"אני מתגעגעת לכפר עזה של יום לפני”, אומרת מור מורביה. זהו היום ה־69 למלחמה, נר שמיני של חנוכה, ואנחנו בקיבוץ שפיים. דקות לאחר מכן, תתכנס קהילת כפר עזה להדלקת נרות משותפת, במהלכה הם יברכו יחד על הנסים בדמויות אדם וארגונים שעטפו את הקיבוץ בחודשיים האחרונים. בנר השמיני, יברכו הם את אנשי הקהילה עצמה “על שכל יום מחדש מתעוררים ובוחרים לחיות”.
ואולי זאת החוויה המובהקת ביותר בשפיים, במפגש עם קהילה שלמרות הכל בוחרת לחיות. למרות החוסר, האובדן, למרות הכאב והשבר, בוחרת להיאחז זה בזאת, ולהיבנות מחדש.
רבות דובר על הזוועות שעינינו ראו, אך מור מורביה שמעה אותן. “אני לא רואה שום דבר, מילדות”, היא מסבירה, “חוויתי את הכל משמיעה. שמעתי את הכל פי שבע. חוש השמיעה שלי מאוד חד. אבל זה להיות הרבה יותר חסר אונים מבן אדם רגיל, כי גם בזמן שהיינו בממ”ד, חשבתי מה אם יקרה משהו לבעלי, איך אני אסתדר עם הילדים. או אפילו בדרך להאמר, כשחילצו אותנו, רעדו לי הרגליים מהמחשבה על איך אני בכלל עולה על הדבר הזה”.
בבוקר ה־7 באוקטובר, גם מורביה ומשפחתה התעוררו למשמע המטחים, נכנסו לממ”ד והיו בטוחים כי בקרוב יוכלו לשוב לשגרה ולצאת לאירוע העפיפוניאדה שהתכוננו אליו. “אבל פתאום הבנו שזה לא נגמר”, משחזרת מורביה, “הבנו שלא נחזור לשום שגרה ולא נלך לשום עפיפוניאדה. אמרו לנו לנעול את הממ”דים ולמרות שאף פעם לא היינו בתרחיש כזה, מיד אמרתי לבעלי לשים כיסא בר מתחת לידית ולהביא את הערכה של העפיפוניאדה, כי היה שם חוט. וככה, עם החוט שהיה אמור להעיף את עפיפון השלום שלנו, נעלנו את הדלת של הממ”ד, זה מדהים אותי עד היום”.
והשעות חולפות.
“כן. לקראת הערב, כשהבנו כמה המצב חמור, ושאף אחד לא בא לחלץ אותנו, התחלנו, בעלי ואני, לדבר על מה אני אעשה אם הם יחטפו אותי עם הילדים. הרי אני לא יכולה להסתדר בלי לראות, אני לא יכולה לדעת איפה אני, אני לא יכולה לברוח, אני לא אוכל לתאר שום דבר. באיזשהו שלב אמרנו שאולי עדיף שהם יהרגו את כולנו, וזהו. אלה מחשבות נוראיות. אפילו עשינו סיעור מוחות אם הילדים יכולים לגדול אצל אמא שלי, או אצל אמא שלו, או שאולי נחביא אותם”.
22 שעות הייתה משפחת מורביה בממ”ד, בחושך מוחלט, בלי מזגן, בלי טלוויזיה, כשהילדים משחקים מתחת למיטה. “הם היו מדהימים, הם לא רבו. הם כל הזמן התחבקו”, היא אומרת.
מאז חלפו כבר יותר מחודשיים והגעגוע הביתה גדל מרגע לרגע. בייחוד, כשהבית לא נראה כפי שהיה, “בנינו בית בהרחבה, גרנו בו בשמחה במשך שלוש שנים, עד ל־7 באוקטובר. הבית ישנו, הוא מהבתים שאפשר לחזור אליהם, אבל הוא הרוס, שבור. גם היו אצלנו בוזזים. וגם ישנו אצלנו חיילים. הם השאירו לנו פתקים בבית ‘סליחה על הבלגן, 202 צנחנים’. השאירו רישומים של שמירות, כל מיני מזכרות כאלה בבית”.
