הרופאים שטיפלו בילדים ששבו משבי חמאס בעזה צפו בהם משחקים וחיפשו רמזים על מה שעבר עליהם במהלך שבעת השבועות שבהם הוחזקו כבני ערובה. נערה צעירה החלה לחקות את המחבלים שהחזיקו אותה בשבי בעזה: "שתקו! לשבת! אל תעשו רעש!", היא הורתה לילד אחר בערבית, לדברי אחד הרופאים, על פי ה"וול סטריט ג'ורנל", שתיאר את מצבם של הילדים שחזרו מן התופת.
יוסי כהן כפי שלא שמעתם: זה הדבר היחיד שסינוואר לא לקח באמת בחשבון
הסיפור שחמק מהרדאר שלשום: כך נמנעה חדירת מחבלים ליישוב הדרומי
הסצנה מרמזת על החוויה הקשה שעברו 39 הילדים שנלקחו כבני ערובה, שכולם מלבד שניים שוחררו במהלך הפסקת אש בת השבוע שתוקפה פג מוקדם יותר החודש. חזרתם לישראל מציבה אתגר בפני הרשויות, שעדיין מתלבטות כיצד לנהוג בהם. מבחינה פיזית, אומרים הרופאים, הם יחסית ללא פגע, אבל הצלקות הפסיכולוגיות עלולות להיות עמוקות הרבה יותר.
יש לך זמן פנוי? למה שלא תלמד/י אנגלית? לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
גילם של הילדים שנלקחו כבני ערובה בידי חמאס ב-7 באוקטובר נע בין עשרה חודשים ל-10. חלקם נתפסו יחד עם הוריהם, חלקם הוחזקו לבדם. רוב השבים שוחררו מבית החולים, אך צפויה להם תקופת החלמה ארוכה.
"מעולם לא ראיתי דבר כזה", אמרה רננה איתן, יו"ר הפסיכיאטריה בבית החולים "איכילוב" בתל אביב, המעורבת בחלק מהטיפול בילדים. "אנחנו מרגישים כקבוצה שאנחנו צריכים לשכתב את ספר הלימוד".
חטיפת ילדים היא חלק ממגמה גוברת בקרב קבוצות מיליטנטיות ברחבי אירופה, אסיה, המזרח התיכון, אפריקה ואמריקה הלטינית בשנים האחרונות, אמרה וירג'יניה גמבה, הנציגה המיוחדת של האו"ם לילדים וסכסוכים. "אנחנו רואים מספר עצום של ילדים, במיוחד ילדות, נחטפים על ידי קבוצות חמושות, במיוחד אלה שהוגדרו כטרוריסטים על ידי האו"ם, באזורים כמו הסאהל ובמדינות כמו סומליה וקולומביה".
חטיפת הילדים על ידי חמאס, לעומת זאת, בולטת לטענתה של גמבה. בסכסוכים האחרים, ילדים נחטפו לעתים קרובות עבור כופר או גיוס, אבל פה חמאס לקח ילדים כדי שאלה ישמשו כמגן אנושי וכ"נשק טרור" נגד אוכלוסייה אזרחית בישראל.
הפסיכולוגית הניגרית פטימה אקילו אמרה כי יהיו המניעים לחטיפתם אשר יהיו, הילדים הישראלים צפויים להפגין תסמינים דומים לאלה של תלמידות בית הספר צ'יבוק שנחטפו על ידי הארגון האסלאמי הקיצוני "בוקו חראם" בניגריה בשנת 2014.
"מה שגילינו - גם אם מדובר בפרק קצר מאוד של חטיפה - הוא שהם חווים מצוקה פסיכולוגית ארוכת טווח שמתבטאת בעיקר בצורה של טראומה", אמרה אקילו. "לפעמים לא רואים את ההשפעות עכשיו, אבל אפשר לראות אותן 10 עד 20 שנה מאוחר יותר".
נעמה דה לה פונטיין מהמחלקה לטראומה במרכז לחקר הילד בייל, אמרה כי חשוב להגביל את חשיפתם למידע ולבנות מחדש את תחושת הביטחון באמצעות שגרה.
עם זאת, הצוותים הרפואיים הישראלים אמרו כי שום דבר לא יכול להכין אותם לאתגר של טיפול בילדים שעברו התעללות פיזית, נפשית ואפילו מינית בשבי.
"הם נראו כמו צללים של ילדים", אמרה אפרת ברון-הרלב, מנכ"לית מרכז שניידר לרפואת ילדים, שבו טופלו רבים מבני הערובה השבים.
רובם איבדו בין 10% ל-15% ממשקל גופם, אמרו הרופאים. לרבים מהם היו פריחות בעור כתוצאה מהחזקתם בתנאים סניטריים לא נאותים ופצעים שהזדהמו.
"מעולם לא ראיתי כל כך הרבה כינים", אמרה ד"ר יעל מוזר-גלסברג, שטיפלה בחלק מהילדים במרכז.
