"המטרה שלי בהקמת הארגון הייתה לעטוף את יתומי ה־7 באוקטובר, שנותרו ללא שני הוריהם, ולטפל בהם. כיום יש מעל 40 יתומים כאלה בגילים 25־0. אנחנו נמצאים בקשר עם הרוב המוחלט של המשפחות האלה. עבור יתומי המלחמה הצעירים הללו, שביום אחד איבדו את כל מה שהיה להם, החיים לעולם לא יהיו אותו הדבר. הם יידרשו לתמיכה רבה ומתמשכת, פסיכולוגית, חינוכית וכלכלית", אומר תומר דוד, מנכ"ל ומייסד ארגון "ילדי המלחמה של כולנו", שהוקם כבר ב־8 באוקטובר על מנת לתמוך ביתומים שנותרו ללא הורים כלל ובמשפחותיהם החדשות, וללוות אותם.
מענה לימודי, חברתי ורגשי: הפרויקט למען לחיזוק הנוער באופקים
לזכר נרצחי מסיבת הטבע: המיצג שובר הלב שהוקם ברעים | צפו
"היו לי חברים בקיבוץ בארי, ביניהם משפחת כהן", מספר דוד, 43, מנהל פיננסי. "ניסיתי לעזור להם כשעוד היו מחבלים בקיבוץ ואצלם בבתים. ניסיתי להכווין אליהם כוחות. חלק מבני המשפחה, ביניהם פסי כהן ז"ל, נרצחו וחלק חולצו על ידי הצבא. היו בני משפחה שהגיעו אחרי החילוץ לביתי בשכונת צהלה בתל אביב. כשהילדים שחולצו הפעילו את הטלפונים שלהם, קפצו קבוצות הוואטסאפ שלהם ופתאום התגלו כל הזוועות. הייתה היסטריה טוטאלית, פשוט התפרקות. הבנתי באותו רגע שהולך להיות מספר יתומים משמעותי מאוד במדינת ישראל ומיד החלטתי להקים ארגון".
מטרת ארגון "ילדי המלחמה של כולנו" (ourchildrenourwar.com) היא, כאמור, לספק את כל הצרכים של היתומים והמשפחות החדשות שלהם, "החל מהצרכים המיידיים ועד הטווח הארוך", מסביר דוד, "אם זה מבחינה חומרית וכלכלית, חינוכית (תחביבים, שיעורי העשרה, מורים פרטיים, מלגות) וגם טיפולים פסיכולוגיים וטיפולים נפשיים נוספים. אנחנו נותנים תוספת למה שהמדינה נותנת. לחלק מהמשפחות אנחנו מגיעים באופן יזום, אבל חלק גדול פונות אלינו בעצמן, או כי שמעו עלינו או כי הסביבה שלהן - ראשי קהילות ובני משפחה - מפנים אלינו".
כמה זמן נמשך הליווי שאתם מעניקים?
"אנחנו נלווה אותם לכל אורך חייהם, כל אחד על פי צרכיו. אנחנו ממש בונים תוכנית לכל יתום ולכל משפחה, כי כל אחד מגיע מרקע כלכלי שונה, ממשפחה שונה, כל אחד נמצא במקום שונה ויש לו צרכים שונים. לכל משפחה יש מלוות משפחה, נציגת קשרי משפחה מטעם הארגון שמלווה אותה. היא יושבת עם המשפחה פיזית, חיה את המשפחה ודואגת לכל דבר שהם צריכים, בין שזה בגדים, ובין שזו תמיכה פסיכולוגית ועוד. למשל עכשיו כל ילד עד גיל 14 יקבל דרך תורמים שלנו ארגז עם בגדי חורף. הסיפוק שלי, של חברי הארגון ושל התורמים שלנו הוא שותפות הגורל עם המשפחות והרצון לסייע להן לעד. אנחנו עוטפים את היתומים ומספקים להם את תמיכתנו, בשיתוף פעולה הדוק עם המשפחות החדשות, הנוכחיות והעתידיות שלהם במטרה לתת להם את ההזדמנויות הטובות ביותר להמשך חייהם".
"הכי קשה בבקרים"
האחים תומר (בת 22) והדר (בן 24) זק איבדו בטבח בקיבוץ כיסופים את הוריהם, אתי ואיתי, את אחיהם שגיא (14), ואת הכלבה סוקה. הם עצמם לא היו בקיבוץ וכך ניצלו. מאז האסון הם מקבלים תמיכה מ"ילדי המלחמה של כולנו".
"קיבלנו את הבשורה הקשה בראשון בלילה. כמעט יומיים שלמים היינו בחוסר ודאות", מספרת תומר. "הייתי מאוד אופטימית כל היומיים האלה, הייתה לי תחושה רעה, אבל רציתי להישאר אופטימית. הקשר שלנו בתור משפחה היה מאוד מיוחד, היינו ממש כאגרוף אחד. אני לא מכחישה את מה שקרה, אבל זה עדיין לא נקלט בראש שלי. אני בן אדם רגשן, אבל יכולה לספור על יד אחת את מספר הפעמים שבכיתי מאז האסון, כי הפכתי לסוג של אפתית. אני מרגישה את הכאב, אבל מה שקרה פשוט לא נתפס לי".