אז בעצם ביקרת כבר בבית.
“ביקרתי פעם אחת יותר מדי, בעלי נמצא שם כמעט כל יום־יומיים, הוא בכיתת הכוננות. אבל לי היה מאוד קשה להיות בבית כשהוא מבולגן. לא מצאתי שום דבר ממה שהייתי צריכה. התאכזבתי והלכתי. אמרתי שאני אבוא לנקות כשתסתיים המלחמה. הילדים רוצים לבקר, אבל אמרתי להם שעד שהוא לא ייראה בול כמו שעזבנו אותו, אני לא אתן להם לראות אותו”.
אני מתארת לעצמי שלהיות במרחב חדש עלול להיות מאוד מאתגר עבורך.
“זה סיוט כפול בשבילי. אבל אני לא רוצה להתלונן כי יש פה אנשים שחוו טראומות קשות מאוד, אז על מה אני אתלונן? על זה שאני נתקלת בכל דבר ארבע פעמים כי אני לא מצליחה ללמוד את המידות של החדר? אבל כן, אלה היו החודשיים הכי קשים בחיי. כשבעלי לא פה לצורך העניין, כמו היום, אני לא הולכת לבד לחדר האוכל. מזל שהילדים קצת גדולים ועוזרים לי. הבת שלי בת 8 והבן שלי בן 12. הם מדהימים, הם באמת עושים המון”.
חודשיים אחרי, מה עובר עלייך?
“יש ימים שנמאס ואין אוויר, ואת רק רוצה לחזור הביתה. הרי אנחנו בחדר אחד ארבעתנו. אבל אין קהילה כמו של כפר עזה, אין את האחדות הזאת במקומות אחרים. הביחד שלנו הוא החוזקה שלנו, החגים שלנו הם תמיד הכי מיוחדים במועצה, כי ההון האנושי מיוחד. לא סתם מכרנו את הבית שלנו ועברנו לגור בקראווילה שנתיים, רק כדי שנוכל לבנות בית בקיבוץ”.
“לצאת מכלוב הזהב”
למרות השבר הגדול, הצליחו אנשי כפר עזה כבר בימים הראשונים לאסוף את הקהילה ולבנות מערך מותאם לימים הקשים הללו. תורנויות מטבח, קבורה ואזכרות, שיבוץ חדרים ובתים, ימי הולדת ואפילו הקמת חנות לצורכי הקהילה, היו רק חלק מהמשימות החדשות שהם סימנו לעצמם.
את יעל פלוס, שמנהלת את קהילת כפר עזה בשפיים, או בכינויה “מנהלת קהילה בצו 8”, אני פוגשת מחוץ לאולם. היא מספרת לי על המסע הנה, ועל כך שהיא מהווה גם חלק מצוות הפינוי של היישוב. בעת מבצעים, היא לרוב יוצאת ראשונה למקום הפינוי על מנת לקבל את הקהילה, אלא שהפינוי הזה לא היה דומה כלל לקודמיו. “כפר עזה פונה תחת אש ותחת מתקפת מחבלים. המחבלים המשיכו לירות כשפינו אותנו”, היא מתארת. “הם המשיכו להיכנס לבתים של חברים שלנו. אותנו חילצו ובזמן הזה המשכנו לקבל וואטסאפים על מי שעוד בתוך הבתים”.
מתי פינו אותך?