הרופאים ציפו שהילדים יתמוגגו לאחר שבועות של רעב והיו מודאגים מהסכנות של תסמונת ההזנה מחדש, מצב שעלול להיות קטלני כאשר אדם הסובל מתת-תזונה מתחיל לאכול שוב. במקום זאת, הם היו צריכים לוודא שהילדים אוכלים מספיק. כשנשאלו מדוע הם לוקחים ביסים קטנים כל כך, אמרו הילדים שהם צריכים לשמור מזון למועד מאוחר יותר, אמרה ברון-הרלב.
אבל מה שהדהים רבים מהרופאים יותר מכל היה השקט. רבים מהילדים דיברו בלחישה. בהדרגה הם אזרו אומץ לשאול אם הם יכולים להסתכל מהחלון או לפתוח את הדלת, אמרה ברון-הרלב. לקח לכמה מהם יותר מיממה להעלות חיוך.
יהל שוהם בת ה-3, כבר לא לוחשת אבל עדיין אומרת לאחרים להשתיק, סיפרה קרובת משפחתה שירה הברון, שביקרה את יהל לאחר ששוחררה מבית החולים עם אחיה בן ה-8 ואמה, עדי שוהם. כששוהם נתן ליהל חתיכת גבינה, היא שאלה למה הם לא מחלקים אותה ביניהם.
"אי אפשר באמת לדעת אילו תמונות יש להם בראש", אמר הברון.
במהלך שהותם בשבי ניסתה שוהם לגונן על ילדיה מפני המציאות, והתבססה על זיכרונותיה מהסרט "החיים יפים" על משפחה יהודית שנשלחה למחנה ריכוז בגרמניה בשנות הארבעים. בסרט אב מגן על בנו על ידי העמדת פנים שהכל משחק. אבל עכשיו בבית, אי אפשר להסתיר את היעדרו של אביהם, הוא נותר בן ערובה בעזה.
הרופאים לא הבינו מיד מדוע חלק מהילדים מתקשים לישון, אמרה איתן. רק כאשר בני ערובה אחרים תיארו כיצד החמושים נתנו לילדים בנזודיאזפינים ותרופות אחרות כדי לשמור עליהם שקטים ולגרום להם לישון, הם הבינו שהילדים התרגלו לתרופות לשינה.
רוב הילדים לא מדברים על הזוועות שהיו עדים להן ב-7 באוקטובר. ילד אחד בן 3, לעומת זאת, המשיך להזכיר "גברים אדומים", אמרה ברון-הרלב. בהדרגה התחוור למבוגרים שהילד ככל הנראה מתכוון לאנשים ספוגים בדם.
"הם כבר לא הילדים חסרי הדאגות שגדלו בקיבוץ", אמרה עדנה אתרוג, חברת משפחה של סהר וארז קלדרון, בני ה-16 וה-12. לדבריה, הם נחטפו מקיבוץ ניר עוז וחזרו כשהם רזים, חיוורים ומפוחדים.
במקרים מסוימים, ילדים היו בנסיגה התפתחותית, נקשרו יותר להוריהם והרטיבו במיטה, אמרה פרופ' סילבנה פניג, מנהלת פסיכיאטריה של הילד והמתבגר במרכז שניידר לרפואת ילדים. אחרים סובלים מסיוטים.
"היא התעוררה לפעמים בלילה בצרחות", סיפר חן אביגדורי על בתו בת ה-12, נועם, שלא עזבה אותו מאז שחזרה מהשבי עם אמה. למרות זאת, אמר אביגדורי, אשתו ובתו "בסדר גמור פיזית ונפשית".
ילדים שהופרדו מהוריהם או הוחזקו לבדם הושפעו בצורה הכי קשה, אמרו הרופאים.
בני נוער סיפרו לרופאים ששוביהם שכנעו אותם שישראל כבר לא קיימת ושהם נשכחו. "הם לא האמינו שמישהו מחפש אותם", אומרת ברון-הרלב.
חלקם פחדו לדבר כי שוביהם איימו לפגוע בבני ערובה אחרים אם יאמרו עם שובם לישראל שהתנאים גרועים או שהתעללו בהם, אמר ד"ר איתי פסח, מנהל טיפול נמרץ ילדים בבית החולים לילדים "ספרא" במרכז הרפואי "שיבא" בתל אביב.
גם אלה שלא חוו התעללות ממקור ראשון, סביר להניח שהיו במצוקה כשראו אחרים נפגעים, או מהעברתם ממקום למקום. "אלה עלבונות חוזרים ונשנים לנפש שלהם", אמר פסח. "יש כאן הרבה שכבות לקלף וזה ייקח זמן".
הילדים החטופים "לא חוזרים לעולם שהכירו", הוסיף פסח. "כל המציאות שלהם קרסה".