשביל השנייה, בכינו מהתרגשות אחת בשביל השנייה. היא התרגשה בשבילי שאני עוברת דירה עם בן זוג, אני התרגשתי בשבילה שהיא אמורה לנסוע לסיני עם בן זוגה, מה שבסוף לא יצא".
הידיעה על חטיפתה בטח הכתה אותך בשוק.
"ראיתי את הסרטון המזעזע הזה שבו רואים בוודאות שהיא חטופה ומובלת לעזה מעולפת. מבחינתי כבר באותו רגע התחלתי להתאבל, לא הצלחתי לראות מעבר. אחרי כמה ימים התאפסתי על עצמי, דיברתי עם חברות ומאותו רגע החלטתי שיש רק מציאות אחת: שענבר תחזור. עד לרגע שבו קיבלנו את הבשורה על הירצחה לא ידעתי משהו אחר, לא העזתי אפילו לחשוב על משהו אחר. הייתי פעילה במה שאפשר, למשל באירוע הגרפיטי שבו כל החברים מעולם הגרפיטי הגיעו ואיירו על קיר של כביש ליד פתח תקווה, וגם בתערוכה שהייתה למענה בהיכל התרבות בפתח תקווה. איפה שראיתי שאני יכולה להגיע ולעזור, הגעתי. גם בתערוכה החדשה עזרתי להקים, לארגן, לצבוע דברים בוורוד. כאמור, בראש שלי הייתה כל הזמן רק מציאות אחת: מה ענבר תגיד כשהיא תחזור? זה היה כל יום לדמיין את המפגש שלנו, איך זה יהיה. ממש דמיינתי בפרטי פרטים את המציאות הזאת".
"יבואו להתחבר אליה"
על התערוכה עצמה מספרת מולוטקובסקי כי "המטרה הייתה לעשות יוזמה נוספת להעלאת המודעות לנושא החטופים, לקרוא להחזרתה של ענבר. רצינו להעלות את המודעות לסיפור שלה, שיש עוד תקווה, שאנחנו כאן, ממשיכים לצעוק, שאנחנו מחכים. אנחנו, ארבע חברות מהלימודים, נפגשנו וניסינו לחשוב מה יהיה הצבע שיאפיין את התערוכה. היה ברור שזה יהיה ורוד, כי זה צבע שאפיין את השם של ענבר. היא אמנית גרפיטי ואחד השמות שהיא פרסמה בכל מקום כתג שלה היה 'PINK'. קראנו לתערוכה 'עולם ורוד', כאשר מבחינת הרעיון הבסיסי זו הראייה שלה לשמחת חיים, בחירות החיים שלה, חופש יצירה והסתכלות רחבה על החיים. בחדר אחד בתערוכה ישנן יצירות שלה גם מהלימודים וגם עבודות פרטיות, שדרכן ממש אפשר ללמוד עליה. בנוסף לכך, יש עוד חדר שבו עבודות של אנשים מאוד מוכשרים שגם הכירו את ענבר מהלימודים וציירו פורטרטים שלה".
תוך זמן קצר מפתיחת התערוכה התקווה בעצם נמוגה.
"אני עדיין לא קולטת את זה עד הסוף. זה ייקח זמן. כרגע אני מרגישה כאב ממש גדול בגוף, בלב. אני אפילו לא יודעת איך להתחיל להסביר את התחושה. כשיצאה ההודעה הרשמית על הירצחה, הרגשתי סכינים בגב, בכיתי כמו משוגעת, אי אפשר להסביר את זה במילים אפילו. זה הצער והכאב הכי גדולים בעולם, משהו שהוא לא הגיוני. המוח אומר שזה לא הגיוני. אני מניחה שאנשים יבואו עכשיו לתערוכה במטרה להתחבר לענבר ולזכור אותה. התערוכה שינתה עכשיו לגמרי את המהות שלה. מהתקווה שענבר חוזרת זה הפך יותר לתערוכת זיכרון שדרכה יהיה אפשר ללמוד עליה ולזכור אותה ככה".
"הכרתי את ענבר דרך חברים משותפים בשכונת הדר, יצא לנו לבלות מספר ערבים ביחד, היינו חברות יחסית קרובות", מספרת בר ערד, סטודנטית במחלקה לארכיטקטורה במרכז האקדמי ויצו חיפה. "לפני כחודש הייתה בחיפה עצרת למען שחרור החטופים והרגשתי שצריך לעשות משהו גם בשכונת הדר, שבה אני מתגוררת. ענבר הייתה תושבת השכונה שלנו. הצעתי למריה, ששתינו חברות בכפר הסטודנטים של קהילת הדר, לעשות משהו. בהתחלה חשבנו לעשות מיצג, ואז מריה העלתה את רעיון התערוכה. הוצאנו קול קורא לאמנים שישלחו לנו דיוקנאות של ענבר, קיבלנו המון עבודות. רצינו להעלות מודעות לשחרור שלה ושאנשים יכירו אותה לא רק כתמונה בפוסטר. עכשיו זה הפך לתערוכה של הנצחה. ענבר הייתה בן אדם מדהים, צבעוני. היא לא הבן אדם היחיד שאני מכירה שנחטף. אני מרגישה שהפקירו אותם, את האנשים שהם חברים שלי. זו תחושה מאוד קשה".