“הצנחנים פינו אותי ב־2:00 לפנות בוקר בין שבת לראשון, על ידי האמרים. ישבתי 20 דקות בהאמר וצרחתי לחיילים ‘תוציאו אותי מפה, יש מחבלים, יש קסאמים’. זה היה מזעזע. אחרי זה חיכינו באלונית עד שיבואו לאסוף אותנו. הייתי אחרי 21 שעות שבהן לא שתיתי מים. הרי היינו בלי מזגן, בתוך חדר חנוק. אז אמרתי לבן שלי לקחת כסף כדי שנקנה באלונית שתייה. לא הבנתי מה קורה, רק כעבור שבועיים־שלושה הבנתי שהמחבלים בזזו אותה. אני לא הבנתי את זה באותם רגעים. גם בשלב הזה, לא דיברתי כמעט 20 שעות כי פחדתי לדבר”.
בין המפונים יש גם משפחות חסרות וחטופים ששבו ארצה. נדמה שהאימה של היממה הראשונה פינתה את מקומה לכאב, לשאלות ללא תשובות, לעצב ולרגעים גם לתקווה. קצת כמו שכשאדרנלין חולף מהגוף נותר בעיקר כאב ומסע ארוך להחלמה. “בהתחלה הייתה תחושה שאת לא רוצה לצאת החוצה, את רוצה להיות בתוך הדבר הזה, יחד עם הקהילה, עם האנשים שאת מדברת איתם את אותה שפה", מסבירה פלוס. "רק עכשיו אני מצליחה לדבר יותר עם חברים מחוץ לקהילה”.
“בחודש הראשון בכלל לא הבנו את גודל האירוע”, מוסיף עמיר בן אבו. “אנשים עוד לא הבינו איפה הם נמצאים, היום הם מפורקים לגמרי. בהתחלה אתה עוד עטוף, מתעסק בלמי קרה מה? ואיך קרה? איפה לישון, איפה לאכול, מה לקנות, מה לעשות, איך הפקירו אותך, עכשיו אתה מתחיל להסתכל לדבר העצוב הזה בעיניים ואתה מבין שעברת דבר מטורף. לא הייתי בפחדים כאלה מימיי על הילדים שלי, על כל רעש הכי קטן, ואני אדם חזק”.
פלוס: “אני זוכרת שכשהודיעו לי בשבת בבוקר שאופיר ליבשטיין ז”ל, ראש המועצה, נרצח, אני רק תפסתי את הפה מפחד. הוא חבר אהוב ויקר שלי ולא הצלחתי להתאבל עליו, לא בכיתי”.
ומה התחושות היום?
פלוס: “זה תלוי באיזה יום את תופסת אותנו. זה לא קל. יש כרגע גם המון שאלות והמון אי־ ודאות, אבל אני באמת חושבת שהצלחנו להקים קיבוץ קטן שנותן מענה לכל צורכי הקהילה. אנחנו עובדים לילות כימים כדי שהדברים יהיו באמת יותר קלים, והם לאט־לאט יותר קלים, אבל הם לעולם לא יהיו כמו שהם היו. לא להיות בבית ובסביבה הטבעית שלך, זה לא קל. אני למשל גם הגעתי מבית של כמעט 200 מטר לחדר של 20 מטר עם ילדים גדולים, וכך כולם. זה מאוד לא פשוט. גם ארוחות שישי את עושה עם הקהילה, לפעמים את רוצה רק את המשפחה שלך, את השקט. אבל אני חייבת לומר שאנחנו מוקפים אנשים טובים מקהילת שפיים, שמארחת אותנו”.
בן אבו: “אנחנו פליטים עם כל התנאים. אין פה עניין של אוכל, ביגוד או הנעלה. אבל הידיעה שאתה לא יכול לחזור לבית שלך, ואתה לא יודע מה הצפי, ועצם העובדה שאתה דרוך ומפחד על הילדים שלך פחד מוות ובקושי ישן בלילה, זה קשה”.
מה אתם מזהים בקהילה שלכם עכשיו?