מאז האסון, מספרת תומר, היא נודדת בין תל אביב ("שם המשפחה של אמא שלי נמצאת"), ים המלח ("לשם הקיבוץ התפנה"), נווה חריש, שם התגוררה, וחברים. "בבקרים הכי קשה לי להתמודד. הלילות דווקא לא קשים בניגוד לאנשים אחרים", היא אומרת. "אבל בבקרים, להתחיל יום חדש, קשה לי".
כבר בתום השבעה הרגישה תומר שהיא חייבת להתגייס למילואים. שלשום היא התגייסה. "היה לי את הדחף להתקשר לאבא ולהגיד שגויסתי למילואים", היא אומרת. "הגעגוע גדול, אלה דברים של היומיום שנגדעו בשנייה. לא נתפס לי שאין לי כבר את המשפחה שתחווה איתי את הדברים שלי בחיים".
"גם אני סוג של נודד. כרגע בסאבלט בתל אביב, ומחכה להתחיל ללמוד בסוף החודש", מספר הדר. "הזמן לא עוזר. זה קשה כל יום יותר ויותר, הזמן לא מרפא. כל יום זה יותר קשה לי והדברים לא הולכים להיגמר בקרוב".
במה הארגון מסייע לכם?
הדר: "אני מתגעגע למשפחה, רוצה לדבר איתם, רוצה להרים טלפון לאבא שלי ולא יכול עכשיו. הארגון נותן לי גב, כי אין את ההורים. זה סיוע כלכלי, רגשי, אם אני צריך משהו באופן דחוף, אני מדבר איתם".
תומר: "כבר בהתחלה תומר (דוד - א"ש) יצר איתנו קשר. יש לנו מענה מאוד מהיר, וזה נותן תחושת ביטחון. תומר אפילו שאל אותנו על התחביבים שלנו. הביאו לי למשל ציוד לציור ברמה הכי גבוהה שיש. עד ים המלח הגיע ציוד לציור. זה ממש מחמם את הלב ומרגש. גם ברמה הרגשית, כשהרגשתי צורך בפסיכולוג, פניתי אליהם ותומר הצליח לעזור לי בזה. מעבר למעטפת של הקיבוץ שלנו, אנחנו מקבלים תמיכה גם מהארגון הזה. הדר ואני כמובן גם תומכים עכשיו זה בזה. לפעמים מרחוק, לפעמים מקרוב, מה שיוצא".
"תשובות פרקטיות"
"בספרות כמעט לא קיים חומר מחקרי מסודר על התייתמות משני ההורים. רוב היתומים במדינת ישראל הם מאבות. האובדן של שני ההורים הוא אובדן של שני עוגנים בסיסיים, ואנחנו מנסים לסייע גם בהיבט הזה", אומר הפסיכולוג הקליני והחינוכי, פרופ' (אמריטוס) עמירם רביב, מבית הספר למדעי הפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, שמשמש כחבר ועדה מייעצת בדירקטוריון ארגון "ילדי המלחמה של כולנו". "הורים הם העוגן הכי חיוני לילדים, ולכן צריך בהקדם לתת ליתומים תשובות פרקטיות לצרכים הבסיסיים כמו חום, אהבה וביטחון, כי אחד הדברים שהיתום שואל הוא: מה יהיה איתי, מי ידאג לי? מי יטפל בי? לכן יש חשיבות רבה ביצירת דמויות תחליף. המצב הכי בריא הוא שהאנשים הכי קרובים לילד, בני משפחה קרובים, יספקו לו את הצרכים האלה, והמערכת הפסיכולוגית תתמוך בהם, כי גם הם נמצאים בתקופה קשה".
עבודת הארגון, מסביר רביב, מתבצעת באמצעות מלוות משפחה: "אלה נשים שבאות מתחומי ייעוץ, עבודה סוציאלית. הן לב הארגון ותפקידן לזהות את צורכי הילדים והמשפחה שמטפלת בהם. אנחנו עובדים דרכן. הן מזהות את הצרכים ודואגות שימולאו על ידי אנשי המקצוע הרלוונטיים. היה למשל מקרה שהיה צריך בדחיפות פסיכולוג. מצאתי פסיכולוג מתאים וקישרנו אותו עם המשפחה. או שאם יש כבר פסיכולוג שמטפל, אז בודקים איתו אם אולי צריך יותר שעות וכדומה. הרעיון הוא שבודקים מה שקיים ועל זה הארגון מוסיף. אחת המטרות של מלוות המשפחה היא לבדוק אילו צרכים קיימים, אילו מענים קיימים, ואז לתגבר את המענה במידת הצורך".
איזו הדרכה עוברות המלוות?
"חלק מהתפקיד שלי בארגון הוא לתדרך את המלוות יחד עם הפסיכולוגית, פרופ' תלמה ליבל, שגם נמצאת בדירקטוריון הארגון. אנחנו העורף המקצועי של מלוות המשפחה, עוזרים להן לחדד את הצרכים. אנחנו גם מתדרכים אותן לגבי התמודדות עם נושא המוות כשזה נוגע לילדים, למשל לא להשתמש במילים מכובסות כשמדברים על מוות, אלא מי שמת - מת. אחד ממשפטי המפתח שלנו הוא 'מה יש, ומה צריך להשלים'. אנחנו רואים מה המדינה נותנת ונותנים אקסטרה".