פלוס: “אני רואה המון אהבה והזדהות. אני רואה שאנשים לאט־לאט חוזרים לעבודה, ואני מאוד מעודדת את זה. אני חושבת ששגרה היא דבר טוב. זה מוציא אותנו קצת מפה, לפעמים צריך לצאת מכלוב הזהב”.
בן אבו: “הקהילה מאוד טובה וחזקה, ויש עדיין אנשים טובים שמגיעים ותורמים, וזה מחמם את הלב. באמת. אבל יש ימים שאתה מסתובב פה כמו זומבי, ואם אתה לא עובד, אתה כבר לא יודע מה לעשות. שבתות פה הן הדבר הכי קשה בעולם. מרגישים ריקנות שאין לתאר”.
פלוס: “יש לנו קצת מחלוקות לגבי לאן פנינו מועדות, לאיזה יישוב זמני נעבור. ברגע שנדע לאן אנחנו הולכים, יהיה קל יותר לכל אחד להבין מה הוא עושה עם החיים שלו. כולנו במצב של תקיעות”.
“הזכיר ימים אפלים”
“המוטיבציה לחזור היא אצלנו בדם”, מוסיף צביקה, חבר הקיבוץ, ולפתע משפט פשוט מקבל משמעות אדירה כשמתברר שהוא ניהל את חמ”ל ההלוויות של הקיבוץ, 63 הלוויות היו בקהילת כפר עזה. עוד בימים הראשונים התגבש סביב צביקה צוות מתנדבים. “אף משכורת לא הייתה קונה את אותם אנשים שבאו לעבוד. זאת הייתה חבורה של עשרה מתנדבים ומתנדבות שהתגבשו כדי להוביל את האירוע הזה, מתוך תחושת שליחות ושותפות לצער ולכאב”, הוא אומר. “הייתי 32 שנה בצבא וניהלתי אירועים, ואף פעם לא ראיתי דבר כזה. זה בא מהלב. כאילו הם עצמם הולכים לקבור את הקרובים שלהם. וכמובן היו גם רגעים קשים”.
אתה יכול לספר לי על רגע כזה?
“מישהי למשל אומרת שהיא רוצה שלאבא שלה יהיו פרחים בצבע צהוב־כחול על הקבר, כי הוא אהד את מכבי תל אביב לצורך העניין. ואז את רואה אנשים שיושבים בשתיים בלילה וצובעים את הפרחים בספריי. זה קורע אותך”.
למה דווקא זה?
“כי זה מראה עד כמה הייתה תשומת לב בירידה לפרטים. עד כמה היה חשוב לתת את הכבוד האחרון, לפתור בקשות ומאוויי נפש של כל אחת מהמשפחות. רק בשביל הדקה האחרונה בה הם קוברים את הקרובים שלהם. גם, כשהלכנו לקבור את משפחת קוץ זה היה קשה. הבת שלי הייתה חברה של יונתן ז”ל, הבן. גם האדם הכי קשוח שעומד מול משפחה שלמה, שרק לפני כמה ימים ראה אותם בחיים, צוחקים, ופתאום הוא עומד מול חמישה ארונות, זה קשה. אני חושב שזה היה אחד מהרגעים הכי קשים שלי”.
אני שואלת אותו על הזמן שחלף ועל הזמן שעוד ייקח עד לשובם והוא עונה: “זמן הוא דבר לא רלוונטי”. ואכן, ממד הזמן בשפיים, כשהם מחוץ לבית, נחווה אחרת, ועמו גם מנעד רגשות עצום: “עוברים עלינו ימים שנעים משיא השמחה, והחגיגה, כדוגמת הדלקת הנרות, עד ללילות שבהם אתה בעצם לבד, כשכל אחד עם עצמו”.
ואיך הלילות האלה נראים?
“אצלי זה בעיקר לילות ללא שינה, בהם אני מנסה לשחזר את האירועים, בוחן את עצמי, אם פעלתי נכון, לא פעלתי נכון, מה היה אילו?”.
מה היה אילו?
“באיזשהו שלב ניסיתי לחשוב קדימה באותה שבת, מה יהיה אם הם ייכנסו אליי הביתה, והאם אני מוכן ליפול שבוי בידיים של מחבלים? תחת אדרנלין, וגם ניסיון צבאי, חשבתי לעצמי שזה לא יקרה. התחלתי לספור כדורים במחסנית ולחשוב על כך שאני אהרוג את אשתי, את הילדים, את הכלב ואז את עצמי”.
זאת מחשבה שאף אדם לא צריך להתמודד איתה.
“אלה היו המחשבות בינך לבין עצמך, כשקראנו את ההודעות בקבוצות הקהילתיות, תוך כדי האירוע. זה הזכיר לי ימים אפלים שהתרחשו לפני 80 שנה כשאמא שלי הייתה בשואה. ממש כמו אז, אתה שומע: ‘הם פה. הם מנסים להיכנס. איפה הצבא?’. עד שנאמר, כמו בסיפורים ההם, ‘קולם נדם’, ואז אתה יודע שזה נגמר. זו טראומה לא פשוטה”.
שממשיכה ללוות אותך גם פה?
“כן. אף אחד לא דמיין בכלל, גם לא בחלום הכי גרוע שלו, אירוע כזה טראומטי”.
מציאות חלופית לזוועות
עמיר בן אבו ואני ממשיכים לשוחח בפאב של קהילת כפר עזה, בכניסה למלון שפיים. הפאב מנוהל על ידי צוות מהקיבוץ. כשהוא נמצא בפאב, בן אבו עומד בדרך כלל מאחורי הבר, כחלק ממשמרת. “אני עוזר במה שאפשר”, הוא אומר, “יש פה צוות שמתפעל את הפאב. גם בקיבוץ היה לנו צוות כזה. בכלל, אנחנו מתנדבים בחדר האוכל, בבית הקפה, איפה שרק אפשר”.
הוא רגיל להיות קשוב לאחרים, אבל אני מתעקשת לשמוע את הסיפור שלו. ולפתע אני שומעת סיפור הרואי שטרם שמעתי. סיפור על אב שעשה הכל כדי שאשתו וילדיו לא יבינו שבחוץ מתחולל טבח ופורצת מלחמה, שלא ייחשפו לזוועות. במהלך השיחה אני מזכירה לו את הסרט “החיים יפים”, ובצניעות, הוא מתנער מההשוואה.
באותו בוקר, בן אבו קיבל טלפון מהשכן שלו שעדכן אותו כי יש מחבלים בקיבוץ. “הוא אמר לי ‘קח את הילדים, תיכנס לממ”ד, תסגור את הדלת ותחזיק את הידית’", הוא משחזר. "שנייה אחרי זה, הילדה שלי מגיעה אליי ואומרת לי ‘אבא יש רעמים בחוץ’, אמרתי לה שזאת התקופה, שמחת תורה, שצריך כבר לרדת גשם”.
הבחירה להגדיר את המטחים כ”רעמים” תהיה ראשונה מיני רבות ביממה הנוראית בממ”ד. בכל רגע ובכל סיטואציה יצר בן אבו עבור משפחתו מציאות חלופית, בועה ומרחב ביטחון. כך למשל, כשהמחבלים דפקו על החלונות והבן שמע ערבית, הסביר שאלה חיילי צה”ל דרוזים, לאשתו אמר שהדפיקות הן בכלל הדף של טנק. גם לאמו ואחיותיו שדאגו לו מרחוק ניסה לשדר עסקים כרגיל, ואפילו שלח להן תמונות ממבצעים קודמים, רק כדי שלא ידאגו. “עשיתי את כל זה בשביל המשפחה, כדי להרגיע אותם, מה הטעם להכניס אותם עכשיו ללחץ מטורף?”, הוא אומר.
ואתה נשבר?
“לא נשבר, ולא מגלה למשפחה כלום. אמרתי להם גם להשאיר את הפלאפונים מחוץ לממ”ד, ידעתי שאם יש מחבלים, עוד מעט יהיו וואטסאפים ולא רציתי שהם יהיו חשופים לזה. אפילו הכנתי להם ארוחת בוקר. הכנסתי להם מגש לחדר עם כמה בקבוקים של מים, קערה ענקית של קרח, כוסות, חטיפים”.
התכוננת לסיטואציה שבכלל עוד לא ידעת שתתרחש.
“נכון, אני לא יודע איך. ואני גמור מבפנים. אבל זה מה שאני מרגיש שאני צריך לעשות. והבומים לא מפסיקים. אני גם מכניס להם דלי, בלי שהם יבינו במה מדובר. אני לא יודע מאיפה זה בא, הרי אף פעם לא הכינו אותנו לחדירה של מחבלים”.
והמשפחה לא מבינה כלום? גם לא אשתך?
“אשתי לא מבינה כלום, הם חושבים שזה קסאמים. אבל בינתיים מתחילות ההודעות, על ראש המועצה שנרצח, על משפחת קוץ שלא עונה. הודעות על ירי בבית הזה, ובבית ההוא. שולחים לי הודעות ‘עמיר בוא תעזור לנו’, ואני יודע שאני לא יכול לצאת, כי יש מחבלים על הגגות. אני אפילו מקבל הודעה מחבר שהלך לעזור לילדה שלו ויורים עליו, אז הוא ברח ומתחבא אצל משפחה אחרת”.
והמחבלים ממש ירו על הבית שלכם.
“כן. ירי, ירי. ובינתיים אני אומר לילד שלי שזה ירי שלנו, שאנחנו מרחיקים אותם מהגדר. וככה שעות על גבי שעות. והדבר היחיד שעובר לי בראש זה שייגמר כבר, שיבואו החיילים, וזה לא קורה. שעה אחרי שעה, אחרי שעה. כל הזמן מעדכנים שהנה הם בכניסה, שהם נהרגו בכניסה, שהם מנסים להיכנס, שהם לא מצליחים”.
כמעט יממה שלמה הם חיכו לחיילים שיבואו, וגם כשבאו, בן אבו עשה הכל כדי לשמור על ילדיו מפני הזוועות: “אמרתי לחיילים שהילדים שלי לא יוצאים על שום האמר, על שום רכב צבאי. יש גופות על הרצפה ואני רוצה להוציא אותם, ברכב שלי, כשאני עוטף אותם והם לא רואים כלום”.
ועשית את זה?
“כן, תפסתי את אמה הקטנה, כיסיתי אותה בשמיכה ענקית, לאיתי, הגדול שלי, כיסיתי את העיניים בחיבוק. השכבתי לו את הכיסא הקדמי, ושמתי לו כרית על העיניים. גם לאשתי אמרתי לעצום עיניים. הם לא ראו כלום, אני נסעתי וראיתי מלא גופות, רכבים צבאיים תקולים, נשקים, הכל שבור, הכל מפוצץ”.
איך המשפחה הגיבה כשהם הבינו מה עשית?
“הם לא כעסו, הם הבינו מה עשיתי. אשתי גאה במה שעשיתי, הצלתי לה את הנפש. היא שומעת היום על כל מה שקרה, אבל היא שומעת את זה כמוך. היא לא חוותה את זה בתוך האירוע, זה מה שפחדתי שיקרה. כל דקה שם הייתה נצח, ולמרות שהייתי באימה, לא השארתי אותם רעבים או צמאים לשנייה”.
ושוב, מילות הנר השמיני, כפי שניסחה הקהילה, מהדהדות מהבמה: “לכל אחד ואחת שמצליחים להסיר את שמיכת העצבות ולבחור לראות את האור, להמשיך הלאה ולא להיכנע”.
